פרש - אשכול זכרון

לא... אני לא זקן. אני אפילו מקבל מחירי סטודנט בכל מיני מקומות, אלא אם אני מתקן ואומר שאני "טיפה יותר מבוגר מגיל הסטודנט המירבי לצורך תעריף". אבל בכל זאת... היו לי דודים שנרצחו "בשואה". דודים אמיתיים - לא "דודים" במובן של בני משפחה מבוגרים שאין להם ילדים משלהם. חמישה דודים אם לדייק.

לסבתא שלי ז"ל היו שני בנים טרם "המלחמה" - אמא שלי, הבת השלישית ומי שנולדה אחרי המלחמה, לא שמעה סיפורים רבים אודותם. לניצולי השואה - שכיום אנו רואים בהם סוג של קשישים עניים ומסכנים (אבל פעם היו אחוז ניכר מכל היהודים החיים...) - היו אינסטינקטים "חייתיים" בריאים למדי: בין השאר, ואני מדבר מידיעה, רבים מהם העדיפו לחסוך מילדיהם את הסיפורים. אי אילו סיפורים.

התוצאה? אני לא יודע כמעט כלום על חמשת הדודים שלי (שני ילדים של הסבתא, שלושה ילדים של הסבא - כל אחד ממערכת נישואין, ותא משפחתי, קודמים). ומה כן? הממממ.... סבא שלי, שילדיו (עליהם אספר בפעם אחרת) נרצחו בהעדרו מהעיירה, הותיר פרק זה בחייו מאחור. סבתא שלי, לעומתו - שהצליחה במשך כמעט שנתיים להציל את ילדיה, עד שנלקחו מידיה ממש - איכשהו חיה במידה רבה את הפרק ההוא. שנים לאחר המלחמה הסתובבו שמועות בדבר ילדים שנחשבו למתים אולם צצו חיים איפושהו.... המקור לרוב השמועות היה בילדים שגורלם היה לא ברור - לא לילדים אשר נותרו בחיים מטרנספורט שנועד להשמדה וודאית. אבל... כמובן שרבים רצו להאמין כי הנורא מכל לא קרה.

בבתי יתומים ברחבי ברה"מ (משפחת אימי באה מליטא שהיתה חלק מברה"מ בשנות ה-40 המאוחרות) נאספו לאחר המלחמה ילדים רבים שלא היה ידוע מי משפחתם, או איפה משפחתם. בסיוע ארגונים יהודיים מארה"ב חלקם זוהה בצורות שונות כיהודים, ועפ"י סימנים שונים לעיתים גם כיהודים מחבל מסויים. אחת לתקופה הוסעו חבורות כאלה של ילדים למקום בעיר מרכזית שכתובתו פורסמה מראש. לשם הגיעו נשים ואבות שחשבו אולי למצוא את ילדם האבוד. לשם הגיעו חבורות של ילדים יהודיים שלא דבר על מוצאם - אולם חפצו להחלץ מאימת החיים בבית יתומים סובייטי (ובית יתומים בכלל). סבתא שלי, נשואה כבר, לא פיספסה שום "אירוע כזה".

באחד המקרים באה לחפש את בניה האבודים - ילדים רבים ניסו למצוא חן בעיני הנשים - כולם העדיפו כל משפחה על פני חיי בית היתומים. ילדה כבת 7-8 ניגשה לסבתי, אחזה בשמלתה בכוח וקראה "טענט'ע טנט'ע!" (דודה-דודה, יידיש). לסבתי היו בנים ולכן נטתה להתעלם מהילדה - חשבה שהיא עוד אומללה המחפשת בית חם. הילדה אז קראה לה גם בשמה. מבט בוחן של סבתי פתר מקרה אחד, והיווה אולי בסיס לאחד מאותם "סיפורי ניסים":.

בוקר ה 22/6/41 - חיל האוורי הגרמני מפציץ את קובנה (עיר מגוריה של משפחת סבתי). הממשל הסובייטי מתפורר והליטאים החמושים הלאומנים ("אקטיביסטים") יוצאים לרחובות העיר, ובמיוחד הפרוור היהודי "סלבודקה" לבצע את מה שידוע כ"פוגרום הגדול בקובנה". כ-3000 יהודים נרצחו במשך מספר ימים. רבים מאוד ניסו להמלט. אחיה של סבתי - עגלון במקצועו - "העמיס" את אשתו, בתו, הורי אשתו וחמשת אחיותיה (הלא נשואות) על העגלה ומיהרו לעלות לאורך "דרך זממיצ'יו" העולה צפונה מסלבודקה - דרך ידועה לשמצה מכמה חודשים מאוחר יותר עת הורצו לאורכה יהודי קובנה בדרכם לרצח ב"פורט התשיעי". "הוא עבר ליד הבית שלנו! ממש ליד הדלת!" הייתה סבתא שלי מתייפחת - "ולא חשב לקחת אותנו! אפילו לא את הבנים!" הוסיפה בשיחות חוזרות ונשנות... סבא שלי נהג להרגיע ולאמר "את יודעת איך זה היה... כבר דיברנו... כולם רצו לחיות... את העגלה והסוס קנו ההורים של אשתו... מה הוא יכל לעשות?".

חמותו של האח החליטה כי בריחה אינה עילה מספיקה לוותר על פריט רכוש מסויים שהותירה בביתה. היא מיהרה לחזור אולם מעולם לא הדביקה את משפחתה הבורחת... "נסגרה" בגטו ולא שרדה את המלחמה.

אחת מחמשת האחריות - ילדה כבת שלוש בערך אבדה בדרך עמוסת הפליטים אי שם בלאטביה או רוסיה. בדרך לא דרך היא התגלגלה לבית יתומים שלא בשטח הכיבוש. לאחר המלחמה זוהתה לפי המבטא כילדה יהודיה מליטא. ככזו היא נשלחה עם חבורות ילדים "אבודים" לערי ליטא המרכזיות - אולי תזוהה... איש מאחיותיה לא בא לחפשה - מי יודע למה... ככל הנראה היו בטוחים שמתה. דווקא סבתי, שהלכה לחפש בנים, מצאה אחיינית. הילדה נישאה ועלתה לישראל. חיה בצפון ונפטרה לפני שנים מספר. כל אחיותיה ניצלו גם הן, כולל האח של סבתי. בכל פעם שפגשה אותנו באירוע משפחתי לא יכלה לעצור את הדמעות.

סבתי , בעלה (הראשון) ושני ילדיה שרדו את הפוגרום. הליטאים דפקו על שערי בית החצר בו התגוררו ודרשו שהשער יפתח. שרת הבניין, ליטאי (גוי) פתח את השער כשהוא אוחז בגרזן ואמר "חבר'ה פיספסתם... את הז'ידים שלי חיסלתי לבד... נסו מזלכם במקום אחר". כך ניצלו חיי סבתי ומשפחתה והתגלגלו לגטו. את שרשרת האקציות שדיללה את אוכלוסיית הגטו שרדו כולם יחד. אינספור סיפורי הצלה קטנים כאלה ירדו עם סבתי לקבר: איך "הגדול" (שהיה בן חמש בערך) הפך מבוגר וטיפל באב, אם ואח ב"קטן" שהיה בן שנתיים. "ככה היה בגטו" אמרה... המבוגרים עבדו, הילדים טיפלו בבית.

ב 26/10 1943 "נגמר המזל" - כמה אלפים מיהודי קובנה נלכדו באקציה והועברו את מחוץ לגטו, ומאחור יותר לאסטוניה, לעבודות כפיה, לאחר שהימלר הורה על פירוק מסגרת הגטאות. במחנה עבודה מחוץ לקובנה הפרידו השומרים הליטאיים והאוקראינים בין הכשירים לעבודה ובין הילדים. מחזות הזוועה תוארו בכמה ספרים. ומה זה משנה? יש כאלה תיאורים מאלפי סצנות שונות ברחבי אירופה... סבתי ניסתה לאחוז ב"קטן" עד שמכת קת משומר ליטאי או אוקראיני שלחה אותה לעילפון, ושיניים שבורות ומרקיבות שאתן אכלה עד תום המלחמה. 2-3 נשים לא הצליחו השומרים להפריד מהילדים. 2-3 הנשים האלה, ועוד כמעט אלף ילדים מקובנה, ועוד גטו ליטאי, נאספו לטנספורט. בהם היו שני הדודים שלי. בני בערך שבע ושלוש. זה היה מהבודדים שבמקרים שבהם יהודים מליטא נשלחו להשמדה במחנות השמדה. בליטא מעולם לא היה מסובך, או "בושה" לחסל יהודים "סתם ככה" מחוץ לעיר. שנים רבות לא ידענו מה בדיוק עלה בגורל הילדים - הכוונה "איך". כל הסימנים העידו על "אושוויץ" - אותו בור ענק שבלע את יהודי אירופה בסבל ויגון ואשר ממנו איכשהו, בהגיון טיפוסי לדור שני לניצולי שואה, אתה חושב ש"איזה מזל שאבותי נמלטו ממנו ו"סתם" נורו על פי הבור". בספרו המחריד של גדעון גרייף "בכינו בלי דמעות" - המוקדש לעדויות אנשי הזונדרקומנדו באושוויץ הוא מבקש להדגים כמה קשה מצבם של ניצולי הזונדרקומנדו, שנחשבו שנים רבות כמצורעים וסוג של משתפי פעולה. כמשיח על פי תומו מתאר אחד המרואיינים את אחד הרגעים הבודדים שהוציאו אותו מהאדישות שהייתה מנת חלקם של מי שצוותו לעבודה מחרידה זו. בלי משים הוא מספר את סיפור "סוף הדרך" שני שני דודים שלי. די נדיר, אני חושב, שבגהינום של אושוויץ ניתן לבודד סיפור עד לרזולוציה כזזו:

("בכינו בלי דמעות" עמוד 29 - מובאה מתוך עדותו של לייב לנגפוס):

"שלהי חורף שנת 1943. הגיע טרסנספורט של ילדים בלבד שנחטפו במכוניות משוטטות מבתי אימותיהם בעת שהאבות היו בעבודותיהם בשאוולי, קובנה. הקומנדו-פירהר שלח את אחד מאנשיו להפשיט את הילדים הקטנים מבגדיהם. ילדה כבת שמונה שעמדה והפשיטה את אחיה הקטן אמרה אל האיש: "סור מכאן רוצח יהודי! אל תשים את כפך הנוטפת דם יהודים על אחי החמוד. אני עכשיו אמו הטובה ובזרועותי הוא ימית". ילד כבן 7-8 שניצב לידם אמר "הרי יהודי אתה! כיצד ינחך לבך להוביל ילדים טהורים אלא לגז רק כדי להציל את נפשך, האם חייך בין כנופיות המרצחים יקרים לך יותר מאשר חיי יהודים כה רבים".

כל צאצא ליהודים מליטא מכיר מייד את השנינות, החריפות והמבט הזקוף למציאות. 3 שנים בגטו הפכו ילדים אלה כבר למבוגרים מפוכחים.

אין לי מושג מה היו שמות הילדים. סבתא שלי לא סיפרה... קראה להם "הקטן והגדול". שנים לאחר המלחה סיפרו לה קרובים מארה"ב כי בית התמונות שלהם מצאו תמונת סטודיו של "הגדול" מצולם בין שני קרובי משפחה שבאו לביקר. התמונה הוגדלה, נגזרה ורוטשה. מאז הייתה תלויה אצל סבתי, לצד תמונה של אמא לשי כילדה מחייכת ומלאת חיים. בינתיים עברה התמונה לבית של הורי. יבוא יום שתעבור גם אלי. אין לי מושג כמה שעות במצתבר הבטתי על התמונה המטושטשת של "הגדול". מה שבטוח הוא ששום אדם עם שם, כל שכן ללא שם, לא השפיע על חיי כמוהו...

תם חוב #1 לשנת 2012

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.11 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה