לפני שאביא לכאן את הסיפור האישי שלי, שהתרחש לפני כמה שנים, אקדים ואדגיש מספר דברים-

ראשית, רפואה בעיני היא לא סתם עוד מקצוע, אלא סוג של שליחות. אדם שלא מונע מתוך אותה הרגשת שליחות, לא יהיה רופא. נקודה.

שנית, אלימות היא רעה חולה בחברה. כל חברה. מי שמגיע לשימוש באלימות הוא אדם מוגבל בעיני.
מוגבל, כיוון שהתסכול באי הצלחתו להביע את עצמו ולהגיע למטרותיו, מביא אותו לשימוש באינסטיקטים חייתיים ופסולים בחברה מתוקנת.

כעת, אחרי שהבהרתי את שתי הנקודות החשובות הללו, לעיניין שלשמו פתחתי את האשכול הזה-

לפני מספר שנים איבדתי אדם יקר, יקר לי מאוד.
האיש הובא לבית החולים בשל סיבוך מסויים, ברכב פרטי. היה ברור לנו שזה עיניין שאפילו לא יצריך אישפוז.
בית החולים היה במקרה (או שאולי לא במקרה...) בי"ח "קפלן", שבו ארעו לא מעט מקרי אלימות קשים כלפי רופאים.
האיש הובא לחדר המיון ורצף ארועים מזעזע של אדישות רופאים, זלזול ("בסדר.. שמענו... עוד מעט נטפל בו"), וחוסר מקצועיות (אחת האחיות יצאה דומעת אחרי שהיה ברור לה שהטיפול בא מאוחר מידי ורשלני),
הביאו למצב שהאיש היקר ההוא יצא מחדר הטיפולים, כארבע שעות אחרי שהגיע למיון, כשהוא מכוסה בסדין לבן.

בדיעבד ברור לנו, ש"הפיכת שולחן", סדרת צעקות לעבר רופאים אדישים ויהירים עד אימה, ו"התנהגות לא תרבותית" שלנו היו מצילים את חייו של האיש, והוא היה שב, על רגליו, לביתו והוא היה חי עימנו עוד שנים רבות.
אבל התנהגנו בצורה "תרבותית", ובשל כך קברנו את האיש היקר ההוא.
והרופאים? הרופאים עברו ל"מיקרה" הבא.

כשאני שומע את מקרי האלימות כלפי רופאים, בייחוד מאנשים שהם נורמטיביים ביום-יום,
אני יודע שיש סיפור מלא ומורכב אחרי הכותרת החד צדדית של הסיפור.

ואני שוב רוצה להדגיש-
הרופאים עובדים בתנאים לא תנאים.
אף אחד מאיתנו לא יתפקד בצורה סבירה אחרי משמרת של 36 שעות רצופות (מאיפה בא בכלל הרעיון הזה?).
אלימות היא לא הפתרון.
אבל אין לי ספק שאסרטיביות, הפעלת לחץ (ללא אלימות) על הצוות הרפואי היא כורח המציאות,
בכדי לצאת חיים מהמקום הזה שנקרא בית חולים.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

הפער בין הרצוי למצוי: "רפואה בעיני היא לא סתם עוד מקצוע, אלא סוג של שליחות."...
לחיזוק הסיפור (החזק והכואב) שהבאת, אוסיף שגם ללא תרחישים טרגיים וקיצוניים, הציבור הרחב ( כל אלו שאינם סגל א' או VIP/בעלי קשרים) זוכה למידה רבה של זלזול ואף השפלה, כשהוא נדרש/נזקק לשירותי מערכת הבריאות. כמובן שאין בכך להצדיק כל תופעת אלימות, אך ניתן להבין מצבים שמעבירים על דעתם, אף כאלו שהם בלתי אלימים ביותר...

לא הגיוני בעיני ייחוס חומרה יתרה לאלימות במערכת הבריאות דוקא. האלימות פשתה ורווחת ברמה של מכת מדינה וראוי שתטופל בנוקשות בכל אתר ואירוע!

לדעתי, ראויים לגינוי מיוחד - צעדי השבתה אוטומטיים שננקטים במערכת הבריאות, לאחר כל אירוע אלימות!!
ההשבתה לא מצמצמת התופעה ורק מענישה ומעצימה סבלם של הנזקקים לטיפול ואף עלולה לגרום להרחבת מעגל האלימות. במקום תגובת ההשבתה המיידית - ראוי להציג אולטימטום להגברת האבטחה - במקומות מועדים.

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו - נתן אלתרמן (זמר הפלוגות).

"טוב קצר וקולע מארוך וצולע" - (ש.ר.)

כל אחד מן הנושאים ראוי לדיון נפרד ובקשירתם יש יותר משמץ של הצדקת האלימות.

יצוג בביה"ח והדגשת מצוקת החולה 'שלכם' הינו הכרח במערכת הצבורית. בד"כ לא בשל הזלזול כמו בשל העומס. לא אחת הרופא שאתה רואה בחדר המיון אחראי במקביל על 50 עד 100 חולים המצויים מספר קומות למעלה במחלקה. חלקם לא יציבים, את חלקם לא זכה ממש ללמוד בשל דוחק הזמן בחפיפה וכשהוא יושב מאחרי הדלפק הוא ממתין לעיתים לתוצאת מעבדה קריטית או מחשב פעם נוספת את ריכוז האינסולין לחולה שבמחלקה ומקווה שלא טעה בסדר גודל.

כאשר הרופא עמוס, בעיה שלא תוצף בפניו לא תזכה לשדרוג במחשבה ובטפול. אם כואב לחולה 'שלך' - חזור ואמור זאת ואם יש פרט שנראה לך דחוף לאמר - אמור זאת. כאשר מדברים על אלימות לא מתכוונים להצפה או לחזרה על תלונות.

הכאה, קללות, דחיפות ואיומים - הם אלימות. הם כמעט אף פעם לא מגיעים מכיוונם של החולים הדחופים באמת והם בהחלט לא מועילים לחולה 'שלך'. החולה הנורמטיבי, נפגע מהן יותר מהרופא אם לרוע מזלו דקות המהומה במיון הן הדקות הקריטיות שלו.

באשר לנקודות האחרות שעלו - [1] ההשבתה מיותרת ולא ראויה. [2] גם האלימות כלפי עובדי צבור אחרים צריכה להיות מטופלת בחומרה

יודה,

קודם כל שלא תדע עוד צער. כמי שאיבד בשנים האחרונות אב, ועוד שני חברים טובים, אני מבין בהחלט את הכאב, ואת התיסכול.

הבעיה שאתה מתאר,העומס הנורא בחדרי המיון, היא תופעה מוכרת.

חלקה נובע ממחסור חמור ברופאים, חלקה ממחסור בציוד, ניהול לא נכון, וחלק מהבעיה הוא שלעיתים לחולים אין מזל והם מגיעים מאוחר מדי.

ישנה גם תופעה חמורה של מחסור במומחים בשעות שלאחר משמרת הבוקר ( בדרך כלל 7 בבוקר עד 3 אחרי הצהריים ).

מה עושים? שינוי במערך הרפואה הדחופה עלול לקחת עוד הרבה זמן. מה שאני עושה, כאחד ש"בילה" בשנים האחרונות כבר מספר פעמים במיון וגם אושפז במחלקה פנימית הוא ל"השתדל" להגיע בשעות הבוקר, ואז עד הצהריים לסיים את הטירטור במיון ( צילום חזה, וכדומה ), להגיע למחלקה בשעות שמתפנות מיטות עקב שיחרורים, ואז להיות מסודר.

ולעניין שלך: אם אתה יודע על הבעייתיות של "קפלן", אז למה לא לנסוע עוד קצת ולהגיע ל"אסף הרופא"? המצב שם הרבה יותר טוב, אם כי לא מושלם.

ולסיום: שתגיעו הרבה לבתי חולים, אבל אך ורק לבקר יולדות

מוות למחבלים!

בשעות אחה"צ - ערב מועסק מומחה אחד שבאחריותו גם יעוץ למחלקות ובשעות הלילה גם זה לא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי .ישראלה היפהפיה בשעות אחה"צ - ערב מועסק מומחה אחד שבאחריותו גם יעוץ למחלקות ובשעות הלילה גם זה לא.

בדיוק מה שסיפרתי, ולכן הדגשתי שמי שמגיע אחה"צ או בלילה וזקוק למומחה עלול להמתין במיון שעות על גבי שעות.

הכי טוב להגיע ב 7 בבוקר כשמתחילה המשמרת, אבל לך תגיד את זה לפומפה.

מוות למחבלים!

אין שום דבר שיכול להצדיק את האלימות הזו. אתה רוצה לצאת נגד מישהו לגבי טיפול לקוי? צא נגד המדינה שקוצבת את הצוותים הרפואיים, שמעבידה אותם שעות-לא-שעות, שלא משלמת להם כראוי, שמותירה אותם לבד מול מצבים בלתי אפשריים ולא הגיוניים. אל תגיד דברים שמשתמעים כמו הצדקה לאלימות נגד צוותים רפואיים.

הנה סיפור מהצד השני, מימי במד"א:
ביום מן הימים הגענו עם ניידת טיפול נמרץ לבית משפחה. בבית מצאנו את אב המשפחה מוטל על הרצפה, ואת בנו, בחור בוגר, מעליו, אוחז בו בכוח ובוכה.
ביקשנו מהבן שיזוז הצידה על מנת שנוכל לטפל, אך הוא סירב, ורק צעק "אבא שלי מת". המשכנו לנסות לשכנע אותו, כשאנו עומדים סביבו.
הבן קם, הסתובב, הכניס לי אגרוף בפרצוף, המשיך בלהכניס עוד כמה אגרופים לשאר אנשי הצוות שסביבי, עד שהצלחנו להוציא אותו מהחדר.
ביצענו החייאה באב. ההחייאה הייתה מוצלחת, האב התעורר בבית החולים והוא חי וקיים עד היום.
אני יצאתי משם עם סדק בלסת וכתם כחול שכיסה חצי מפני.

(זה רק סיפור אחד מתוך סיפורים רבים דומים, מצבים בהם הותקפנו ע"י משפחות של חולים).

אתה מבין, אין קשר בין רמת הטיפול שיקבל החולה לבין המכות שהמשפחה שלו תתן לצוות הרפואי.

בחור בהסיטריה מעל אביו המת שמישהו היה כנראה צריך להוציא מהחדר/הסטריה וכנראה לא את לבין סיפורי רשלנות שנגמרו במוות של חולים שלא קיבלו טיפול.
קבלי חח על הקשר הניסתר בין הדברים

ציטוט:

במקור נכתב על ידי אובזרוור אני מרגיש די מטופש, מתוסכל ודביל. !

שייחנק הילד בן ה-9 עם התקף האסתמה, אם אני אגלה "אסרטיביות"( צעקות גידופים
שמן הסתם בלהט האירוע יתפתחו לאלימות פיזית) יטפלו בקרוב המשפחה שלי
אם אתה סומך על הרופא שיטפל בקרוב שלך, תסמוך גם על שיקול הדעת שלו
בבחירה במי לטפל קודם.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

הדגשתי בראשית דברי, כיוון שצפיתי תגובות כאלו,
שאני נגד אלימות. גם לא במרומז.
וכאן אין "אבל". לא צריכה להיותן אלימות נקודה.

מצד שני קורה שם משהו. קל מאוד לבוא ולהאשים את ציבור החולים,
אבל כשאדם נורמטיבי גולש לאלימות, צריך לעצור ולחשוב-
"רגע. מה קורה כאן לעזאזל?".
הרי קרה "משהו" שגרם לאדם שמעולם לא נהג באלימות- לקום ולעשות מעשה שלא יעשה !!!

הפתרון המיידי של להשבית את המערכת ולהאשים את החולים- הוא קל מידי.
אף פעם משהו מהמערכת לא קם ושאל את השאלות האמיתיות.

והשאלה האם עדיף שימות ילד בן 9 מאסטמה, או האיש שהבאתי לבית החולים מסיבה אחרת-
זו שאלה לא הוגנת.
מה שקרה הוא שהילד עם האסטמה חי, והאיש "שלי" מת.
אתה יכול לערוב לכך שבפעם הבאה הילד עם האסטמה ישאר חי- כי בדיוק אז יבוא ילד אחר עם בעיה חמורה יותר? אני לא בטוח....

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

החיבור בינהם יוצר, גם אם נעשה בתום ותוך שלילת האלימות מכל וכל, מעין הכשרת השרץ.
גם לי באופן אישי, החיבור בין שני הנושאים מאד צרם.

אגב, לגבי קביעת דחיפות - קשה מאד לקבוע דחיפויות, אם לא ניגשים לבדוק חולה שמגיע, אלא אם כן, כמו שיעצו פה, החולה "מזמין" את המחלה בשעות הנכונות.

צר לי, אבל אני נאלץ להסכים עם דבריך.

אני כמובן לא מצדיק ולא מקבל שום התנהגות כזאת.
אבל לצערי אני ממש מבין מאיפה היא באה.

אני נתקלתי במקרה שאני לא יודע אם להגדיר את זה כאטימות או סתם טימטום.
זוגתי שתחיה הוזמנה להליך מוזמן בבית חולים, ונאמר לנו להגיע ב6 בבוקר (כמו שנאמר כאן קודם באשכול זאת עדיין משמרת לילה)
הגענו לסיום משמרת הלילה והיחס שקיבלנו מבעלי תפקדים מסוימים היה כיאה לסיום משמרתם..
הצוות שהיה אמור לטפל בה, ממונה על 2 הליכים שונים, כאשר להליך השני יש זכות קידמה.
כל מי שאמור לעבור תחת אותו הצוות מוזמן מראש בתאום של כמה שבועות.
לפני אשתי היו 8 אנשים, כאשר הטיפול בכל אחד מהם נע בין חצי שעה לשעה.
אשתי נכנסה לטיפול ב14:40.!!!
משלב מאד מוקדם בבוקר הבנו שזה הולך להיות יום ארוך, אבל אף אחד לא היה מוכן לתת לנו הערכה נורמלית מתי יהיה תורה. וכל מה שנאמר לנו היה לשבת על כסאות הברזל הלא נוחים ולחכות.

אני אדם רגוע מאד בדר"כ והצליחו להוציא אותי עצבני.
אני רק מנסה לחשוב מה היה עושה מישהו קצת פחות רגוע ממני..

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

היתי עד למקרה שדרש ממני ריסון לא מועט כדי שלא להתנהג באלימות כלפי צוות רפואי.

ומעשה שהיה כך היה.(לפני הרבה שנים)

הגענו לבית חולים במרכז הארץ עם חולה שסבל משט"ד בראשו. הובהל למח' הנוירוכירוגית ,ונשלח לחדר טפול נמרץ באותה המחלקה. מנהל המחלקה -פרופ' מאד מפורסם ומתוקשר דרש כסף כדי לטפל בחולה. הסכמנו לשלם סכום לא מבוטל. הטיפול בחולה השתהה בכל פעם בגלל תירוץ אחר. פעם הסי טי לא תקין, פעם הפרופ' נוסיע לנתח בחו"ל פעם החולה לא במצב שמתאים לניתוח וגם סיפורים על לחץ בתור לחדר ניתוח.
הכסף כבר שולם מזמן -והטיפול השתהה עד שכעבור כחדשיים החולה מת.
במהלך השהייה בבית החולים ראינו מחזות שונים בתחום זה.
המחזה שנחרט אצלי היה של 2 אחים שהגיעו מרחוק עם אביהם שסבל מבעיה דומה - והתחילו לקבל "טיפול" דומה. אחרי יומיים, 2 הגברתנים הבינו את ה"קטע" תפסו את מנהל המחלקה המדובר בצווארונו ,הרימו אותו באוויר ואמרו לו כך: אבא שלנו יצא מכאן מהר ובריא - אחרת אתה תגיע הרבה יותר מהר לבית הקברות -ועזבו את צווארו של המנהל כך שנפל על הרצפה כשק חול.
למחרת בבוקר אביהם נותח וכעבור 10 ימים נוספים הוא יצא לשיקום לבית לווינשטיין .
אנחנו ששילמנו הון עתק יצאנו לבית הקברות.
הכסף לא הוחזר מעולם. לטענת המנהל הוא "נתרם" לעמותת בית החולים ללא אפשרות קבלה חזרה .כך שנאלצנו לשלם גם בחייו של החולה וגם כסף גדול .
הכי הרגיזה אותי תשובתו של הרופא שאמר לי אח"כ: עשינו לכם טובה שלא טיפלנו -הוא היה חסר תקנה ורק איפשרנו לו למות בכבוד ולא ליפול עליכם למעמסה..
נהגתי באיפוק ולא היכיתי אותו אבל הגעתי עם הרופא הזה לבית המשפט (יחד עם עוד תובעים) הוא קבל שנתיים מאסר בפועל , קנס גדול ואבדן הרשיון לעסוק ברפואה.

עד היום אני מתלבט האם נהגתי נכון .אני כמעט בטוח שאם הייתי נוהג באלימות ואיומים כמו 2 האחים ההם היינו יוצאים עם החולה הביתה כשהוא מטופל.

אין לך אדם שאין לו שעה.

איש שקול, ערכי ושומר חוק מתלבט האם אלימות היא הדרך הנכונה לאלץ רופאים שסרחו להתנהג כבני אדם?

ראשית - תארת רופא שנהג כעבריין ניתן להבין מדבריך כי סחט משפחות והוליך ברשלנות למות מטופל. עם כל הבקורת על יחסי מטפלים-מטופלים הרי שרוב הרופאים בהם תתקל אינם סוחטים ואינם הורגים את חוליהם תוך זלזול מופגן.

לא מצאתי בפורום תשואות להפיכת ראשם של נהגי מוניות המרמים בתמחור או נוסעים בפראות, לא הבנה למי שחובט בשרברב שמאחר ואפילו לא זיהיתי עידוד להכאת איש הבטחון ששאננותו הוליכה לטעות כלשהי שמחירה חיי אדם. האם לא קיימת אפשרות של תביעה או איום בתביעה? קובלנה פלילית? זימונו של רן רזניק? תלונה אודות סחיטה? לא יותר פשוט להתקשר לביתו של מנהל ביה"ח התורן ולהתלונן מאשר לחבול באדם אחר?

גנב או מחבל לאחר מעצרו אני מניח כי לא הכית. אך לתקיפת רופאים - קל למצוא לגיטימציה.

פשוט יקר. שים לב כי רוב הרופאים שיותקפו הם בדיוק אלו העובדים בעומס מטורף ובתגמול מגוחך [25.8 ש"ח לשעה לרופא בכיר בבי"ח מוביל עם ותק המצוי בשנות הארבעים לחייו] אשר ניקרו על דרכם של הבריונים.
צידה השני של דרך האלימות ע"י אותם בריונים/קורבנות היא משום מה תמיד תגמולו הכספי דווקא של האיש הראוי לכעס.

שלום!

תואר כאן מקרה קשה של הזנחה יוהרה והתנשאות של רופאים שמנעה מאדם חיים.
כפי שידוע לנו, ערך החיים מקודש יותר מקדושה של שבת או (בהלצה) לובן לחיו של רופא שנחסכה ממנו הסטירה.

אני מודיע בצער רב שלרף האדם המוסרי שאתה מציב אני לא הגיע, במיוחד כשמדובר על חיי אדם שיכולים להחסך.