קראתי את כל הכתבה. היא אמנם ארוכה, אבל מעניינת, ויותר מזה, כואבת.
מה עוד, אני לא רואה שהמצב ישתנה לטובה. נו טוב, קרן אור אחת היא ההצלחה שיש במאבק על רשתות ה P2P (יש הצלחות פה ושם).


"המבקש הוא מר דוד גבע, המשיבה היא חברת וולט דיסני מארצות הברית"

מאת יצחק לאור


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P110305/t.0.1103.210.1.9.jpg]

מובי דאק. מתוך "הברווז" של דודו גבע

לזכר דודו גבע
ביום 30 בדצמבר 1993 נתן בית המשפט העליון מכה לא קלה לחירות היצירה בישראל. העניין עבר די בשקט, בעיקר מפני שנפלאות הגלובליזציה, אי-אז בתחילת שנות התשעים, ובכללה השפעתה העצומה של הפסיקה האמריקאית - לאו דווקא ביחס למה שקרוי זכויות אזרח בארצותה ברית (מדינת כל אזרחיה המובהקת), אלא בעיקר במה שקשור לענייני עסקים, דיני חברות - ההשפעה הזאת עדיין לא "הורגשה" במילייה התרבותי, וספק אם המילייה הזה הצליח בינתיים להפנים את משמעות החיים בתחומי הכלכלה ה"גלובלית". פסק הדין שניתן אז בערעור על תיק "גבע נגד דיסני", קבע כי השימוש שעשה האמן בדמותו של דונלד דאק, ליתר דיוק אותו חלק בספר שנקרא "מובי דאק", בספרו "ספר הברווז" - הוא בגדר הפרה של זכויות היוצרים של וולט דיסני. הרשימה הזאת אינה באה להתווכח עם המומחים הגדולים לזכויות יוצרים - רובם אינם עוסקים כלל בחירות היצירה, או בזכויות האמן - הרשימה עוסקת בזכותו של הקהל.

חוק זכויות יוצרים הוא אחד החוקים הראשונים שנחקקו בצרפת אחרי 1789. צריך לומר לזכותה של החקיקה הצרפתית, כי בדרך כלל, במאבקים בין יוצר לבעלים של יצירה, מגונן עד היום החוק הצרפתי על היוצר. מצד שני, לא צריך להפריז יתר על המידה בעניין זה. גם שם הקהל אינו נחשב. המסורת האנגלו-אמריקאית הנוהגת בישראל שמה את הדגש על בעלות היוצר על יצירתו, אם תרצו ברוח המאבק הפרוטסטנטי על חופש הדיבור כחלק מבעלות אדם על קניינו.

המושג "זכויות יוצרים" חדש בהיסטוריה האנושית, מפני שעצם החתימה על יצירה, כתוצר של הרוח, השייכת לפרט זה או אחר, היא עניין היסטורי חדש, מאז הרנסנס האיטלקי. משנחקק החוק, גבולותיו, גם כאשר הגיע לארצות אחרות, היו גבולות לאומיים. התיאטרונים הגדולים של לונדון ופאריס נהגו במאה הי"ט לשלוח כתבנים כדי לרשום, פחות או יותר, את מהלך ההצגות הראוותניות, כדי לכתוב אותן מחדש בלשון הלאומית, בבית, בצד האחר של התעלה. רק באמצע המאה הי"ט, כאשר תיאטראות בלונדון, פאריס ואחר כך בבוסטון, פילדפיה, ובניו יורק, שיגשגו (והאחרונים אף הוציאו מקרבם, בסופו של תהליך לא כל כך ארוך, את הפשע המאורגן הראשון, שהרס כל בית תיאטרון אשר לא קנה הצגות מן המונופול של ה"סינדיקט" בניו יורק), רק אז נחקקו אמנות בינלאומיות של זכויות יוצרים.

גם עכשיו קשורה היתה ההגנה הזאת ליוצרים פרטיים, אף שחלקם של היוצרים בין מי שזכו להגנת החוק הלך ופחת. הדמות היוקדת בייחודה בעניין ביסוס אמנות של זכויות בינלאומיות היה מחזאי רב-מכר, שאיש אינו רואה עוד את מחזותיו, האירי דיון בוסיקו (Boucicault), שנולד ב-1820 ומת ב-1890. הוא כתב ספקטאקלים מרהיבים, שלט בכל רזי הבמה המסובכת של המאה ההיא, כתב מלודרמות עשויות היטב והציג אותן בארצות הברית ובאנגליה, תוך שהצליח למנוע את מה שהיה נהוג עד אז - "לתרגם" מחזה מחו"ל ולהפוך אותו ל"משהו מקורי".

עד כאן הכל טוב ויפה. ובכל זאת, מה שנתפש אי אז כהגנה על זכויות כספיות ואחרות של יוצרים בודדים, לא נדחף ולא נהפך לכוח בינלאומי, כדי להגן על יוצרים בודדים, מלחינים שחפנים או משוררים רעבים. אפילו השלב הראשון של אמנה בין לאומית, היה קשור ביכולת הכספית של יוצרים עשירים - תיאטרונים ומפיקים גדולים - להגן על פרי השקעתם, כלומר להגן על בעלות - לא על היצירה. היום כתבי עת אקדמיים בארצות הברית אינם יכולים לפרסם רשימות ביקורת על אנתולוגיות שירה לפני שהמערכת מצליחה לאסוף - במשך שנתיים-שלוש - כתבי הרשאה לשימוש בציטוטים מעשרות הוצאות ספרים ברחבי העולם. ציירי הרנסנס האיטלקי היו מנושלים מן הזכות לעשות שימוש בצבעים מסוימים. חברת פאנטון (Pantone) היא בעלת גוונים שונים, שאי אפשר לעשות בהם אמנות, אלא אם שולמו לה עליהם דמי שימוש. אל תניחו למיסטיפיקציה של שם החוק, "הגנה על זכויות יוצרים" להטעותכם.

ברוח זו, השופט וינוגרד ב-1991, והשופטים העליונים שמגר, חשין ומלץ ב-1993, חרצו את דין "מובי דאק" של דודו גבע. כולם קבעו כי מובי הברווז של גבע פגע בזכויות של וולט דיסני. בלי להיכנס לדקות הטיעונים של החלטותיהם, די לומר כי השופטים לא קיבלו את טענותיו של עו"ד אביגדור פלדמן, למשל, בעניין החשיבות העצומה של הפרודיה כנדבך בתרבות. טענת כזאת נטענה כבר קודם בארצות הברית ונכשלה. הפרודיה, כלומר השימוש ביצירה אחת כדי ליצור יצירה אחרת, היא הנדבך החשוב ביותר של האמנות המודרנית.

גבע, באמצעות עורך דינו, טען כי זכות היוצרים בדמותו של דונלד דאק אינה חלה על דונלד דאק כסימן גרפי, ודמות זו נהפכה במשך הזמן לסמל תרבותי מוכר, הנושא משמעות מוגדרת בלשון התרבותית המשותפת לכלל בני האדם המשכילים, החיים בתרבות המערבית, ועל כן הוא חלק מהשפה התרבותית המשמשת בני אדם בתקשורת שביניהם. זו נקודה מכרעת. דונלד דאק הוא חלק, גם אם אין אוהבים לומר זאת, מנכסי צאן ברזל של התרבות. ככזה, אמור היה בית המשפט לכבד את חירותו של דודו גבע להשתמש בדונלד כחלק מסאטירה, פרודיה או ביקורת. בית המשפט דחה את הטענה הזאת. כך כתב השופט מלץ בפסק הדין שלו: "זכותו של היוצר ביצירתו אף הוא בגדר עיקרון יסוד - הלא הוא עיקרון ההגנה על הקניין. עיקרון זה מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שלפיו: 'אין פוגעים בקניינו של אדם'". הגענו למהלומה, החלק החשוב ביותר בכל סלאפ סטיק וקומיקס: יצירתו של דודו גבע פגעה בחירות הקניין של חברת וולט דיסני. ומה על חופש הביטוי?

גם כאן יש נוסחים קבועים, הנשמעים כמו חלק מהקומיקס של גבע: "הזכות לחופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובלתי מוגבלת, אלא זכות יחסית, הניתנת לצמצום ולפיקוח לאור המגמה של קיום אינטרסים מדיניים-חברתיים חשובים, הנחשבים בתנאים ידועים כעדיפים מאלה המובטחים על-ידי מימוש העקרון של חופש הביטוי. תיחום התחומים לשימוש בזכות לחופש הדיבור והפרסה (press) נעוץ, איפוא, בתהליך של העמדת ערכים מתחרים שונים על כפות המאזניים ושל בחירתם, לאחר שקילה, של אלה אשר, לאור המסיבות, ידם על העליונה".

מדוע נשמע הציטוט הזה קצת מצחיק? משום שבעת ציטוטו ב-1993 היה כבר בן ארבעים שנה. זה קטע מהבג"ץ המפורסם של "קול העם", משנת 1953, אותו בג"ץ ראשון שהבטיח את חופש הביטוי בישראל. השופט מלץ שלף ממנו דווקא את הפיסקה המסייגת את חופש הביטוי. לא במקרה (חרף השמועות על הליברליזציה ועל המהפיכה השיפוטית, ספק אם פסק הדין בעניין "קול העם" היה עובר היום). ואולם, אין כאן ויכוח עם בית המשפט ולא עם הקהילה המשפטנית, כי זו הנקודה המעניינת אותנו: העדר המודעות של בית המשפט להווייתו: הרי הדיון כולו, בעניין דונלד דאק ומובי דאק, נסב על החופש לצטט כחלק מהחופש להתבטא. בית המשפט אסר על דודו גבע לצטט בעזרת מלאכת המחשבת של הציטוט. כי מה עושה שופט הכותב פסק דין? מצטט ומצטט ומצטט (ובדרך כלל הוא מרחיק לכת מהבחינה של שימוש בחירות הקניין של זולתו, והוא חותם על פסק דין שכתב המתמחה שלו, שאסף את הספרים ואת פסקי הדין הקודמים).

תולדות התרבות הן תולדות הציטוטים. לא רק במשפט. אין כאן טענה על חוסר צדק שעשה בית המשפט, שהרי צדק לפניו יהלך. יש כאן טענה על מצב של אי יכולת בית המשפט (בשל היותו חלק מהכוח), לדעת את הווייתו בתרבות, לא בתרבות המשפט, אלא בתרבות הלשונית, במושגיה הרחבים ביותר.

מכיוון שהגענו עד כאן, ופסחנו על הטיעונים המעניינים שהובאו בפסק הדין, למשל, מהי דמות בדויה (או "דמיונית" בלשונו הלא כל כך מקצועית של בית המשפט הישראלי), ומתי הדמות הבדויה איננה בגדר הפרה של זכויות יוצרים; כיוון שהגענו עד כאן, מותר לומר כי דודו גבע לא הפסיד לבדו. כולנו הפסדנו, ולא רק משום שלא זכינו לראות את "מובי דאק". בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון קבעו כי "במקרה הנדון, השימוש שעושה המבקש (כלומר דודו גבע) בדונלד דאק הנו לכל הדעות שימוש מסחרי". זה הרציונל של פסק הדין, זה מבחן הפגיעה בזכויות יוצרים הנוהג בארצות הברית. כדי להעניק את הסעד המשפטי לוולט דיסני מפני הגזלן דוד גבע, כתב בית המשפט העליון גם את זאת: "יצירתיות או כל ערך חברתי אחר, אם הם קיימים בו וחשובים ככל שיהיו - אין בהם כדי לגרוע מאופיו המסחרי, שהוא אופיו העיקרי". זה הרציונל של הפסיקה. דודו גבע הלך לעשות רווחים על חשבון וולט דיסני.

עד כאן "הכל בסדר": לשון החוק, עשיית הדין, אפילו החתירה לצדק. חשוב להסביר בשלב הזה של המאמר, כי הטקסט של השופט מלץ נשמע כאילו נלקח מקומיקס של דודו גבע, מפני שכל עניין זכויות היוצרים נהפך, כאמור, להיות משהו שונה מאוד, פרודי, ממה שהחלו בו אי אז אחרי המהפיכה הצרפתית. אם תרצו, משהו הדומה לדרכה של החירות האנושית עצמה. היא תלויה לגמרי בכסף, רק בכסף. שני שלישים מזכויות היוצרים על פני כדור הארץ שייכים לשש חברות. זה, פחות או יותר, סיום של אשליה, שהחלה במהפיכה הצרפתית.

אנחנו, הגדלים על בידור, פזמונים, שירים, ספרות, קולנוע, קומיקס, איננו יכולים לסכם לעצמנו את החיים בפומבי, כלומר לכתוב ספר, או לעשות סרט, בלי לצנזר את עצמנו מעוד ועוד חלקים, השייכים לעולם שלנו, אבל הם בבעלות מישהו אחר, אף ששילמנו בעדם משך כל חיינו: טלוויזיה, קולנוע, רדיו, תקליטורים, עיתונים, ספרים וכו'. אם ארצה לעשות סרט קולנוע על חיי שלי, לא אוכל לכלול בו את "אלינור ריגבי", שהיה לחלק מהם, אף שצרכתי אותו כדין. שני שלישים מזכויות היוצרים על פני כדור הארץ שייכים רק לשש חברות.


http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...sID=nl&nl=09_03

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.