 |
07-04-2008, 10:48
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
להלן פירוש לשיר כפי שנכתב באתר הבא:
כבר מכותרת השיר, שהיא מילת המפתח גם כן, ניתן לראות זאת. זוהי פנייה ישירה אל בורא העולם, אפילו זעקה: אייכה?
השאלה אומרת שמבחינת הכותב בורא עולם נמצא ב"הסתר פנים". הוא איננו רואה אותו. הוא מרגיש רחוק. אבל בד-בבד, הרי הוא בקרבה הגדולה ביותר, שכן הוא מחפש אותו בפועל. הוא אף פונה אליו ישירות, ולא רק שואל, כדברי המלאכים, בגוף שלישי "איה מקום כבודו להעריצו" (מתוך ה`קדושה` בתפילה).
יש כאן בעצם מעשה נועז בהרבה. השאלה היא פרפראזה הפוכה על שאלתו של הבורא עצמו אל אדם הראשון: אדם, אשר הסתתר בגן לאחר חטאו, מפחד מן המפגש עם ריבונו של עולם. אלוהים פונה אליו ושואל אותו: אייכה?
לסיפור זה רומז הכותב בכתבו "אנה מפניך אסתתר?". ויש לשים לב. הביטוי הזה הוא שילוב של פסוקים; ממזמור תהילים פרק קלט, "ה` חקרתני ותדע": "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח" - במזמור שכולו מדבר דווקא על הרגשת ה` בכל המציאות, עד כי אין אפשרות לברוח מפניו; ויחד עם זאת הוא מצטט מאמירתו הקשה של קין החוטא, כלפי העונש שמשית עליו אלוהים על הריגת אחיו קין: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר". ועם זאת, הסיטואציה כולה מזכירה את סיפור התחבאות האדם מפני אלוהיו בתוך עץ הגן, המבטאת את הבושה הגדולה מפני חטאו.
המשותף לכל זה הוא הרגשת החטא והריחוק לעומת הבורא, כאשר מחד יש רצון כמוס להסתתר, לברוח - אבל יחד עם זאת המודעות כי אין באמת יכולת כזו: "אנה מפניך אסתתר"?
"אם נדבר גלויות", אומר הכותב - באמת שאני רוצה לברוח. לברוח מהכול. "טוב מותי מחיי", כדברי יונה הנביא. אבל הרי אין אפשרות כזו. גם אם אמות, אעמוד לפניך, ואז "מה אטען, מה אצטדק, מה אדבר?". הציטוט הוא מתוך הסליחות, "מה נדבר ומה נצטדק", שוב עמידת החוטא לפני אלוהיו, אשר יודע כי אין בפיו טענות טובות על חטאיו. אבל הרעיון שהעמדנו מזכיר את שייקספיר, בדיאלוג הידוע "להיות או לא להיות" - שבו הגיבור מבכר שלא להיות, אך בן רגע מעלה על דעתו שאם השינה היא כחלום, הרי שהחלום יכול להתגלות כגרוע מן המציאות.
מלכוד 22, בקיצור.
עד כאן בית א`. בבית ב` פונה המשורר לבורא כ"חנון ורחום". שוב ציטוטים קלסיים מהסליחות, שהם בעצם שתיים מ"שלוש עשרה מידות הרחמים" המוזכרות בתורה כתכונותיו של האל, במצבים שבהם העם חוטא. אם כן, הכותב-מתפלל פונה בנאום ההגנה שלו, ואומר "הן לפניך גלוי", שוב ציטוט מתפילות וסליחות, שבהם נאמר "גלוי וידוע לפניך", כאומר - איני אומר זאת אלא לפרוטוקול, שהרי אתה יודע נסתרות.
ומה גלוי לפני האל החנון והרחום? "כאן יהודי שעל חוט השערה הוא תלוי". מה הוא אותו חוט השערה? הגמרא במסכת סוכה אומרת שלעתיד לבוא ייראה יצר הרע לרשעים כמו חוט השערה, והם יתמהו ולא יבינו כיצד לא התגברו עליו. אם כן, יש כאן רמיזה ליצר הרע, שהיהודי תלוי ועומד עליו. אך יש כאן יותר מזה. בדברי ר` נתן, תלמידו המובהק של ר` נחמן מברסלב (שכידוע שולי רנד חסיד של תורתם), מתברר ש"חוט השערה" הוא מושג המשקף מעשה טוב קטן אחד, שעליו האדם יכול להיתלות כאשר הוא רואה עצמו כולו רע. כאשר האדם מצרף חוט שערה ועוד חוט שערה, מצטבר כל זה להר גדול והוא יכול להרים עצמו. חוט השערה הזה הוא שורש השמחה, שהיא בחסידות ברסלב מצוה גדולה ביותר בפני עצמה.
תלוי היהודי בחוט השערה, שהיא השמחה, ונלחם בעצבות ובייאוש - שני האויבים הגדולים ביותר של עבודת ה`, אליבא דתורת ברסלב. "מצוה גדולה להיות בשמחה" ו"אין שום יאוש בעולם כלל", הם שני משפטים ידועים של ר` נחמן מברסלב, אשר די משקפים את עיקר תורתו.
ומסתבר שלא רק השמחה נסתלקה מהכותב-מתפלל, אלא גם הדעת. הדעת היא אחת מעשר הספירות, ובאדם היא במשמעות של הקישור העמוק, במקרה שלנו לבורא עולם. אדם בלי דעת הוא אדם שאינו מרגיש מקושר לבורא.
והמשבר מחריף: "קולות מהעבר לוחשים לי לעצור". נראה שאותם קולות הם מעברו האישי של הכותב, שחי בעברו בעולם החילוני, והקולות והספקות מאז עדיין מלווים אותו. אם כנים דברינו ניתן לראות זאת גם בסרטו "האושפיזין", כאשר אותם חברים מן העבר, עבריינים, באים לסוכתו, ובמקום שהוא יקרב אותם הם מעמידים אותו, את החוזר בתשובה, בניסיון גדול.
אך הוא אינו נענה לאותם קולות. הוא מוסיף "בחושך לחתור". זהו דימוי של אדם החותר מחילה - לבקשת מחילה. דימוי כזה מצאנו אצל חז"ל בהתייחסם לתשובתו של המלך מנשה, אשר שב בכל לבו אל אלוהיו לאחר עשרות שנים של חטאים איומים. אצלנו, חותר המתפלל "בחושך". אין לו אור. אין הוא רואה אפילו לאן לחתור. כל מה שיש לו היא התפילה: "ושואל ומבקש, אייכה?". הביטוי "ושואל ומבקש" לקוח מנוסח `התרת נדרים`, אשר אומרים לפני ראש השנה ובו אומר האדם לפני שלושה אנשים המתמנים לרגע לדיינים, על כל נדריו שהיו, "ושואל ומבקש אני התרה על כולם". בהמשך פורשו הדברים גם כמבקשים מחילה על כל החטאים שהיו השנה, כאילו נדרים הם שנידרו מבלי משים.
אבל הכותב כאן אינו שואל ומבקש התרה. אינו שואל ומבקש מחילה. דבר אחד הוא מבקש: אייכה?
רק את פני האל הוא מבקש. זה הכול. כאיוב בשעתו, אשר שאל שאלות קשות, אך כאשר הייתה התגלות האל אליו מסתבר שזה כל מה שביקש, והודה ואמר "על כן אמאס וניחמתי על עפר ואפר".
כעת עובר הכותב לדבר על "אותו זקן וכסיל". המדובר הוא ביצר הרע, כפי פרשנות חז"ל לפסוקים בקהלת, העוסקים ב"מלך זקן וכסיל" השולט בעיר ביד רמה. במקרה דנן הוא גם זקן, משום שהוא היה עם הכותב מנעוריו. למעשה, לפי חז"ל אצל כל אדם יצר הרע נזרק בו כשנולד, ואילו יצר הטוב נכנס בו רק מגיל מצוות. אם נתבונן בדברים נראה שאכן אצל ילדים קטנים ניתן לראות הרבה יותר התנהגות קטנונית, מרושעת וקנאית, והריכוך של המוסריות מגיע רק בבגרות.
אם כן, שולח בו הזקן והכסיל חצים, יצר הרע הולך ומתחזק כאשר הכותב הולך וכושל. הכותב מתכנס בייאושו, ופונה אל נשמתו הקדושה, אשר היא כבר "שבורת כנף", ומפציר בה שלא לבכות, שכן היא יכולה להעיד עליו כמה היה נכסף לעצם קבלת פני האל, גם כשסודות מהעבר, כל אותם חטאים לא-ידועים לאיש מלבד החוטא, פקדו עליו לעצור. מדוע לעצור? משום שזו התחושה של מי שיודע כמה הוא חוטא ופושע, כמה הוא רחוק, ובגלל כל אותם סודות כבר כמעט אין לו כוח להמשיך לחתור, לשאול ולבקש: "אייכה?".
כעת עובר המשורר, בבית האחרון, אל "סופו של יום", אל יום המוות. ומסתבר ששבור כנף, הייתה גווייתו מסתחרר בזרמי הים, וכעת האדמה הרחומה אותו אליה תאסוף, והוא יעמוד בפני הבורא בעולם הבא. ואז כבר אין שאלה, אלא זעקה ואמירה: אזעק, אצטדק, אספר. התפילה עד עכשיו הצליחה לקומם את המתפלל-משורר, והוא יודע שבסופו של יום יוכל לעמוד על רגליו, ולזעוק בפה מלא: הוא ידע כמה הוא ביקש והתחנן לפני האל, שייגלה. ומי ש"אשם", כביכול, הוא הבורא, שלא גילה את עצמו.
ועם כל זאת, נגמר השיר בהתבוננות באותה שאלה, ששואל המשורר כל חייו: "אייכה?".
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
