 |
11-05-2008, 06:39
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 04.11.04
הודעות: 6,986
|
|
|
יומן מסע - ה"קראטרה אסטרל" (הרבה טקסט!)
שקלתי במקור לפתוח את זה בפורום צילום, אבל גם בגלל שלא מעט מהתמונות זה תמונות שהם בעיקר תעודיות ומבחינה צילומית אין להם ערך מוסף, מה גם שהעיקר פה הוא הטיול ולא התמונה (אם כי גם להם חלק חשוב), וחוץ מזה שהפורום קצת עייף בזמן האחרון אז אולי זה יעיר קצת אנשים.
כביש 7 הצ'ילאני הידוע יותר בקרב המטיילים כ"קרטארה אסטרל" (Carretera Austral), או "הדרך דרומה" (CARRATERA-דרך, AUSTRAL-דרום) משתרעת על 1,240 ק"מ לכל אורכה של פטגוניה הצ'יליאנית, הדרך מתחילה בעיר פורטו מונט ומסתיימת בכפר VILLA O'HIGGINS
בניית הדרך החלה ב-1976 תחת שילטונו של אוגוסטו פינושה (הדרך גם נקראת Carretera Presidente Pinochet) והסתיימה בשנת 2000, הדרך ברובה דרך עפר, אם כי בשנים האחרונות החלו לסלול אותה וכיום לדעתי בערך רבע מהדרך נסלל.
מפת הקרטרה (מקור: וויקיפדיה)
ההתחלה היתה לא כל כך ברורה ולא כזה ידעתי איך בדיוק אני הולך לעשות, איפה להתחיל ואיפה לסיים, אז עשיתי את הדבר הכי פשוט, להתחיל בהתחלה וללכת לאן שהרוח (והטרמפים) יקחו אותי.
לקחתי מעבורת מפורטו מונט לעיירה צ'איטן, ומשם התחנה הבאה שלי היתה פוטאלפו - העיירה פוטאלפו מפורסמת בעיקר בזכות נהר הפוטאלפו שבו ראפטינג שנחשב לאחד הטובים ביבשת ואולי בעולם (אתם מוזמנים לקרוא עוד על הנהר בהודעה שעשיתי על נהרות דרום אמריקה בפורום ספורט אתגרי), אבל אני הגעתי לשם בעיקר כדי לעשות קורס קיאקים של מספר ימים.
אני לא אלאה אתכם בפרטים אבל רק אסיים בכך שאת שהותי שם סיימתי לאחר שהצלחתי לאבד משוט של 250$ וברחתי כל עוד נפשי בי.
שם בעצם התחילה מבחינתי ה"קראטרה אסטרל" (או כמו שנקראת בפי הישראלים - "הקראטרה"), שבשלב הזה כבר די היה ברור לי שאני הולך לעשות אותה בטרמפים, למרות שמרץ זה כבר סוף העונה, ומזג האוויר שגם ככה הפכפך בפטגוניה, הוא הרבה יותר בעייתי בעונה הזאת, מה שכן יש גם יתרון אחד עיקרי - רוב המסה של הטרמפיסטים (שהם ברובם ישראלים צ'יליאנים וארגנטינאים וקצת אירופאים) היא בכיוון שני, בגלל המזג אוויר, ולכן לאלה מאיתנו שיורדים דרומה יש פחות תחרות על טרמפים.
אז איך בכלל מתחילים לקחת טרמפים לאורך של 1000 קילומטר?! הולכים לצומת ומרימים יד 
הטרמפ הראשון הגיע די מהר, בחור אמריקאי חביב שמחזיק בקתה (CABAÑAS) שמתעסקת בדיג ולקח אותי עד לצומת ב-"לה חונטה", משם עצירה קצרה ועולים לבגאז' של משאית וטרמפ עם משפחה חביבה על ל"וויה סנטה לוסיה".
אם בשלב הזה עוד היו לי תקוות לעשות לבד את הקראטרה, שם הם התבדו, פגשתי ישראלי ולמרות השעה המאוחרת (7 בערב) הצלחנו לתפוס טרמפ עד לתחנה הראשונה בקראטרה - העיירה (או יותר נכון כפר) "פויוואפי" ששם גם נמצא פארק QUELET שבו נמצא ה"קרחון התלוי", הגענו לשם ואיך שירדנו מהטרמפ ראינו שני ישראלים שהכווינו אותנו לאתר קמפינג קרוב ששם פתחנו את האוהלים, והתכוננו ללילה הראשון בקראטרה אסטרל.
קמים בבוקר, בערב הקודם שמענו שסוגרים את הדרך לפארק בין השעות 10 ל-2 בצהריים לצורך שיפוצים, תכננו לקום מוקדם ולהגיע לשם לפני, לא קרה, אז ממתינים, בסוף העבודות התארכו ל-5 (בכל זאת דרום אמריקה), ולפארק הגענו רק לקראת 7, זרקנו את התיקים בשיחים והתחלנו ללכת מהר בשאיפה להגיע לתצפית העליונה ובתכלס היה שווה.
הקרחון התלוי (לא יודע עד כמה זה עובר בתמונות) הוא קרחון שנמצא בקצה הר, ובגלל המיקום שלו הוא נראה כאילו הוא תלוי באוויר, ויורדים ממנו 3 מפלים עצומים (קשה לתפוס את הגודל שלהם) שיוצרים לגונה יפהפיה שרק מלהסתכל עליה נהיה לכם קר.
מכיוון שהחושך התחיל לרדת חזרנו מהר והקמנו את האוהלים שלנו ע"י הכביש מחוץ לפארק, אורז ולישון.
אומרים שקשה לתפוס טרמפים, שצריך לקום מוקדם, שצריך הרבה סבלנות ואורך רוח וכמובן מזל. לשמחתי לי היה את האחרון, 8 בבוקר אני עוד מתהפך בתוך השק"ש ואני שומע אותו עוצר לידנו, הבחור שטיילתי איתו כבר היה ער והוא צועק לי להזרדז כי יש לנו טרמפ (שאפילו לא ניסינו לעצור!), מהר מהר מקפלים את הכל, אפילו לא מצחצחים שיניים (התנצלות מעומק הלב לכל שאר הנוסעים) ואחרי בערך 5 דקות אנחנו כבר בדרכנו דרומה, מסתבר שמדובר באוטובוס לכל דבר, אבל הוא הסכים לקחת אותנו בחינם עד לנקודה שהוא יפגוש את הבוס שלו ששם הוא יצטרך להוריד אותנו, אחרי בערך חצי שעה הבוס מגיע ואנחנו יורדים באמצע שום מקום.
אחרי ששאר הנוסעים המשיכו, נשארנו אני, ישראלי נוסף וצרפתייה שגם היא נעה בטרמפים לאורכה של הקראטרה, החלטנו לעצור ולחכות עד שהתנועה תימשך (להזכירכם הכביש סגור לצורך שיפוצים במהלך היום), אחרי בערך שעתיים חלפו לידנו תיירים שעשו את הקראטרה באופניים לכיוון צפון ואחרי שסיפרנו להם את הסיפור הם אמרו לנו שבמרחק קילומטר יש צומת שבה הסיכוי לתפוס טרמפים גדול יותר.
מכיוון שלא היה לנו משהו יותר טוב לעשות שמנו עלינו את הציוד והתחלנו ללכת במה שלמזלנו היה ירידה מתונה ונוחה להליכה.
הזכרתי כבר שאלת המזל היתה לצידי? אחרי בערך 20 דקות הליכה עוברת לידנו משאית (חלומו של כל טרמפיסט) והנהג הנחמד הסכים לקחת אותנו בערך מרחק של 100 ק"מ עד ל-VILLA AMENGUAL.
שם ירדנו מהרכב, התחלנו לחשוב מה קורה עם ארוחת צהריים ולפני שאפילו הספקנו לפתוח את הגזיות הגיע הטרמפ הבא (!)
שלקח אותנו עד לעיר האמיתית היחידה בקראטרה - COIHAIQUE. בדרך שוב חלפנו על פני הנופים המדהימים של הקרטארה שכוללים הרים מושלגים, נהרות, מרחבים פתוחים ועננים מדהימים.
כשכתבתי ש-COIHAIQUE היא העיר האמיתית היחידה בקראטרה אז אני אנסה להסביר למה הכוונה, אם תסתכלו במפה תראו שיש לא מעט שמות של מקומות ו-COIHAIQUE נראה כעוד מקום, אבל בעוד שאר המקומות הם במקרה הטוב כפר של 1000 איש, חנות מכולת, אינטרנט ואתר קמפינג COIHAIQUE היא עיר עיר, 40,000 איש, סופרמרקט, הוסטלים טובים ואפילו חנות של THE NORTH FACE (מחירים בשמיים למי שתהה). שם אחרי בערך שבועיים באוהל וללא מקלחת הרשתי לעצמי להתפנק בהוסטל, בארוחה נורמלית שלא כוללת אורז או פסטה, גילוח וסתם מנוחה טובה לקראת המשך הדרך.
אחרי שתי לילות על המיטה החלטתי שהגיע הזמן להמשיך דרומה, אז פשוט לקחתי מונית ליציאה מהעיר והתחלתי ללכת, והלכתי, והלכתי, מלא מכוניות עוברות אבל אף אחד לא עצר, רק אחרי בערך 5 ק"מ ושעה הליכה עצר סוף סוף רכב שלקח אותי בערך 20 ק"מ, ומשם לקחתי עוד טרמפ שבדרך עצר לאסוף עוד טרמפיסטים שהתבררו להיות הבחור הישראלי והצרפתייה שכתבתי עליהם מקודם, והתקדמנו עוד מספר קילומטרים, עד לטרמפ הבא שהתברר שמגיע עד לעיירה קוקריין (COCHRANE) שבדרום הקרטארה. במקור התכנון שלי היה לצאת כמו רוב הישראלים בעיירת הגבול צ'ילה צ'יקו, אבל כשהנהג אמר לאן הוא מגיע החלטתי שזה סימן כלשהו ואפשרות להגיע למקום שרוב המטיילים לא מגיעים אליו, אז החלטתי ללכת עם זה, בדרך הורדנו את שני הישראלים ליד הר ה-CERRO CASTILLO שהוא אחד ההרים היותר יפים בקרטארה ולפי מה ששמעתי גם אחד הטרקים היותר יפים שיש בפטגוניה.
לשמחתי הנהג של הטרמפ נדלק על הצרפתייה ובגלל זה גם עשה לנו עצירות לתמונות במקומות אסטרטגים כמו יער העצים המתים.
קצת לפני הפנייה צ'ילה צ'יקו עשינו עצירה בעיירה שנקראת ריו טרנקילו לצורך התרעננות, איך שעצרתי ראיתי חבורה של איזה 10 אנשים יושבים ותופסים טרמפים במה שנראה הכיוון ההפוך (צפונה), הנחתי הנחה מאוד סבירה שרובם ישראלים והלכתי להגיד שלום, התברר שאני מכיר שם את אחד האנשים עוד מפרו ושהם בכלל יורדים דרומה, ושגם הם רוצים להגיע לקוקריין! אחרי דין ודברים עם הנהג הפכנו מטרמפ של שניים לטרמפ של 7 והמשכנו דרומה, הדרך בין ריו טרנקילו ל"אל מייטן" (הצומת לצ'ילה צ'יקו) גם סיפקה לנו הצצה זריזה לכיוונו של אגם GENERAL CARRERA בשמו הצ'יליאני (בצד הארגנטינאי הוא נקרא אגם באונוס איירס) היפהפה.
בצומת לצ'ילה צי'קו הורדנו בחור ישראלי ואת הצרפתייה והמשכנו לכיוון קוקריין, בדרך חלפנו לאורכו של נהר BAKER שחוץ מצבע טורקיז מטורף הוא גם הנהר שבו עוברת כמות המים הגדולה ביותר בנהרות צ'ילה. קצת לפני קוקריין הבנו מהנהג שהוא לא מגיע בדיוק לעיר עצמה אלא עוצר בצומת 10 קילומטר לפני, ירדנו שם וזכינו לראות את אחת השקיעות היותר יפות שראיתי בחיי, וכללו צבעים מדהימים ועננים שנראה כאילו נעשו במכחול מיוחד.
מכיוון שהחושך ירד, ומכוניות לא בדיוק עוברות בצומת הזאת, הבנו שטרמפים כבר לא נתפוס היום והלכנו לפתוח אוהלים ולבקש מים מבקתה ליד.
האוהלים הוקמו, הגזיות נפתחו, ותנחשו מה...הגיע רכב! אני רץ מהר ומאיר לו עם פנס לפני שיספיק לברוח, הרכב עוצר ואחרי שיחה קצרה הוא מאשר שהוא מגיע לקוקריין והוא מוכן להמתין שנקפל את האוהלים ושאר הציוד.
מהר מהר אנחנו מקפלים את הדברים (יותר נכון מבלגנים אותם בצורה מסודרת) וזורקים אותם מהר לאוטו שמתברר ככלוב כלשהוא שבו במקרה הטוב נכנסים שתי תרנגולות ועכשיו נכנסים שם 5 מטיילים בוגרים על ציודם המלא (והלא ממש מקופל) ובנסיעה קופצנית ומקפיאה אנחנו מגיעים לקוקריין באיחור אופנתי, ואחרי כמה שיחות עם מקומיים הם מפנים אותנו לחלקת דשא קטנה, שקטנה (והכי חשוב- חינמית) שנמצאת קצת מחוץ לעיירה ושוכנת לחוף נהר קטן, פתחנו אוהלים, גזיות ואכלנו אורז שלא התבשל טוב מפאת הרוח והלכנו לישון בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, שבדיעבד הפכה להיות ביתנו בשבועיים הבאים.
עד כאן פרק כלשהוא מתוך כמה פרקים, מקווה שנהנתם, החכמתם או סתם שרפתם זמן, אם יש לכם שאלות, הערות או סתם בא לכם לשלוח כסף (אני מקבל גם דולרים) תכתבו
אני לא יודע מתי אני אכתוב את ההמשך, את הקטע הזה כתבתי לאורך חודש, בזמנים שבהם נחה עלי המוזה וסתם היה לי משעמם, אני מקווה לסיים את הכל לפני חזרתי לארץ (עוד חודש ו-10 ימים).
תומר, לימה, פרו
*ד"א, כל התמונות פה צולמו ע"י ידי ולכן הם גם מוגנות בזכויות יוצרים, מה שאומר שאם תעשו בהם שימוש בלי לבקש יבוא אליכם בלילה כושי גדול או כושית גדולה עם כפפות גומי ויבדקו את היכולת של רקמות מסוימות בגופכם להתרחב.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
