מאת דורון רוזנבלום

תגיות: תורם, חקירה, שלדון, אולמרט

יהודי חם - דתי ימני בעל אזרחות אמריקאית, חי בניו ג'רזי אבל מצדד בסיפוח טיז-אל-נבי ותומך בבנייה במאחז יוקדים (עד כה טרם נשמע על "יהודי חם" שהוא ישראלי, שמאלני, או שאינו דתי).

תורם - כספומט, פזומט, דלקן, מתדלק עסקנים בישראל. יהודי חם עשיר מחו"ל, שפוליטיקאים ישראלים מתחככים בו כמו חתולי רחוב רעבים המתחככים ברגליו של אדם העומד על המדרכה ברחוב אגריפס ואוכל "מעורב ירושלמי" מתוך פיתה מתפרקת.

חקירה, נפתחה חקירה - העונש האולטימטיווי בישראל: חמור יותר מעונש מאסר, קנס או אפילו עונש מוות.

אם בעונש מאסר יש איזו תוחלת, ואם בעונש מוות יש לפחות איזו סופיות מרגיעה - הרי "פתיחת חקירה" היא עינוי ישראלי (על משקל "עינוי סיני") ייחודי, שבו נכנס החשוד למין לימבו ענישתי: בן רגע יהפוך מאזרח מהוגן - לאבק-אדם, ל"אחר"; פרטיותו נבקעת, המשטרה מצטלמת בביתו, נוברת בחפציו, משפילה אותו בפרהסיה, מוליכה אותו באזיקים לצורך ושלא לצורך, בלי לדלג על המחווה הטקסית המשפילה - הגביע הקדוש של המשטרתיות - הנחת-יד "מגוננת" על ראשו של הנאשם, כלומר הנחקר, בשעה שהוא מוכנס לניידת, תוך וידוא צילום. ענישה זו אינה יכולה להתבצע בלי שיתוף הפעולה עם התקשורת; זו הקופצת על "פתיחת החקירה" בחיכוך ידיים, כאותן סורגות שהיו מתיישבות מול הגיליוטינה בימי המהפכה הצרפתית.

בישראל אפוא "פתיחת החקירה" אינה תחילת בירור האשמה - אלא העונש עצמו. מי זוכר את העונש, והאם בכלל היתה לבסוף הרשעה? זוכרים את הרטט ואת הכיף הסדיסטי שבחקירה. אין פלא שפוליטיקאים ואנשי תקשורת תובעים תכופות - בטון מזרה-אימים, כאילו כבר גזרו גזר דין - "לפתוח בחקירה נגד התבטאויותיו של הלל וייס", או "להורות למשטרה לחקור מיד את בשארה". אז מה אם אין כאן מה "לחקור", שכן מדובר בעובדה הידועה לכל? אבל זה נשמע מפחיד דיו, ואפילו סופי יותר מהגשת כתב אישום (כפי ששאל המגיש בחדשות ערוץ 2 את הכתב שדיווח על ממצאי מבקר המדינה בדבר העסקת קרובים בחברת החשמל וברכבת: "אז מה? זה עוד עלול להגיע לחקירה?").

מניע פוליטי - ראש ממשלה בישראל נבחר לא כדי לנהל מדינה, אלא כדי להשיב על שאלות החוקרים. זאת משום שזה כשני עשורים מתנהלת בישראל מלחמת גרילה של הקצוות - בעיקר הקצה הימני - נגד המרכז. כיוון שהקצוות הפוליטיים - גם הימין הפנאטי וגם השמאל הפלגמטי - לעולם אינם מסוגלים להגיע לשלטון בכוח אלקטורלי, או להשפיע על המדיניות במהלכים פוליטיים - לא נותר להם אלא לזנב בהנהגות בדרך משפטית. וכמו בכל מלחמת גרילה - הערפול הוא חלק מהאסטרטגיה: לעולם לא נוכל לדעת מי באמת מזנק מהמארב, או לנחש בבירור מה מניעיו: האם מתחת לאצטלת הטהרן שומר החוק מסתתרת סכין של סיקריקי? האם מנקה האורוות מחביא מתחת לגלימתו מטאטא, או שהוא סתם שמח מסיבות פוליטיות לראות את הממשלה נופלת?

יש כמובן פרדוקסים וצביעות לרוב במלחמה הזאת: למשל, יכולתו של השמאל יפה הנפש לעצום עין מול מעלליו המפוקפקים ולעתים אף הפליליים של ראש ממשלה - כל עוד הוא מקדם מראית-עין של "תהליך שלום"; ומצד שני - צדקנותו של הימין המתנחלי, שמעביר חיים שלמים בהערמה על חוקי המדינה ובהלעגה על מערכת האכיפה הישראלית בעבריינות של התנחלות והתנכלות - ולפתע נעמד על רגליו האחוריות, כולו רטט של פאתוס לגליסטי, מול עבירה על חוק מימון המפלגות או מהחדרת לשון לא חוקית (זאת רק כאשר הנאשם חשוד גם בוותרנות מדינית).

במלים אחרות - הכל פוליטי. אפשר כמובן לשאול שאלת תם: מדוע איש מהבכירים אינו מעלה בדעתו להיות פשוט בסדר - ישר, נקי כפיים? אלא שכאן עולה חשד עמום: אולי מאז רצח רבין משתדל כל ראש ממשלה להשאיר מאחוריו בכוונה איזו קופת שרצים, כדי שאם וכאשר יופל - לפחות זה ייעשה משפטית, ולא פיזית.

כעומק החקירה (כך עומק הנסיגה) - אם יש טיעון מביס-עצמו בחיים הפוליטיים, הרי זה הטיעון של הימין והמתנחלים - שהופנה כלפי ברק, שרון ואולמרט - ש"עומק הנסיגה כעומק החקירה"; משמע - ראשי ממשלה מנסים להסיח את הדעת מהחקירות נגדם ולקנות את לב הציבור על ידי ויתורים טריטוריאליים ועשיית שלום.

במלים אחרות: משמיעי הטיעון הזה מסגירים את העובדה שהם עצמם אינם אלא מיעוט מבוטל, שעמדותיו מאוסות על רוב הציבור; שהרי את לבו של זה אפשר לקנות רק בנסיגות ובוויתורים ובהורדת התנחלויות, לעולם לא במלחמה או בסיפוח (אבל את הפרדוקס הזה אפשר בכל זאת להתיר כך: המתנחלים ממילא אינם מתחשבים ברוב הישראלי אלא מתיימרים לדבר בשמו של עמישראל הטרנסצנדנטלי, החי והמת, זה שמעבר למקום ולזמן. או כהגדרתה של מתנחלת מפורסמת: "צריך לשאול את עמישראל לדורותיו", גם על אפו וחמתו של העם בישראל).

התקדים הפרוצדורלי - בעתיד יקראו לכך "מורשתו של שרון", והיא מתבטאת כבר עכשיו בהתנהלותו של אולמרט, ואולי בהתנהלותם של כל ראשי הממשלה שיבואו אחריו: הקף עצמך בפרקליטי צמרת; הכחש מעורבות; אמור "אתם השתגעתם" או "אני מביט ישר בעיניכם" מעל לראשיהם של החוקרים; הקרב את המקורבים-ביותר, אפילו בני משפחה, כאשר החבל מתהדק סביב צווארך; העמד פנים עליזות; התלוצץ עם החוקרים; המשך כאילו בשגרה; אמור "אני לא עוסק בזה", ועסוק רק בזה. ככה מתנהג ראש ממשלה בישראל.

על הידידות - כשאנו שומעים על הידידות המופלאה שנוצרה בין פוליטיקאי ישראלי לבין איזה "יהודי חם" ועתיר ממון מניו ג'רזי או ממיאמי - ספק אם מדובר באותו סוג של ידידות שעליו כתב מישל דה מונטיין: "בידידות יש חום כללי וחובק-כל, אחיד ומאוזן, חום קבוע ויציב, רווי רוך ועדנה, חום שאינו דוקר ואינו צורב... הידידות המושלמת אינה ניתנת לחלוקה: כל איש מן השניים נותן לידידו את כל כולו עד שלא נותר לו דבר לתת לאחר..."

האם כזאת היא הידידות בין "היהודי החם" האמריקאי לבין, למשל, הגנרל המזהיר הישראלי או "נסיך הליכוד" התורן? האם באמת תיתכן - ועוד בתדירות מופלאה כזאת - כימיה אישית, ידידות ואחוות נפש נדירה, בין מי שגדל על בורקס, מלמיליאן וחדר אוכל קצינים, לבין איזה סיימור או שלדון שגדל דור לפניו על דונאטס ופוטבול וסינאגוג?

לא, קרוב לוודאי שהידידות האמיצה הזאת נראית יותר כך:

ישראליקו (בטלפון): הלו, שלדון יקירי, מה נשמע, חברי היקר מאוד? מה שלום האשה, הילדים, המניות?

שלדון: מי זה? ביבי? אהוד? מי משני האהודים?

ישראליקו: זה לא אהוד הגנרל - אלא אהוד הנסיך! דה פרינץ!

שלדון: אה! מה נשמע? הכל בסדר שם, בארץ שלנו?

ישראליקו: כן, בסדר. רציתי פשוט - סתם ככה - לאחל ל"ג בעומר שמח לך ול... (למזכירה: איך קוראים לאשתו?)

שלדון: אוקיי-אוקיי... כמה?

*מלאה בדולרים

הארץ

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

טעית בפורום - מועבר לפוליטיקה

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20