|
עזרה לגבי הערכה עצמית והעלאת ביטחון עצמי?
לאחר עיון בתמונותי מן העבר וכיום, ציפיתי למן שינוי. בכלמקרה, הנה אני, גדלה, מתפתחת אבל עדיין לא משתנה.
ולא מקטע של בגרות, לא מקטע של אופי כלל וכלל. אלא מקטע של מראה חיצוני.
אז כמו שניתן לראות, בימים האחרונים אני רוצה בשינוי, במן חידוש למראה.
ובמקום כל אלו,מה אני עושה? שיגרה.יושבת, נמצאת במחשב, צופה בטלויזיה, בוהה במראה, לימודים, מדברת בטלפון מעט קוראת ומרבה להשמין.
ולא מדובר באנורקסית שאומרת שהיא שמנה כיוון שאותה האחת כן יכולה לחיות כאשר אין לה משהו לנגוס בפיה בקושי כ2 דקות ואחר כך ללכת לישון.
כמובן לאחר תוספת 'קינוחים קטנים' כשלמעשה "הארוחות שלי" וה"דיאטה שלי" הן כאוס אחד גדול. מה שעצוב, לא משנה מה באמת אעשה, תמיד אקבל בחילה, אתרגז על עצמי ואשנא את עצמי, אבודד את עצמי ועדיין אצלם את עצמי בתמונות ולאחר מכן אהרוס אותן או שפשוט אלך לישון אם זה משעמום ואם זה מלחסוך את הכאב שאני צריכה לסבול כל יום מן החיוך המריר שכבר יוצא ממני.
האם למישהו כבר אכפת? האמת היא שלא. אפילו לא לי. השיעמום של לחיות כמו עשירה, בתוך קופסאת פאר מבודדת אי שם בקומה גבוהה כמו מגדל בבל אבל עדיין להיות בודדה זה סתם מדכא.
אז הגעתי למסקנה שאני שונאת את עצמי ואני זהו הדבר האחרון שאלמד אי פעם להעריך. מודעות לגבי עצמי אני רואה כשפה זרה,והערכה היחידה שיש לי היא כלפי אותה הקופסא המקסימה הזו ואמא שלי, שלא אשקר, מלבד השיעמום שבקופסא והדיכאון שיש באימי אני מעריצה אותן, מכבדת ורואה אותן באור מעט סתמי שלא הרגשתי מעודי.
ואני לא שלמה עם זה, ועדיין לא טוב לי. ואני לא רואה. אז אני בוחרת להסתכל. להתפאל[אם כך רושמים] ממה שיש וללכת לישון. לחיות את החיים או בסיוטים או בממד שחור שבו השינה היא גם לא שינה. וזוהי אני, למעשה.
עשירה מבפנים, עשירה מבחוץ, ולסיכום מפונקת ועיוורת. לא יודעת אם עד כה מפונקת כאשר אני לא יכולה להסתכל על עצמי באמת. פשוט לא יכולה, לא רוצה להכיר בי. לא שלמה עם מי שאני. כבוייה, וותרנית, זנותית, ביישנית שמפחדת מהצל של עצמה ובעיקר עיוורת נטולת רגשות בעלת חיוך מריר.
לא אומר שאני לא מנסה ליישם, ללמוד ולקבל דברים באור אחר ובחיוך אחר ובסיכום, הנסיון להסתכל על חצי הכוס המלאה ולא לנסות לעבוד על עצמי כשהכל בסדר גם כשהכל לא ולמעשה, אני כן מודעת לכך.
אני מודעת להכל. אני כל כך מודעת להמון הזה שלמעשה נוצרים בי הפסדים. במקום לחיות ולהרגיש, אני מאבדת את הטעם של להרגיש כשאני חיה וכשאני מרגישה, אני מאבדת את הטעם של לחיות. זה נראה כאילו אני תמיד מחזיקה בלהבת נר כה קטנטנה בתוכי, שמחזיקה אותי חיה בלי טעם לחיות בממד שחור, בראייה שחורה.
אך משום מה, אין ברצוני לראות אותה בכלל כשמצד אחד אני זקוקה לאמונה בעצמי ומצד שני אני כל כך שונאת את מי שאני ומה שאני, שאם הייתה בידי ההזדמנות להרוג אותי, הייתי הורגת. ואם זה בא משנאה? לא שאני יודעת. אני פשוט רוצה להשתחרר מהכבלים שעוטפים אותי ברכותם הנעימה ואם זאת חונקים אותי כך שאין טעם באמת לחיות כאשר כל רגע קט ויפיפה הופך בין רגע לשיגרה משעממת שלא באמת משנה משהו בי ובתוכי.
כך ש.. מה הטעם כשאין טעם? ולבסוף, לאחר חוויות נטולות רגש נטולת גיוון, אני עדיין חיה בממד שחור דרך נקודת מבט שחורה ולסיכום, השיגרה בה אני חיה ובה אני רואה היא כאב וסבל מוחלט בעל חוסר הערכה ובמילים אחרות פינוק יתר מאמא שכבר לא נשאר לה כלום לעצמה, אח שלמרות השנאה שלי כלפיו והריבים הנמשכים ביננו הוא דואג לי, ושלושתינו, אנשי ים, חברה, תקשורת ורמה בודדים מתגוררים בבית, בית אמיתי, יפה, שלו, נפלא, מדהים, עשיר ומרהיב כמו שלא ראיתם והרגשתם מעודכם.
באמת שלא יודעת כבר מה אני רוצה לעשות לעצמי על כך, באמת שלא יודעת..
בשנאה רבה כלפי עצמי ומתמדת לצערי הרב,
אנונימית בגיל ההתבגרות. |
ראשי
צ'אט
12-06-2008, 20:35
)
מצב כלאיים
