תל חי י"א באדר

שלושה שבועות בהגנת תל-חי במחיצתו של יוסף טרומפלדור

מאת: שאול אביגור (מאירוב)

מערכות, ע"ד תמוז התשי"ב – יולי 1952

הודפס בשנית בגיליון 359 יובל למדינת ישראל, סיוון תשנ"ח

ערך יוסי בלום הלוי

א. חורף תר"פ (1920) בקבוצת כינרת, עז וגשום.לא הכרתי את טרומפלדור אישית לפני הגיעי לתל חי, אך רבות שמעתי על עברו בפורט-ארתור, בדגניה,כגדוד נהגי הפרדות מגליפולי, ב"החלוץ" הרוסי ובארגון ההגנה העצמית ברוסיה בתקופת התוהו ובוהו של חילוף המשטרים. ידעתי שהגיע לפני זמן קצר ארצה (בסוף תשריתר"פ - סוף אוקטובר 1919) כדי לדרבן את הגשמת תוכניותיו הנרחבות והנועזות עלייה רבתי של אנשי "החלוץ" הרוסי ויישובם בארץ. בעיתונות הפועלים ("קונטרס" ו"הפועל הצעיר") נתפרסמה בסוף כסלו ובראשית טבת תר"פ קריאתו לאיחוד הציבורי הפועלי, ציבור חלוצי זה היה משוסע אז לשתי מפלגות יריבות (אחדות העבודה והפועל הצעיר), והיחסים ביניהן - ואף היחסים האישיים בין חברי שתי המפלגות - החריפו עד מאוד, לאחר שניסיון האיחוד הכולל של פועלי ארץ-ישראל נכשל מלל עמדתו הסרבנית של הפועל הצעיר. הקול הקורא של טרומפלדור הטיל סערה ומשהו מבוכה. אני הייתי מחסידיו הקנאים של רעיון "אחדות העבודה" כנתינתו הראשונה: איחוד כולל של כל ציבור פועלי ארץ ישראל, מסירת כל הסמכות המדינית, הכלכלית היישובית והתרבותית של ציבור הפועלים לאיחוד הכולל. ולשמו - ביטול מפלגות הפועלים הקיימות. קריאתו של טרומפלדור חייבה נסיגה מסוימת מהתפיסה הקודמת, הקוסמת בשלמותה, ופשרה. לא קל היה לוותר על הרעיון בטוהרתו ובשלמותו. אך מאידך הייתה קריאתו התמימה והפשטנית, לכאורה, חדורה רצינות ומשקל מוסרי רב. הקריאה כללה בסיומה גם את הפסוקים הבאים: "נחוצה התאמצות מאוחדת של כל העובדים. כל רגע יקר - התאמצו נא על כן לצאת מתוך מעגל המפלגתיות. גשו נא איש לרעהו בשביל העבודה המשותפת בלב אחים פתוח לרווחה. עזרו להיכנס לעומדים על מפתן הארץ! הצילו אותם!" בקרב אנשי אחדות העבודה - ובייחוד בקרב צעיריה - נתקבל הקול הקורא ברגשות מעורבים ומשהו בחששנות. מלכתחילה לא היה אפוא יחסי לטרומפלדור יחס שלם ובלתי מסויג. טרומפלדור נשתקע במשא-ומתן עם מפלגות הפועלים על הקמת המוסדות המשותפים ובדין ודברים עם ועד הצירים על הגשמת תוכניות העלייה מרוסיה, אשר לשמן הקדים להגיע ארצה לפני חבריו ב"החלוץ", אותו זמן כבר כיהן מ' אוסישקין כראש ועד הצירים. חסר סבלנות היה טרומפלדור, הוא ישב על גחלים, אך המשא-ומתן נתמשך ונתמשך, בינתיים החלו מגיעות הידיעות הרעות מהגליל העליון, והמצב שם החמיר והלך. בכ' כסלו תר"פ (12.12.1919) בערב נהרג שניאור שפושניק בתל-חי. בטרומפלדור ניעור החייל ואיש ההגנה, והוא החליט לעלות "למעלה" כדי לבדוק את המצב ולבוא לעזרת יישובי הצפון. הוא קיווה שביקורו בגליל העליון לא יארך, והוא יחזור במהרה לתפקידו העיקרי, כי בכל נימי נשמתו היה קשור ל"בחורים שלו" או "הבחורים הטובים" (פי שקרא להם), לאנשי "החלוץ" הרוסי, אשר אהב ואשר הניחםבמרחקי רוסיה, ומהם כבר היו בדרכם ארצה, בקרים ובקושטא. הן לזמן קצר בלבד עזב אותם ולפניהם עלה מיהר במטרה אחת ויחידה: להחיש בכל מאמצי כוחו את עלייתם ולהכין קליטתם והתיישבותם בארץ. בעלותו לתל-חי בראשית טבת תר"פ עבר טרומפלדור את דגניה וכינרת וראיתיו רגע קט על גזוזטרת הבית הגדול של חצר כינרת הישנה משוחח עם מישהו מהותיקים.
לתל-חי עליתי בעקבות נפילתו של חברי לקבוצה אהרן שר (נפל בי"ז שבט תר"פ - 6.2.1920 ). שישה היינו בחבורת העולים לתל-חי: ארבעה ותיקים ושני חלוצים מהעולים החדשים. מהוותיקים זכורים לי שלישה, חיים כהנא, חבר קבוצת כינרת, אלקנה ויינשטיין, אז חייל בגדור העברי ואני. את הרביעי איני זוכר, הגענו בעגלה מטבריה לאיילת-השחר, ששכנה אז בנקודתה הישנה, עם ערוב יום. הימים גשומים וקרים. לנו לילה אחד ונחנו משהו, סעדנו בחדר האוכל הצר של איילת (הקבוצה כולה מנתה אז כ-20 חברים וחברות) והחלטנו לצאת בשעות אחר הצהריים המאוחרות צפונה ולעלות בלתי מזוינים, התפקיד היה להגיע, ויהי מה, כתגבורת למגינים, לא הייתה כל תקווה לקבוצה קטנה כשלנו לפרוץ דרכה בכוח דרך המוני הפלחים והבדווים המזוינים. לא היה אפוא כל היגיון להתגרות בהם מלחמה. בשעות הצהרים הגיעה מהצפון קבוצת חברים, שהערבים המתפרעים פשטו בדרך בגדיהם העליונים ואף שדדו מאחד מהם אקדח "מאוזר", והניחום להמשיך דרכם ערומים למחצה. המראה העלוב של החברים הרועדים מקור, המדוכאים ואף המבוישים לא עודד, אך עמדנו, כמובן, בהחלטתנו. תיכננו להגיע לאיזור המסוכן (מצפון למלאחה - בצפון ימת החולה) עם חושך ולחצותו בשעות הלילה מתוך תקווה (שאכן נתקיימה אחר כך) כי בליל חושך וקור יתעצלו הערבים להגיח מתחת שמיכותיהם החמות - גם אם יגלו אותנו נביחות הכלבים - וכך נוכל לחמוק ולהגיע בשלום לתל-חי. היחיד בינינו שעבר אי פעם בדרך זו היה חיים כהנא. הוא שימש לנו מורה דרך והוא שהסביר לנו כי עלינו להתקדם בעמק החולה למרגלות ההרים (הרי נפתלי) כשהם תמיד לשמאלנו. מרדכי לוויצקי (ובכינויו הערבי חווג'ה מוראד), מחברי איילת ואנשי "השומר", גבה קומה, משופם ושתקן, הוציאנו מחצר איילת והורה לנו את הדרך עד שחצינו את נחל החינדג' (נחל דישון). בינתיים ירד ערפל כבד, היום החשיך, ופתיתי שלג צפוף החלו יורדים. השלג כיסה את העמק ואת ההרים וטישטש את סימני דרך העפר (הכביש הגיע בימים ההם רק עד ראש-פינה). כוכב לא נראה מבעד לסדין הערפל. חיים כהנא הלך בראש ואנחנו אחריו בשורת עורף. כדי לא להתגלות גזרנו על העישון והדיבור בקול רם. אנחנו הוותיקים ובעלי הניסיון שתקנו, אך החלוצים השניים לא חדלו מגרגר, וכל מאמצינו להשתיקם אף בקרבת הכפרים עלו בתוהו. התקדמנו לאט. מתחת לשכבת השלג שחרק לכל מדרך כף-רגל היה בוץ, וההליכה הייתה קשה. כשנכנסנו לכפר בואזיה, הרימו הכלבים קול נביחה עזה. חששנו שהנביחה תוציא את תושבי הכפר מבתיהם ומאוהלי המחצלות שלהם, וסטינו מהדרך מזרחה, עד שהתחלנו שוקעים בבוץ עמוק, טובעני, ובקושי חזרנו לדרך ועברנו את הכפר בשלום, המשכנו דרכנו צפונה, הגענו לכפר חלצה (קרי חלסה, כיום קריית-שמונה) ונכנסנו בו כרי לחצותו מן הדרום אל הצפון. כאן אירעה תקלה, אם מחמת נביחות הכלבים או משוס שאיבדנו דרך סטינו הרחק מזרחה, ולפתע הבחנו (ואולי נכון לומר: חשנו) מבעד לחושך שההרים אינם לשמאלנו כי אם לימיננו. (לימים, לאחר שכבר שהינו משהו בתל-חי והתחלנו מתמצאים בסביבה, נתברר לנו כי למעשה היו אלה לא הרי נפתלי, כי אם הגבעות שעליהן שכן הכפר חוסיין יוסוף שממזרח לחלצה). פנינו איפוא לאחור ואיבדנו כל דרך. התחלנו סובבים בכפר סחור סחור עד שאפסו כוחותינו ורבצנו אין אונים בשלג. היחיד שלא אבד לו לחלוטין חוש התמצאותו היה חיים כהנא. לאחר מנוחה קלה, וכדי להתנער מן התנומה שהחלה עוצמת בכוח את עפעפינו, קמנו והתחלנו מגששים באפלה דרכנו צפונה. והנה הזדקרה לידינו קבוצת אקליפטוסים גבוהים (דומני שמספרם היה כשבעה) ליד המטע הזעיר עין א-זבור. חיים כהנא הבחין מייד במקום, ומשם פנינו מבלי תעות עוד במעלה המדרון לעבר חצר תל-חי. בסביבת החצר שרר שקט מוות, ומעטה שלג לבן עטה את הכול. חששנו פן יפגשונו ביריות ושרקנו שריקות קלות. אך איש לא ענה לעומתנו, עד שניגשנו לפתח החצר ממש, כאן פגשנו את אחד השומרים. הוא העלה אש במנורת הנפט הזעירה והמפויחת והעיר את טרומפלדור. התיישבנו על ספסלים ליד השולחנות שבחדר האוכל, מהחדרים הסמוכים החלו מגיחים חברים מיושנים שניעורו לקול הרעש. השעה הייתה בין 2 ל-3 אחרי חצות. דרכנו מאיילת ארכה כ-10 שעות ומעלה. בני תל-חי סבבונו והחלו ממטירים שאלות על הנעשה והנשמע בדרום. מנותקים היו, וזה כמה ימים לא קיבלו אפילו מכתבים מהדרום. שמחו ל"תגבורת" שהגיעה. שאלותיו של טרומפלדור היו ענייניות, כמעט יבשות, ללא גוון של רגשנות כלשהי. אנו עצמנו, העולים, היינו נרגשים קמעה וכמעט שנפגענו מיובש שאלותיו. אך פניו הגלויים והגדולים הביעו קורת רוח, הן היינו קבוצת התגבורת הראשונה שהגיעה מהדרום לאחר נפילת שר. עייפים עד מאוד סעדנו משהו, ובמהרה השכיבונו ונרדמנו.
ג. למחרת בבוקר קיבלנו נשק, חולקנו לעמדות ושולבנו בהגנת המקום. אני קיבלתי את המאוזר של שר ואת תיק כדוריו וכן, לפי בקשתי, רובה גרמני וחגורת כדורים. באותן השנים רגיל הייתי לרובה גרמני וביכרתיו על פני האנגלי. האחרון נראה משוס מה מסורבל במקצת. כל בנייני המגורים והמשק של תל-חי היו נתונים בחצר אחת מוקפת מלבן של חומות אבן. לאורך החומה הפונה צפונה - שישה חדרי מגורים; לאורך החומה המזרחית - הרפת; ולאורך המערבית - האורווה, באמצעיתה של החומה הדרומית היה קבוע שער עץ. מאחורי חדרי המגורים - לצד החצר פנימה - שורת סככות ובאמצעיתן מחסן, מעליו - כקומה שנייה - היה בנוי חדר מגורים נוסף, שקראנו לו "החדר העליון". - מדרגות עץ הוליכו מן החצר לחדר העליון. התחלנו מקיימים את חובות השמירה והעבודה המוטלים על כל חבר במקום. הכלכלה הייתה דלה ובלתי מסודרת, והתלבושת בלתי מספיקה. חסרנו שמיכות. החלונות חסרו זגוגיות, וקר היה - בייחוד בלילות. דרנו בצפיפות רבה, מיטה ליד מיטה, ופעמים שניים ואף שלושה במיטה, ובחדרים שרר אי סדר. המקום סבל ממחזור בלתי פוסק של חברים, אלה באים ואלה חוזרים לדרום, אם מחמת עייפות, אם מפני החובה לחזור לעבודתם, ואם מסיבות אחרות. התנודה הבלתי פוסקת הזאת נמשכה כל ימי ההגנה על תל-חי וכפר-גלעדי והטביעה חותם של ארעיות על כל סדרי החיים. ארגון הצד המשקי היה לקוי ביותר. מספר החברות היה מועט, וגם אלה התפרצו לתפקידי הגנה ממש. טרומפלדור לא חדל לתבוע בוא חברות נוספות, אך מהדרום שלחו רק מעטות. רק על השמירה ועל ענייני ההגנה האחרים הייתה הקפדה ניכרת, וידו האמונה של טרומפלדור ניכרה בכל אלה. מרותו בתחום זה הייתה בלתי מעורערת, ובין המגינים שררה משמעת טובה מרצון ומהכרה וללא כל הכרח להיזקק לגינוני משטר חיצוניים. איני זוכר מקרים של ערעור על הוראות או על סידורים שנקבעו. הרוח הייתה טובה, אם כי - כבכל חברה במצב כזה, ואף בחברה מובחרת - פרצו מפעם לפעם סערות קטנות של רוגזות וריבות מחמת העייפות והמתיחות המתמדת. וכבכל יחידה צבאית או חברה או קבוצה לא חסרו, כמובן, גם כאן רוטנים ורוגנים. אך אלה היו מיעוט מבוטל. יש - ובייחוד לאחר כמה ימי שקט - שהייתה משתררת רוח עליזה ומרוממת, ושירה מלוכדת ובריאה בקעה מחדר האוכל הצר. היינו מרבים לזמר את השירים הנפוצים בגדוד העברי ("על הרי ציון עליתי", "בשוב ה' את שיבת ציון* ועוד) או "אל יבנה הגליל", או שסילסלנו בדבקות כמה שירי אידיש נוגים, ובייחוד מעשה ב"שווארצע פארכישופטע אויגען" ("עיניים שחורות מכושפות"). החברים - ובייחוד הצעירים - הרבו להתלוצץ, ולא חסרו, כמובן, מעשי משובה ואף קונדסות. גוזמה היא לומר שרוחם של כל האנשים, ללא יוצא מהכלל, הייתה איתנה, ולא נראו בה גילויי התערערות במשך כל תקופת ההגנה הזכורה לי. היו גם היו כמה גילויים של רתיעה וחששנות ואף של התמוטטות עצבים ופחדנות. היו שעלו לצפון ואחר כך ירדו כעבור ימים מספר והפיצו ברבים סיפורי אימים, ובהם ניסו להצדיק את ירידתם. עודני רואה לנגד עיניי "בחור כהלכה", ותיק בארץ, דוש ערבית על בוריה, שפגשתיו טרם עלותי, והוא מתאר כשעיניו מבועתות את חבורות הבדווים יחפי הרגליים, עוטים פניהם בכאפיות ומשאירים רק סדקים דקים לעיניים, מזוינים ברובים ופצצות וחגורים חגורות כדורים שתי וערב, והם קלי רגליים, ומתרוצצים בכל האיזור המסוער כשדי שחת, ו"איש לא יוכל לעמוד בפניהם".
זכורני בבהירות מעשה בבחור אחר, רחב גרם, בעל מבנה גוף גיבורי, פועל ותיק ומפורסם, בקי בעברית וחובב ספרות, אך טיפוס טרגי ומתלבט, ואף הוא נשאו ליבו "לעלות למעלה", וירד כעבור ימים מספר ושידל והתרה בכל לשון בקבוצת העולים שמצאם באיילת, שלא יעלו לצפון, כי אין כל סיכוי להחזיק מעמד, וחבל על "קורבנות חינם". אחר כך שמעתי שראה חובה לעצמו לנסות בתעמולה בקרב פועלי הגליל נגד העלייה לעזרת המגינים בצפון, ורק הלך הרוח הכללי הוא שהשתיקהו, (אגב, סופו שנואש מהארץ, חזר לאחר פחדים והרפתקאות רבות לרוסיה, התחרט כעבור זמן וביקש דרך לחזור ארצה ואבד אי-שם במרחקי רוסיה). מקרים כאלה לא חסרו, כמובן, אך הם היו יוצאי דופן. הרוח הכללית הייתה איתנה וצעירה, והיו גילויים רבים של ששים אל קרב, ולאו דווקא מבין הצעירים ביותר והבלתי מנוסים. איני אומר שרובם של המגינים היו ששים אל קרב, אך הרוב המכריע מילא את חובת ההתגוננות בהכרת חובה דרוכה, עקשנית ונחרצת, מתוך שליטה עצמית, בנכונות לכול והשלמה עם הצפוי לכל לוחם בקרב. היו, כמובן, בין המגינים - בייחוד בין הצעירים ביותר והבלתי מנוסים - שהסכנה, שטרם טעמו טעמה האמיתי, שיעשעה את דמיונם ומשכה את ליבם. ומהם שנטו אף להתגנדר קמעה והעטו על עצמם לעת מצוא ולמרבה הרושם נוסף לנשקם הרגיל גם סכינים ופגיונות שבאו לידם. לא אוכל לומר, שהאנשים כולם חיו שעה שעה בהרגשת ערך המעשה אשר הם עושים, אך אין ספק כי רובם המכריע חשו ברור שכך עליהם לנהוג, או ליתר דיוק, כי הם לא יוכלו לנהוג אחרת. בימיכם הראשונים לבואי לתל-חי שרר בסביבה שקט מוחלט ומוזר. אף הד יריות בודדות לא נשמע. מעטה השלג נתקיים - אם אין זיכרוני מטעני - כשלושה ימים, ואולי הקור הוא שהחזיק את הערבים באוהליהם ובבתיהם פנימה, וכרגיל אחרי מספר ימי שקט החלה פושטת בקרב החברים הרגשת הרגעה משלה: "אה, מן הסתם לא יקרה עוד דבר". החלו דיונים על עבודות משק שיש לעשותן, והן ניתנו להיעשות בחבורה, אולי בסביבת החצר הקרובה; חשבו על כריית בור זבל, על עבודות סיקול וכד'. אגב, שקט המוות, שהשתרר לזמן מה בסביבה, עמד בניגוד מוחלט לידיעות שהסתננו אלינו ממקורות מוסמכים למדי, כי בראש המתמרדים הערבים בסביבה הועמד צורר יהודים מובהק (שהיה קצין בצבא התורכי), וכי ב"מועצת מלחמה" בראשותו הוחלט למחות את היישובים העבריים בגליל העליון, ויהי מה. טרומפלדור ניצל את ימי השקט לאימונם של המגינים בקליעות למטרה ובתרגילי שדה אלמנטריים: תפיסת מחסה, פיזור בשרשרת, כללי התקדמות תחת אש אויב וכוי, המדריכים היו בעיקר מקרב מי שהיו קצינים תורכיים לשעבר. (אלה מילאו בכלל תפקיד נכבד בהגנת הגליל העליון בימים ההם. האימון שקיבלו בבית- הספר התורכי הצבאי בהנהגת קצינים גרמניים היה קרבי, יעיל ותכליתי, ובהכשרתם הצבאית הם עלו על חיילים ואף על סמלים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקני, שהיו מזדמנים לצפון מפקידה לפקידה). ימים מספר לאחר בואי לתל-חי הגיעה תגבורת נוספת בת תשעה אנשים (ובהם עוד שני חברים מקבוצת כינרת). במוצאי הכפר חלצה נורו עליהם כמה יריות שלא פגעו במקרה באיש, וזאת לאחר שמורה הדרך של הקבוצה סר בעוברו בכפר אל ביתו של כאמל אל-חוסיין (הוא כאמל אפנדי), אשר הקביל את פניו בידידות. עוד קבוצות תגבורת קטנות הוסיפו להגיע - למרות סכנת הדרכים - בדרך החולה ובשביל שעל רכסי ההרים שבמערב.
ד. לפי גילי הייתי מצעירי המגינים שבמקום ומהפחות מנוסים, והייתה לי זו חוויית חיי הגנה גדולה וראשונה בחיי, חייתי חוויה זו באינטנסיביות ורעננות. התחלתי מסתכל כאנשים סביבי. מי ומי היו המגינים? את הגרעין היוו חברי קבוצות תל-חי וכפר-גלעדי. מוותיקי הפועלים וותיקי אנשי "השומר", ומאחוריהם עבר רב ניסיון וייסורים של חיי עבודה ושמירה במחסור ובתנאים האכזריים של הווי העלייה השנייה לפני המלחמה העולמית ובמבחנים החמורים של ימי המלחמה. הכשרתם הצבאית הקרבית בתנאי ההגנה החדשים הייתה לקויה, אך ניסיונם האישי היה רב, והכרתם והבנתם את הערבים בכלל ואת שכניהם בפרט הייתה יסודית. רבים שלטו בדיבור הערבי והיו בקיאים במנהגי השכנים. בין אנשי תל-חי בלט במיוחד קלמן כהן. דומני שהיה הקשיש באנשי הקבוצה ועמוד התווך שלה, פלאח מובהק, איש משק, חריף, פסקני ותקיף באורח דיבורו, מוכתאר המקום ומוכר יפה לערביי הסביבה. בין השומרים הוותיקים בלטו אנשים כאלכסנדר זייד ז"ל, גד ויגדורוב ז"ל וייבדלו לחיים ארוכים פנחס שניאורסון, יגאל איליוביץ, ציפורה זייד ואחרים, לא הייתה זו חבורה מלוכדת, אם כי רובם המכריע נמנו בעבר עם "פועלי ציון" ועתה, בימי ההגנה בגליל העליון, עם "אחדות העבודה", שנוסדה כשנה קודם. מתיחות מתמדת, פעמים גלויה ולרוב נסתרת, שררה בין ה"שומרניקים" ושאינם מן "השומר". הראשונים חשו ב"עליונותם", כביכול, האחרונים חשו נחיתות מה וניסו לחפות עליה. היחסים לא היו אידיליים, אף כי ברור היה כי בשעת מבחן יעמדו כולם יחד כחומה בצורה, קרובים אל אנשי "השומר", נלווים אליהם ונתונים להשפעתם היו ה"גימנזיסטים" - קבוצה לא גדולה אך חשובה. אלה היו חניכי הגימנסיות בתל-אביב ובירושלים, שנתגייסו בזמנו לצבא התורכי, עשו קורס צבאי ליד קושטא והיו לקציני מילואים בצבא העותומני, חיילים מהגדוד הארץ-ישראלי והאמריקני, רובם בחופשות בהיתר ובלי היתר ומיעוטם משוחררים, היוו חלק בלתי נפרד מכלל המגינים, והיו עולים ויורדים חליפות. הם מילאו תפקיד מכריע בהגנת הגליל העליון, זרם בלתי פוסק של תגבורת באנשים, בנשק ואף באספקה (כלכלה, בגדים ושמיכות) זרם ממחנות הצבא לתל-חי ולכפר-גלעדי. בדלות של הימים ההם קשה לתאר איך היו המשקים מחזיקים מעמד אלמלא עזרתם של בני הגדודים. תפקיד בעל ערך מיוחד מילא איש "השומר" הוותיק (בימי תל-חי חייל הגדוד הארץ-ישראלי) יגאל איליוביץ. בזכות בקיאותו בסביבה ובמנהגי השכנים שימש מורה דרך ומלווה לקבוצות העולות לתגבורת וליורדים דרומה וכן בהמצאת אספקה וליוויה. את תפקידו זה מילא ביעילות רבה. הראשונים שנענו לקריאות לעזרה היו פועלים חקלאים מהקבוצות השכנות מחניים ואיילת, ואחר כך גם מקבוצות עמק הירדן, עמק יזרעאל ואף מחלקי הארץ האחרים, אלה היוו ברובם את היסוד הנוזל והבלתי קבוע, ושכר הגיעם כתגבורת יצא לעיתים בהפסד נזילתם. אך יש מהם שהתמידו זמן ממושך יותר והיו לתועלת רבה בהגנה ובעבודה. מחוץ לכל הנזכרים נצטרפו למגינים כמה תלמידים של בתי-הספר התיכוניים ש"עלו" לרוב בלי רשות מאת מוריהם ומחנכיהם, אשר התנגדו ברובם לשליחתם של החניכים למקומות הסכנה. מלבדם הספיקו גם כמה חלוצים מראשוני העלייה השלישית לקחת חלק בהגנה, מהם בחורים אמיצים ובעלי ערך. מספר החברות היה זעום, וחסרונן הורגש עד מאוד בסדרי החיים הלקויים. רובן לא נפל במאום מהגברים בנכונותן ובהעזתן, ויש שגם עלו עליהם מכמה בחינות. מהבחורות שהיו עימנו בתל-חי זכורות לי דבורה דרכלר ושרה צ'יזיק ז"ל, שנפלו בקרב י"א אדר. דבורה דרכלר הייתה עגולת פנים, איתנה ואמיצה. לכאורה אוהבת חיים ואף צחקנית, אך בתוך תוכה כאובה ומתפתלת בחבלי ייסוריה כעקבות גורל חיים שהמר לה, שרה צ'יז'יק הייתה בת הכפר והטבע, כרגב אדמה דשן.

לאחר כל הדיונים הנה מין סיכום. הלא אי אפשר להתעלם שמדובר היה באדם מיוחד במינו, ציוני גדול ואדם שתרם רבות לרעיון הציוני, אם בדעה ואם בבמעשה. אמר או לא - זה ממש לא משנה כי האמירה הזו באה לידי ביטוי בעצם העשייה. אני מצידי מאמין שיוסף טרומפלדור חשב, חי והאמין שאם יש צורך - טוב למות בעד ארצנו.

לנוכח המלחמה המתרחשת לאורך רצועת עזה, לנוכח איומי החמאס, החיזבאללה, אחמדינג'אד ושאר אויבי ישראל, נתחזק בהעלותנו את זכרם של קומץ הלוחמים בפיקודו של יוסף טרומפלדור שהחזיקו מעמד נוכח האויב

מאת: ד"ר חנן רייך |
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/img/envelop.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nfc.co.il/Thumbs/200/XX-30529201030732.jpg]

בימים קשים אלה, כאשר מטח טילי הקסאם הבלתי פוסק הגיע גם לאשקלון, ומנהיג החמאס הנייה מבטיח לנו מלחמת חורמה, נוכל בוודאי לשאוב עוצמה ונחישות מהגיבור האגדי יוסף טרומפלדור ז"ל, אשר נרצח בידי פורעים ערבים בתל-חי, לפני 88 שנים.

יוסף טרומפלדור נולד ב-1880 לאב אשר נחטף קודם לכן בגיל 13 לשירות כפוי בצבא הצאר הרוסי, ואשר למרות ששירת במסגרת זו שנים רבות, שמר על זהותו היהודית וחינך את שבעת בניו לנאמנות ליהדות, לצאר, לצבא הרוסי, ולמולדתו רוסיה.

יוסף טרומפלדור למד תחילה בחדר ואחר כך בבית הספר העירוני ברוסטוב, שם הצטיין בלימודיו. את בחינות הכניסה לבית הספר הריאלי עבר בהצלחה, אך לא התקבל בשל ה'נומרוס קלאוזוס', אשר הגביל את מספר היהודים שהורשו להתקבל לבתי הספר. הוא הושפע מהרצל והקים בעירו חוג ציוני, אך פעילותו פסקה ב-1902 עקב גיוסו לצבא הרוסי. כחסידו של הסופר טולסטוי, התנגד לאלימות, אך החליט להתגייס כדי שלא יפרשו את הימנעותו כפחדנות יהודית.

במלחמת רוסיה-יפן התפרסם שמו של טרומפלדור כגיבור המצטיין בקור רוחו ובכוח עמידתו, וזהוא כה באות ההצטיינות ובדרגת סמל. אך, כאשר נתקל שוב באנטישמיות היה נחוש עוד יותר להוכיח את אומץ לבו. הוא נודע שוב במעשי גבורה ואומץ לב נוכח פני האויב, וזכה להערכה רבה ביחידתו. ב -1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים קטעו אותה מעל המרפק. למרות פציעתו חזר לחזית, וזכה לכן להוקרה מיוחדת: הוא העולה לדרגת רב סמל, וזכה באות הצטיינות נוסף. כמפקד מחלקה זכה להערצתם הרבה של חייליו. ב-1905 נכנעה פורט ארתור וטרומפלדור נלקח למחנה שבויים ביפן.

במחנה השבויים ייסד תרומפלדור אגודה ציונית בשם "בני ציון השבויים ביפן", הוציא עיתון ציוני והמשיך לפתח את רעיונותיו על הקמת מושבות-עובדים שיתופיות בארץ ישראל. כמו כן סייע טרומפלדור לייסד אגודה ציונית בקרב הקהילה היהודית הזעירה שביפן עצמה. מעניין לציין כי במלאת מאה שנים לשביו, החליטה העיר טאקאישי ביפן, בה שכן מחנה השבויים שטרומפלדור הוחזק בו, להקים תערוכה לזכרו.

עם שחרורו ב-1906 היה טרומפלדור ליהודי הראשון בצבא הרוסי שזכה לדרגת קצונה בלי להמיר את דתו לשם כך. הוא קיבל את דרגתו ביחד עם אותות הצטיינות רבים מידי הצאר הרוסי עצמו, בנוכחות הצארינה שענדה לו את המדליות באופן אישי, ונתנה לו מתנה - יד תותבת. בנוסף, הציעו לו להירשם לאקדמיה הצבאית ולהמשיך בקריירה צבאית, אולם טרומפלדור היה כבר רחוק מענייני הצבא הרוסי והחל להתכונן במרץ ליעוד שבחר לעצמו - ישוב ארץ ישראל.

במכתב ששיגר באותה תקופה לאחיו שמואל, כתב בין היתר מעין נבואה שהגשימה את עצמה: "אם תפרוץ מלחמה בארץ ישראל, בוודאי יכתירוני שם בתואר מפקד, אף על-פי שאני מוכן לשרת שם גם כחייל פשוט. הן שם נהיה בבית, לא אצל זרים (...) מאמין אני יום יבוא, ואני עייף ומיוגע, אשקיף בשמחה ובגיל על שדותי שלי, בארצי שלי. ולא יאמר לי איש: לך לך נבזה, זר הנך בארץ זאת. ואם יאמר לי איש כך, בכוח ובחרב אגן על שדותי וזכויותי. ואם אפול בקרב - מאושר אהיה. אדע לשם מה אני נופל."

ב-1912, מיד עם סיום לימודיו, יצא טרומפלדור, יחד עם חבורת סטודנטים, להקים גרעין ראשון למושבה שיתופית בארץ, שכן ראה בעיקרון השיתוף המלא בעבודה וברכוש עיקרון יסודי בישובה של ארץ ישראל.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ טרומפלדור לגלות למצרים, שם פנה אל זאב ז'בוטינסקי, בהצעה לשיתוף פעולה בהקמת גדוד של מתנדבים שיעמידו עצמם לרשות ממשלת אנגליה, ויצטרפו למאמץ המלחמתי הבריטי ול"שחרור" ארץ ישראל. הבריטים סירבו להצעה להקים יחידה יהודית לוחמת, והסכימו רק להקמת גדוד של מובילי פרדות שנשלח להלחם בגליפולי לצדם של הבריטים, וגייסות אנזא"ק - האוסטרלים והניו-זלנדים. טרומפלדור מונה לסגן מפקד הגדוד.

ביוני 1917 חזר טרומפלדור לרוסיה כדי לפעול שם למען הציונות וארץ ישראל. שאיפתו הפעם הייתה לגייס כוח יהודי של מאה אלף איש שיישלח לארץ ישראל. הממשלה הזמנית של רוסיה ראתה בעין יפה את תוכניתו השאפתנית של טרומפלדור, אולם הממסד היהודי והציוני ברוסיה הסתייג.

בעקבות מהפכת פברואר חלה תחייה והתעוררות בתנועה הציונית ברוסיה. מספר החברים "שוקלי השקל" היה למעלה ממאה וארבעים אלף, ועשרות אלפי בני נוער שאפו לעלות לארץ ישראל.

ברית 'החלוץ' העולמית ריכזה את הצעירים המעוניינים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה. התנועה אימצה רבים מרעיונותיו של טרומפלדור ובחרה בו, בוועידתה הראשונה, ליו"ר התנועה.

באוקטובר 1919 שב טרומפלדור ארצה והתקבל על-ידי ז'בוטינסקי בהתלהבות רבה. הוא קרא להגברת העלייה ארצה: "כל רגע יקר. כל הנכנס לארץ, ניצל ממוות בטוח או מחיי אנוסים. כל רגע של איחור - לחטא יחשב לנו". ישראל שוחט, מראשי ארגון השומר, ביקש מטרומפלדור לצאת לגליל העליון ולבדוק במקום את המתרחש שם. בסוף 1919 חדרו בדואים לכפר גלעדי, החרימו נשק ושדדו כסף ורכוש, תקפו את תל חי והרגו את אחד המתיישבים. דוד בן-גוריון ביקש מטרומפלדור לארגן את הגנת היישובים ולדווח על המצב. חששם של מגיני תל חי, שעליהם פיקד טרומפלדור, הלך וגבר בשל העזרה המועטה שקיבלו ממוסדות היישוב החלשים, וועד ההגנה שהיה אז בחיתוליו.

ב-9 בפברואר 1920 כתב טרומפלדור לוועד ההגנה, כי מנהיגי הערבים קיבלו החלטה "להחריב ולהשמיד את היישוב היהודי בגליל העליון". הוא שלח למנהיגי היישוב בקשה לתגבר את הכוחות ולשלוח אספקה בדחיפות: "אנו דורשים שוב: החישו עזרה לתל חי וכפר גלעדי! מצבן קשה...". ועד הפועלים ביפו כינס אסיפה, שבה השתתף בן-גוריון, שבה הוחלט על תגבור הכוחות בצפון, אולם מספר האנשים שנשלחו היה מועט.

ביום י"א באדר תר"פ, 1 במרס 1920, הגיעו ערבים למקום וביקשו להיכנס כדי לבדוק אם אין בישוב חיילים צרפתים. הותר להם להיכנס, אולם אז החליטו הערבים להחרים את נשקם של אנשי תל חי. כשניסו לקחת בכוח את נשקה של דבורה דרכלר, פקד טרומפלדור לפתוח באש על התוקפים. מייד לאחר מכן פרצו חילופי יריות ותרומפלדור נפגע קשה בבטנו. בינתיים התוקפים נסוגו זמנית, אך הקרב נמשך כאשר חלק מן הערבים מבוצרים בעליית הגג של תל חי. לשני הצדדים היו אבדות, ובאמצע הקרב הוכרזה הפוגה שבה פינו הערבים את הרוגיהם ופצועיהם. מגיני תל חי הצליחו בהמשך לסלק את התוקפים בהשליכם רימוני יד לעבריהם, אולם לנוכח האבדות הכבדות ואזילת התחמושת, התקבלה ההחלטה לנטוש את תל-חי ולסגת.

טרומפלדור פונה לכפר גלעדי ומת בדרך. המילים האחרונות שאמר טרומפלדור לפני מותו, על-פי עדותו של ד"ר גרי, היו: "אין דבר - כדאי למות בשביל ארץ ישראל". משפט זה הפך לסמל לאחר מותו של טרומפלדור ונטישת תל-חי. תושבי כפר גלעדי התפנו גם הם, ואצבע הגליל נותרה ריקה מיהודים למשך כמה חודשים.

טרומפלדור ושבעה מחבריו וחברותיו קבורים יחד, בקבר אחים, תחת פסל האריה השואג, בבית קברות סמוך לתל חי. על-שם שמונת הלוחמים הללו נקראה לימים קריית שמונה. חניכיו של טרומפלדור הקימו על שמו תנועה חלוצית בשם גדוד העבודה וההגנה. זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הרוויזיוניסטים וחברו הקרוב של טרומפלדור, הקים תנועת נוער על שמו - בית"ר, ברית יוסף טרומפלדור. על שם טרומפלדור נקרא גם הקיבוץ תל יוסף. כמו כן רחובות רבים בארץ קרואים על שמו. מותו של טרומפלדור בהגנה על תל חי הפך מייד לאבל לאומי. בכל שנה בי"א באדר עולים תלמידי בתי ספר וחברי תנועות הנוער אל הקבר, על-מנת לציין בטכס ממלכתי את הקרב ואת אשר הוא מסמל. סיפור גבורתו ומותו של טרומפלדור הפך לאגדה עליה חונכו דורות רבים של יהודים בארץ ישראל. דימויו, שלא היה רחוק מהמציאות, של גיבור ללא חת, הנכון תמיד להקריב עצמו למען המולדת, אף מצא את ביטויו בשירים מרגשים.

לנוכח המלחמה המתרחשת לאורך רצועת עזה, לנוכח איומי החמאס, החיזבאללה, אחמדינג'אד ושאר אויבי ישראל, נתחזק בהעלותנו את זכרם של קומץ הלוחמים בפיקודו של יוסף טרומפלדור שהחזיקו מעמד נוכח האויב, ואשר בזכותם יש לנו היום מדינה חזקה ומשגשגת.

"היה היה גיבור עתיק
צורים בקע, סלעים העתיק
היה היה גיבור חידה
ולו זרוע יחידה."

"בגליל בתל-חי
טרומפלדור נפל
בעד עמנו בעד ארצנו
גיבור יוסף נפל
דרך הרים דרך גבעות
רץ לגאול את שם תל-חי
לאמור לאחים שם:
לכו בעקבותי
בכל מקום ובכל רגע
תזכרו אותי
כי נלחמתי וגם נפלתי
בעד מולדתי
כל היום אני חרשתי
ובלילה קנה רובה בידי האחת אחזתי
עד הרגע האחרון."

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.13 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה