אחת הבעיות שנדונו לא מעט בפורום עסקה בהיעדר המשכיות של ידע בצבא הסדיר מחד, ובהיעדר סמכות של ידע מאידך - כאשר חיילים לפעמים נדרשים ללמד נושאים שאינם מכירים היטב או שרק לפני זמן קצר סיימו ללמוד אותם בעצמם.

מצד שני, באזרחות מסתובבים די הרבה אנשים עם נסיון צבאי וגם הכשרה מקצועית/אקדמית בתחומי-ידע שונים, ולא מעט רצון טוב.

הרעיון שלי הוא כזה: לנסות לארגן כמה מסטרנטים/דוקטורנטים שעדיין קרובים (יחסית) בגיל לחיילים הסדירים ושעבורם זו עוד הזדמנות טובה "להשתפשף" בהדרכה, שפשוט יעבירו הרצאות לחיילים בתחום לימודיהם. אני חושב שצוערי קורס קצינים למשל יכולים לצאת די נשכרים אם יגיע מישהו שמתעסק בתחום כמו מזרח תיכון, היסטוריה או אירונאוטיקה (סתם דוגמאות של דברים שעשויים לתרום להשכלתם הצבאית של הנ"ל) ידבר על כך כארבעים דקות ויענה על שאלות. אני גם לא חושב שזה יעלה לצבא יותר מידי כסף - במקרה היקר המרצה פשוט יזומן ליום מילואים (יש מתכונת דומה במספר קורסים צבאיים קיימים, אגב).

מה דעתכם? איך אפשר להרים דבר כזה ועם מי בצה"ל צריך לדבר?

אתה יודע כמה סיפורים עגומים שמעתי על אנשי מקצוע ובעלי תפקידים לשעבר שביקשו להפגש עם אנשי סדיר וקבע ולהרצות בפניהם, נפגשו עם מפקדי יחידות שהתרשמו ונדהמו מהידע שהיה והלך לאיבוד (התדהמה היא מוטיב חוזר בסיפורים האלו), רדפו אחרי היחידה תקופה ארוכה וכל העניין מוסמס בין איזה סג"מ הלמוט לרס"ן שלא אכפת לו?
הפרות מתות להניק, זה העגלים שלא שמים זין.

לא מדויק.. בקורסים מקצועיים לקצינים שעברתי בחה"א חלק ניכר מהמרצים הם אנשי מילואים שקשורים איכשהוא לענף המארגן, ועדיף לכולם שיכינו חומר בבית במשך שבוע (או פחות, אם יש מזל ושכל והם במיקרה מתמחים ממילא בתחום) ואז יעבירו אותו בקורס ולא יישלחו לאבט"ש. מובן שזה פיתרון טוב יותר מלהסתמך על קצין סדיר (שגם עסוק וגם פחות מקצועי). ההבדלים הם:

א. "עגל" מקצועי יותר, שיודע שהוא לא יודע הכל, כבר היה בעצמו בעולם האקדמי בתואר ראשון/ שני ויודע איך הכשרה מקצועית צריכה להיראות.

ב. הכרה בקורס לגמול השתלמות.. כך נוצרת מוטיבציה לבוא לקורס, נוצר לחץ מהשטח לקיום הקורס ברציפות, מה שמחייב את המערכת לשימור החומר הנלמד.

כך שאני לא רואה כ"כ תועלת בהרצאות בודדות; עדיף לארגן השתלמות מסודרת, עם "אבא" ארגוני, על בסיס אותם מרצים מתנדבים.