היי, אני בן 20.
לפני 3 שנים בערך אחרי חדר כושר, התחילו לי כאבים במקום מסויים, שתוך כמה חודשים, עברו כמעט לכל מקום בגוף.
אבחנו לי את הבעיה יחסית מהר-פיברומיאלגיה, מן סינדרום שלא ידוע עליו הרבה שגורם לכאבי שרירים כרוניים כל הזמן בכל הגוף בין שארהסימפטומים.

כבר לפני שנתיים וחצי-שלוש, שהכאבים התחילו ולא ידעתי בדיוק שהם יתגברו עם הזמן, לא התמדתי בטיפולים(יש כמה המלצות לטיפולים אבל אף אחד לא יודע מה גורם לזה ככה שחלק מהטיפולים עובדים יותר טוב מאחרים ועל אחרים בהקלת הסימפטומים).

כרגע המצב שלי ממש ממש לא נעים, ובכל זאת, משום מה אני לא מטפל.
יש כאבים בכל הגוף, קשיים בסיסיים, וחוסר רצון וקושי אפילו לצאת עם הכלבה, כך שכמובן היציאות שלי מהבית די מועטות.
אני משרת בצבא כג'ובניק, אבל גם שם מתקשה מאוד, למרות שכרגע אני בלי נעליים צבאיות, לא יודע משהו במדים אולי.
אני אמור קרוב מאוד לקבל 24 ל6 חודשים.

בנוסף, אני ממש ממש ממש לא מסתדר עם אמא שלי,כבר שנים. (הורים גרושים, ואמא שלי לצערי חולה, לא בטוח אם מניה דפרסיה גרידא-על פי הבחנה, אבל לא עבדה כבר שנתיים וחצי, ובדיכאון ולא יוצאת הרבה מהבית).
אנחנו רבים הרבה ואני נמצא בלחץ נפשי תמידי, שיש לי מחשבה שגרם לא מעט כל השנים הללו.

כרגע אני ממש לא יודע מה לעשות, ואני ממש תקוע.
יש לי כל מיני מחשבות, חלומות ושאיפות, בכל מיני תחומים, אבל גם בהם אני לא נוגע.
אני פשוט נשאר במקום הנח הזה בבית, וגם מרחם על עצמי הרבה, ולא מצליח לצאת מהמעגל הזה.

קשה מאוד להסביר לאנשים שלא כואב להם, מזה כאב כרוני בכל הגוף, כמו שקשה להסביר לעיוור מלידה מה זה "ירוק".
אני תמיד אומר לעצמי, שכשאני אקבל את ה24 אני אתחיל לחיות ולעשות כל מה שרציתי, ואולי איך שהוא גם לעזוב את הבית להכיר חברים וכו.
אבל כרגע אני בחופשה של שבועיים כמעט עד הוועדה, ככה שאם אקבל את ה24 כנראה לא אחזור עוד לצבא עד הוועדה, והלהתחיל לחיות כביכול אחרי הוועדה זה סך הכל פסיכולוגי וקשור לתאריך.

אני לא מצליח להבין למה אין בי את הרצון לטפל בעצמי, ולנסות להקל על הכאבים, אני מבין שהיוגה או טיפול אחר, נמצאים במרחק הליכה מהבית, ואני מתעצל ללכת.
אי אפשר להבטיח שטיפולים יפתרו אותי מהכאבים לחלוטין, אבל אפשר להתנחם בזה שאני נמצא ברמת הכאבים הנוכחית, בלי טיפולים בכלל, ככה שמכאן אפשר רק להשתפר.


אני צוחק הרבה על התאבדות, ולא ממש מתכוון לזה(כמו שאמרתי יש לי עוד הרבה לחיות ולהשיג) אבל המצב מתסכל אותי מאוד, ואני לא מצליח לראות איך אני עולה מכאן למעלה.


אשמח מאוד על כל תגובה ועזרה שלכם.

נראה לי שכיוון המחשבה שלך זה "מה יעזרו הטיפולים אם אפילו הרופאים לא יודעים לאבחן מה שיש לי?"
גם אם זה נכון עדיף לך לקבל טיפול שאולי יעזור לתקופה מסויימת אבל יעזור
מאשר לשבת בבית, לסבול את הכאבים ולא לדעת איזה נזק כבר עשית לעצמך
לכן מילת המפתח התמדה
ברגע שתתמיד פה, יהיה לך הרבה יותר קל גם פסיכולוגית וגם פיזית להתמיד בדברים אחרים ולהגשים את החלומות שלך

העניין הוא שהוא אמר שהרופאים כן יודעים מה יש לו... אבל אני עדיין תומכת בעניין של לקבל טיפולים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי letrep (יש כמה המלצות לטיפולים אבל אף אחד לא יודע מה גורם לזה ככה שחלק מהטיפולים עובדים יותר טוב מאחרים ועל אחרים בהקלת הסימפטומים).

אני מבינה את זה... אבל הוא אמר שאיבחנו אצלו פיברומילגיה. זאת מחלה לא ידועה, ונראה לי שבגלל המידע המועט שיש ברפואה בקשר אליה הרופאים שהוא דיבר איתם לא יודעים איך בדיוק לטפל בה.

letrep , אני חושבת שכדאי שתבדוק באינטרנט בקשר למחלה הזאת ותברר איזה רופאים באמת מבינים בתחום הזה. ודרכם תבדוק את הטיפולים המתאימים לך.

אני יודעת מה אתה עובר!!!

הייתי בשוק שיש עוד מישהו שיודע מזה פיברומיאלגיה, ואני ממש מבינה את התסכול שלך מכל המצב.
אמא שלי אובחנה כפיברומיאלגית לפני כמה שנים, ומסתבר שהיה לה את זה עוד מאז שהיא הייתה קטנה. בגלל שהרופא אמר לה שזה תורשתי היא אמרה לסבתא שלי גם לבדוק את זה, ו"איזה יופי", גם לסבתא שלי יש פיברומיאלגיה...
הרופאים אומרים שזה מתפתח עם הגיל, ככה שאם לי יש, אני אדע רק בגיל יותר מאוחר...
בנוסף לזה גם לאמא שלי יש מאניה דיפרסיה... ככה שלא חסרות צרות.

אני חושבת שאני אהיה הבן אדם האחרון שיגיד לך "פשוט תתמודד" , כי זה לא פשוט בכלל. אני אגיד לך מה אני חושבת שאתה צריך לעשות, אבל תזכור שנכון לעכשיו אני לא חווה את המגבלות הפיזיות שיש לך, אז אל תהסס לתקן אותי ואני אנסה להגיב בהתאם. אני בעצמי לא יכולה להגיד לך מה הכי טוב בשבילך, או למה אתה לא באמת מרגיש צורך לטפל בזה כרגע. אני יכולה להגיד לך שברגע שימאס לך להיות במצב הזה תחליט, וזה מאוד פשוט להחליט, שאתה הולך לטיפולים שונים. ממה שאמא שלי עושה, אני יכולה להמליץ לך ללכת לרפואה משלימה (רפואה אלטרנטיבית), שם ימצאו טיפולים שונים שיעזרו לך עם הכאב. בנוסף לזה יש כל מני סוגי פיזאוטרפיות שמאוד עוזרות, והכי חשוב, תזונה מתאימה. אני לא זוכרת בדיוק מה כלול בתזונה כזאת, אבל אני חושבת שברפואה משלימה יוכלו להפנות אותך אל הבן אדם המתאים.

פיברומיאלגיה זאת מחלה שלא קל להיסתדר איתה. אבל זה לא אומר שאי אפשר. תקרא לזה אירוניה, אבל דווקא כמה שנים אחרי שאמא שלי אובחנה כפיברומיאלגית היא החליטה שהיא ניגשת לתואר בהוראה. ועכשיו היא לקראת סיום תואר. החיים מחכים לך, ואתה בעצמך יודע את זה. שים לעצמך מטרות בחיים ותתחיל לחיות. אל תיקח את הפיברומיאלגיה כגורם מעקב, כך אותה כעוד גורם שנמצא שם. נכון שזה קשה לחיות עם זה. אבל באמת שאפשר להיסתדר.
תהייה חזק ובהצלחה.

אני הולך להיות איתך ישיר. פעם אחת בלבד אבקש שלא תעלב מכך, ותנסה להפיק את מירב התועלת ממה שאומר. מכאן והלאה, ייתכן ואהיה קצת נוקשה בדברי, בשנית - אבקש שתקח את התועלת המירבית ממה שאומר.

יש לך שתי אפשרויות נראות לעין (אולי יותר, אבל 2 עיקריות):

1. להמשיך במצב שלך כרגע.

אין בזה כל פסול. אתה סובל רגשית ומנטלית ממגוון בעיות. חוסר היכולת שלך להתמיד, חוסר הרצון והמטובציה לטפל בעצמך למרות שאתה מודע למצב שלך, הקשר הקלוקל עם אמא והעובדה שיש לה מחלה שמאוד תקשה עליך לתקשר איתה כראוי. יכול להיות שתחווה התמוטטות עצבים, יכול להיות שהדבר יחשל אותך. זה סיכון, וזאת החלטה שלך. לפעמים קשה לנו לקום ולצאת ממצב מסוים, ובעצם העובדה הזאת אנחנו מקבלים החלטה. אולי תחת כורח, צורך או חיוב - אבל זאת עדיין קבלת החלטה. גם לא להחליט ולשמור על סטאטוס-קוו זו החלטה.


2. לעשות משהו עם עצמך

נכון שזה מעצבן שאומרים לך את זה? אנשים לא באמת מבינים מה אתה מרגיש, ומה אתה חושב, ואומרים לך "אתה עצלן!". זה מקומם אותך, אני בטוח. זה גם היה מקומם אותי. לא אומר לך שאתה עצלן, לא נראה לי שאתה עצלן. אבל בהחלט נראה לי שאתה סובל מבעיות מסוימות שמרתקות אותך למצב סטאטי. אבל יש פה עניין של הבנה תת-תודעתית, שאם לא תצליח להכניס לך אותה לראש, אתה תישאר במצב הזה הרבה זמן (מצב 1). כמו שאמרתי, אין בזה פסול. או שתצא מזה או שלא, שחור או לבן, 1 או 0.

אבל אם תצליח (בכוח אם צריך!) להבין שהמצב הזה פתיר (אולי לא ב-100%, אבל פתיר) - הדברים יראו אחרת. בעניין אמא, אין לך הרבה מה לעשות, אלא רק לגלות הבנה. זה יכאב, זה ישרוט לך את האגו בצורה קשה מאוד, יהיה לך מאוד בעייתי לעמוד על שלך, ותצטרך לסבול ויתורים קשים מנשוא. בניגוד לויתור על הגולן, הויתורים הללו ישאו פרי ואולי יהיו רק לטובתך. השאלה היא כמה תיתן מעצמך ועל כמה תתפשר. יש גבול מסוים, שאותו אתה תצטרך לקבוע. אמא חולה זה לא כיף, שלא לדבר על אמא עם מניה דפרסיה. אבל עדיין יש לך אמא, וזה עושה אותך קצת יותר ע(א)שיר מהרבה אנשים בעולם. גם אם קשה לך לראות את הדברים החיובים בזה - הרבה מאוד אנשים היו רוצים להחליף איתך מקום - ואיפשהו, תמיד מעודד לשמוע דבר כזה, גם אם קצת.

בעניין הבעיה שלך - תשמע. אני יודע טוב מאוד כמה קשה לאגור כוחות נפש בשביל למצוא את המוטיבציה הראויה להשקעה נכונה. אני סבלתי מסוגיות כאלו (של מציאת מוטיבציה) הרבה מאוד זמן ובמקרים שונים. אתה צריך לעבוד על עצמך, לקום בבוקר ולהגיד "אני אשנה את עצמי", ללכת לישון ולהגיד "אני אשנה את עצמי", לחיות את החיים שלך בידיעה ש"אתה תשנה את עצמך". אולי לא תצליח, אולי זה סתם יהיה בזבוז זמן - אבל לא נראה לי שכרגע אתה עושה משהו טוב יותר ואולי, שווה לך לנסות.

אני יודע איך אתה מרגיש, כשאתה צריך לגרור את עצמך מהבית לטיפול (אני אומנם לא צריך טיפול, אבל יש מספיק מקרים בהם אני בעל כורחי מושך עצמי החוצה). אבל אם לא תעשה את זה, אתה תשמור על הסטאטוס-קוו הזה שדיברנו עליו - והסבל יחגוג. לא אגיד לך "תמצא את הדבר שעושה אותך שמח ותדבוק בו". אגיד לך "קח את עצמך בידיים ולך לטיפולים האלו".

ולסיכום - אולי לא יזיק לך לבקר אצל פסיכולוג (לא בקונוטציה שלילית). לספר לו על החוויות, על התחושות. אולי הוא יעשה לך סדר בראש, לך תדע.

"If you want a job done well, you do it yourself..."

הבעיה המרכזית היא הכאבים שלך. כשיחול שיפור במצבך, יהיה יותר קל ונעים להיטיב עם אמך ולהיות יותר סבלני כלפיה, תתפנה להגשמת שאיפותיך, תוכל לצאת מהבית ללא כאבים שיקשו עליך להכיר חברים חדשים וישפיעו על מצב הרוח שלך, ועוד. למעשה, הטיפול בכאבים שלך הוא הפתרון לכל בעיותך.

גם אני הייתי במצבים בהם ידעתי שיש משהו שאני צריך לעשות ועשוי להועיל לי, אך לא עשיתי זאת - אם זה מעצלנות או מאלף ואחת תירוצים אחרים. הפתרון הוא פשוט לקום ולעשות מעשה!

לך לטפל בעצמך. רק עשה את הצעד הראשון, והכל כבר יזרום. קבע תור לטיפול, סביר להניח שבסיום הטיפול תקבע עם המטפל תור נוסף ותגיע גם אליו (גם כי אלמנט האחריות נכנס לתמונה), וחוזר חלילה. טיפול היוגה נמצא במרחק הליכה מהבית? לך לשם! אל תחשוב יותר מדי - פשוט תעשה זאת.

אתה יכול רק להרוויח.

בהצלחה!

לפיברומיאלגיה אין ממש תרופה, יש טיפולים שנועדו להשכיח את הכאב.
מה גם שעד כמה שאני יודע הכאבים לא תמידיים, הם באים בהתקפים, ככה שלשבת ולחכות שזה יעבור לא יעזור.
הבנאדם צריך להפסיק לרחם על עצמו.
רחמים עצמיים הורסים את כל הרגשות האחרות ומחזקים את עצמם.

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

ציטוט:

אני לא מצליח להבין למה אין בי את הרצון לטפל בעצמי

אני דווקא מאוד מבינה אותך, כי בחלק מהתחומים זו ממש אני. וגם אני לא מבינה למה. הדבר היחיד שאני יודעת שהסיבה שאין רצון זה כי אין סיבה מספקת מבחינת הנפש שלך שתניע אותך לעשות משהו. כאבים הם לא סיבה מספקת. איום במוות מרחף מעל ראשך הוא לא סיבה מספקת. הזמן שנשאר לך לחיות (לא חשוב אם הרבה או מעט) הוא לא סיבה מספקת. כל סיבה טובה היא לא סיבה מספקת שתגרום לך לקום ולעשות משהו, אפילו הקטן ביותר.
בשביל שתבין את העיניין הזה של סיבה מספיקה אני אתן לך דוגמה מהניסיון שלי: גם לי יש נטייה מאוד חזקה לרחמים עצמיים. אבל בשנה-שנתיים האחרונות קורה לי משהו מוזר: כשאני מרחמת על עצמי אני מתחילה לקבל כאבים פיסיים בגוף, כאבים קשים, כך שאני נאלצת להפסיק. בכוח. פעם לא היתה לי סיבה מספיקה להפסיק רחמים עצמיים, אז לא יכולתי להפסיק אותם אפילו אם רציתי. היום יש - כאבים חזקים.

אני אנסה לעזור לך בנושא הזה מהמעט שאני הצלחתי לעזור לעצמי.
פעם היה לי יועץ רוחני שהסביר לי שכדי להשיג משהו - לא חשוב אם הוא נפשי או חיצוני או פיסי - בריאות, זוגיות או כל דבר אחר - אתה צריך לדעת מהי ההתנהלות של עצמך ולמצוא פתרון בהתאם. פתרונות שלך אחרים, זה פתרונות של אחרים. ייתכן שהם לא מתאימים לך. אתה צריך למצוא פתרון המתאים אישית לך. אתה צריך לדעת ולראות איך אתה מתנהג במצבים מסויימים, ולהסתכל על זה כנתון קר, ולא לשפוט את עצמך. חוסר השפיטה העצמית וההסתכלות באופן קר על הדברים הוא השלב הראשון בדרך לבדוק איך תוכל להשיג משהו.
במילים אחרות: תסתכל באופן מציאותי על מה שאתה עושה, הכר במגבלות שלך. במקרה הזה אין צורך לשנות את עצמך, כי אין לך מספיק זמן לזה. אם אתה חושב שאם אתה תשנה את עצמך בתכונה מסויימת ורק אז תוכל להשיג מה שאתה רוצה - אולי זה נכון, אבל אתה בינתיים מבזבז המון זמן ואנרגיה, המטרה מתרחקת, ואתה נשאר עם התיסכול על זה שלא הצלחת לשנות את עצמך. אם אתה טוען שאתה עצלן או שנוח לך - קבל את זה כנתון קר ואל תנסה לשנות את זה אלא תלמד איך לשלב את זה בהשגת המטרה או איך לעקוף את זה.
הרעיון כאן הוא להשיג את המטרה תחת המגבלות המציאותיות של ההתנהגות שלך והאינטרקציה שלך עם הסביבה (אמא שלך, חברים וכו').
רוצה דוגמה איך להשתמש ברחמים עצמיים כדי להשיג כסף או אקשן או סתם הרגשה טובה? לכתוב הכל - כל מה שעולה לך בראש - ממש הכל, כל פיפס, ולנסות למכור או לתת לסופר או תסריטאי. אתה יודע מה? אולי לא בהכרח כסף, אבל מוניטין או סוג אחר של הנאה. לכל אחד "פנטזיות" אחרות של רחמים עצמיים, ורחמים עצמיים זה הדבר שבונה טלנובלות. הסופרים/תסריטאים לא יכולים לחשוב על הכל בעצמם. זה באמת לא בשמיים ולא בלתי אפשרי. פעם לפני כמה שנים, רציתי למסור את היומנים שלי לכל דורש, ופנתה אלי תסריטאית. אמנם בסוף זה לא יצא אל הפועל כי הזמנים שלנו לא השתוו, והיא כל הזמן שכחה מתי קבעה פגישה איתי, אבל עובדה שיש לדברים כאלה ביקוש. פעם נתקלתי באינטרנט באיזה אתר ששם קונים יומנים ומסמכים ישנים. בכסף. אני כן יכולה להבין כמה פוטנציאל גדול כספי וכוחני יש למי שקונה דברים שלכאורה אין להם שימוש כמו יומנים ומסמכים ישנים. יומנים - כבר הסברתי. מסמכים ישנים - יש הרבה חוקרים פרטיים, חוקרי משטרה, וכמובן אנשי מס הכנסה שצמאים לחומר כזה. יש אנשים כוחניים שרוצים להשתלט על חברות אחרות או על אנשים אחרים ודברים כאלה הם כוח אדיר בידיהם. אם לי היו מסמכים ישנים הייתי דורשה כסף עבור הצצה בהם. תשלום גבוה עבור צילם או העתק שלהם, שלא לדבר על נתינת הוכחה למקוריות ההעתק.
גם במחלה שלך אפשר להשתמש למשל לקידום המדע. כפי שאמרת הרופאים לא יודעים הרבה על הסיבות למחלה הזו, או על מתי בא התקף ומתי הוא שוכח. אתה יכול לנהל מחברת שבה תתעד מתי זה קורה לך. לכמה זמן. מה קדם לזה. מה ההשערות האישיות שלך למה זה קורה. אולי זה דבר מחזורי. אולי זה קורה תחת לחצים פסיכולוגיים מסויימים? מה יכול להפחית כאב או לשכוח ממנו? מניסיון, רוב הרופאים שתפגוש לא יתעניינו במידע הזה כי זו לא המטרה שלהם לרפא את זה. רק ללכת לפי הספר, ויש להם דאגות אחרות בחיים ומקרים הרבה יותר חמורים לרפא. אבל אולי תוכל למצוא איזה רופא-חוקר שכן מעוניין במידע. אולי תוכל למצוא אנשים שאינם רופאים-חוקרים, אבל עובדים בתחום הרפואה, אולי בחברת תרופות שכן מעוניינים במידע הזה כדי למצוא תרופה, (יש להם אינטרס ברור - אם יצליחו בכך, יהיו הראשונים למכור תרופה שחסרה בשוק ואף אחד לא עלה עליה קודם, ומכיוון שהם היחידים בשוק, הם יכולים לבקש מחיר גבוה יחסית). אבל המידע הזה יכול לעזור גם לך לדעת מתי אולי תוכל למנוע התקף או להקל עליו. במקרה שלי במקרה למדתי שבהתקפי חולשה שלי, כדי להקל עליהם ולגרום להם לעבור עלי לעשות מתיחות. פשוט למתוח חזק חזק גם את הידיים וגם את הרגליים, ואחרי רבע שעה כזו (שזה באמת הרבה זמן) יש הקלה משמעותית עד כדי היעלמות, וזה תקף ללפחות שעה. אחרי שעה זה תלוי במצב הנפשי.
מקווה שהבנת את הנקודה: אם אתה רוצה להשיג מטרה הרעיון הוא להשתמש נכון ובאופן מציאותי בנתונים האישיים שלך להשגת מטרה מסויימת, ולא להשתמש בפתרונות של אנשים אחרים אם הם לא עובדים בשבילך, ולא ללכת לכיוון התירוצים של "למה", כי ת'כלס בשטח זה לא עוזר. זה רק ממשיך את המצב.

דברים נוספים:
תתפלא, אבל לפעמים רצון הוא לא סיבה מספקת כדי לעשות. במקרה כזה אנשים אומרים שהרצון שלך הוא לא אמיתי, כי אם אתה באמת רוצה - אתה תשיג. אני מעדיפה להמתיק את הגלולה ולומר שלמעשה הרצון שלך לא מספיק חזק, ואין מה שיחזק אותו.
אז אם אתה רוצה לעשות משהו, לא להיעזר ברצון, כי אין מספיק כדי לגרום לעשייה.

לפעמים חייבים לעשות משהו אבל אין חשק, אין כוח, אין כלום, אבל חייבים. הפעם דוגמה הכי בנאלית: עבודה (וכמובן שזה תקף ליוגה שאתה מדבר עליה). במקרים כאלה אני מתנתקת רגשית, מתעלמת מעצמי ופשוט עושה כמו רובוט. זה לא בכוח (כי הרי אין כוח, נכון ), זה פשוט כמו רובוט.

דרך נוספת היא לא לתרץ חוסר עשייה. בדיוק כפי שאומרים לך - "אל תחשוב, פשוט תעשה", היחס שלך לגבי חוסר העשייה שלך צריך להיות אותו דבר בדיוק: "אל תחשוב - פשוט אל תעשה". להוריד תירוצים ורגשות אשמה, זה להוריד אבן כבדה מהלב. זה נשמע דבר מאוד מוזר לעשות (הכוונה לא לתרץ חוסר עשייה ולא להאשים את עצמך למה אתה לא עושה), אבל אני גיליתי שזה עוזר לי. לא מבינה בדיוק במה, אבל זה עוזר. זה כמו לקבוע עובדה בשטח.

עוד:
להכיר ברצון שלך או בחוסר הרצון שלך ולהשלים עימו. כפי שאמר קודמי - גם חוסר עשייה היא החלטה, אז להיות שלם עם ההחלטה של חוסר עשייה. להוריד הכל לרמה של שחור ולבן ולהבין שאני לא רוצה / אני רוצה וזהו. נקודה סוף.

לגבי רחמים עצמיים יש שיטה שלא ניסיתי אבל קראתי עליה ואנשים שניסו אותה טוענים שהיא מצויינת ועוזרת להם בחיים. השיטה היא להגביל את הזמן של הרחמים העצמיים. לקבוע לך ביום את השעות שבהם אתה מרחם על עצמך ומחוץ לשעות האלה אתה מפסיק. אתה קובע לך טווח זמן במשך היום - חצי שעה, שלוש שעות, בוקר עד הצהריים וכדומה, שבזמן הזה אתה יושב ומרחם על עצמך. בכל דרך שנוחה לך - לחשוב, לכתוב, לבכות, לקלל, לצעוק, להכות כרים, לזרוק כדורים על הקיר. מחוץ לזמן הזה - לא מרחמים.

קיבלת כאן עצות מכולנו בכפית של זהב ומכל הנשמה. אני מקווה שתמצא את הגירסה שלך ומה שמתאים לך ותוכל לעזור לעצמך. שיהיה לך בהצלחה.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...