 |
22-06-2008, 20:54
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.06.08
הודעות: 181
|
|
אני יכול לספר מהזווית האישית שלי, כמט"ק בסוף שנות השמונים.אני חושב שעבר מספיק זמן מאז ושונו מספיק תולי"ם על מנת שמה שאני מספר פה לאייחשב מסווג.
1.שגרה קרבית.
היו שלוש משימות עיקריות:
א. מארבים , כל לילה, כל הלילה. זאת היתה המשימה העיקריתשלנו ושביל זה הגענו ללבנון. הנוהל היה לצאת למארב חודר, בין חצי קילומטר לארבעהמחוץ למוצב. מארב בשטח שהיה בשליטת המוצב בוצע ללא כוח חי"ר מלווה ומארב רחוק בוצעעם כוח חי"ר לאבטחת הטנ"ק שנע מאחור על נגמשו"ט/נגמחו"ן. התמקמות וקיפול בוצעו באוריום מלא. לכאורה קשה לקרוא לזה מארב כאשר הכל נעשה בגלוי אבל היו הצלחות וחיסולים. כנראה המחבלים באותה תקופה לא ממשהבינו את המשמעות והאפקטיביות של אמצעי ראייתלילה. ממוצע חיסולים היה (בערך, אני לא ממש זוכר) כשתיים שלוש חוליות לתעסוקה- כלומר כ15 מחבלים בשלושה חודשים. חוץ מזה הורדנו גם הרבה חזירי בר ומדי פעם איזהאומני"ק מסכן. אני לא שמעתי על הורדה של אנשים לא חמושים. או שכל תושבי לבנוןהסתובבו עם נשק או שאזרחים תמימים לא הסתובבו בחוץ בלילות. לכל איזור/גזרה היוהוראות פתיחת אש משלו גם עם הם היו קרובים. למשל במוצב דלעת שצפה על טייבה היה מותרלירות על כל מי שהסתובב ב"מיוערת" אבל לא היה אישור לירות בשום איזור אחר. באיזורארנון, שבשליטת הבופור, היה מותר לירות רק באישור מ"פ, ואילו 4 קילומטר משם ,במזרעתאל חמרה, היה מותר לירות חופשי. ברכס הדרומי (מול הבופור) היה מותר לירות רקבאישור מג"ד וכן הלאה.זה היה קשור גם לאירגונים ששלטו בשטחים האלה. שטחים בשליטתחיזבאללה (שהיה אז קטן)=ירי חופשי. שטחים בשליטת אמל - אין ירי. האירגונים הפורשים הפלסטיניים- לירות כמה שיותר וכדומה. שוב, אולי לא בדיוק ככה אבל זה היה הכיוון. הוראות הפתיחה באש השתנו גם מפעם לפעם בלי סיבה ברורה, כנראה לפי המצב הפוליטי.בכלמקרה לתוך שטחים מיושבים אסור היה לירות- אלא אם כן יורים עליך ואתה מזהה את מקור האש בבירור. והתכוונו ל"זיהויבברור" לא כמו היום שאם נדמה לך שיורים עליך מתוך עזה אז מותר לך לירות לעל כל עזה.
המארבים היו מאד שוחקים בגלל הקור וחוסר השינה אבל בשביליהסיכוי להוריד חוליה פיצה על הכל. לחיילים שהיו פחות מורעלים היה קצת יותר קשהונרשמו מקרים של חבלות בטנק על מנת לא לצאת למארב.
ב.פתיחות ציר. אם במארבים יצאו כמעט כל יום כל הטנקים הריבפתיחות ציר השתתף רק טנק אחד. הטנק ליווה את כו"ח החיר+גשש שביצע פתיחת ציר יומית. זאת כבר משימה יותר נחמדה הבעסה היחידה היתה שהחירניקי"ם הולכים כל כך לאט... בדרך חזרה כבר נתנו גז והיינו עושים תחרות עם החירניקי"םשנסעו בנגמ"ש(כן, נגמ"ש נגמ"ש, M-113).המטרה היתה לכסות אחד את השני במיסוך. מיותרלציין שניצחנו כמעט תמיד עם המרכבה 2ב.
3.תצפיות. בכמה מוצבים, בייחוד בבופור, כל פעם שהייתה מגיעהשיירה של אספקה, כוחות, קודקודים וכו' היה צריך לצאת טנק ולתצפת על הדרך כדי לספקאש במקרה של מארב. כדאי לציין שאספקה וכוחות הובאו במשאיות ספארי ללא מיגון. אחרילילה של מארב היה מאד קשה לשכנע את החיילים לקום ולבצע את זה.
חוץ משלוש המשימות האלה היו מדי פעם כל מיני פעילויות שלכוננות, סיוע לצד"ל, תפיסת צמתים וכו'
2.שגרת מוצב
טנקיסטים, מכיון שיצאו למארב כל ליה לא השתתפו בשמירותבמוצב. גם במקרה של התקפת מוצב מקום הטנקיסט הוא בטנק. נדמה לי שאפילו בהפגזת מוצבהיינו אמורים לעלות לטנק לנסוע לעבר השער אבל אני כבר לא זוכר.אני חושב שחייליםהשתתפו בחלק מהתורניות אבל המטקי"ם בטוח לא. לא שהיה לנו יותר מדי זמן פנוי. אתה ערכל הלילה במארב, חוזר, עושה פתיחת ציר, הולך לישון בבגדים, אחרי חצי שעה מעיריםאותך: "קום, תצפית" שעה תצפית, אתה לא חוזר לישון כי אתה יודע שהם תכף יחזרו למטה, הם חוזרים-עוד שעה תצפית,אוכל ארוחת צהריים, מנסה לישון, מגיע המג"ד, תדריך וככהיום אחרי יום אחרי יום. וכמעט שכחתי - טל"ת טא"ת וטפ"ש. צה"ל כמובן לא האמין שישבעיה אז הרכיבו לנו פיזיומטרים- מין שעון גדול שבודק על פי התנועה מתי אתה ישן ומתיער. הכוונה היתה לאסוף נתונים על כמה זמן שינה יש לנו. כדי שיהיו נתונים לטובתנו, כל פעם שכן הלכנו לישון נתנו את הפיזיומטר לחירני"ק שעלה לעמדה- למחלקת המחקר שלצה"ל התברר שיש כמה שיריונרים שערים 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע!
חוץ מהנושא של השינה די נהנו במוצב. היה הורדה משמעותיתבמשמעת לבוש, הסתובבנו על סרבלים (סרבלים נתנו רק בלבנון) העלימו עין מחייליםשהסתובבו עם עגילים, היה צריך לצחצח נעליים רק פעם ביומיים... אווירה של סוף קורס.
3. סיכון. קראתי לא מזמן את "אם יש גן עדן" ודי הזדעזעתי. זהבהחלט לא הבופור שאני זוכר. אנחנו לא היינו בסיכון כל כך גבוה. אנחנו היינו אלהשמייצרים את הסיכון לאחרים. לא שאני בא בטענות לחיילים חס וחלילה. על טילי נ"ט לאחשבו אפילו. היו התרעות על סאגרים דור ראשון אבל אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. שלמחבלים יהיה משהו יותר משוכלל מRPG?! לא יעלה על הדעת. כמה טעינו. מי שסמך עלשריון הטנק שלוו הרגיש די בטוח.אני אישית עשיתי לעצמי סקירה של האיומים והגעתילמסקנה שאין שום דבר בגזרה שיכול לחדור את הטנק שלי. ביטוי נפוץ -"מה יעשה לי RPG? מקסימום ינקה לי את האבק..." לא חשבנו שיש משהו רע בלצאת בספארי שהיא לא רק לאממוגנת - אפילו כיסוי בד אין עליה. (החירניקי"ם יצאו על א'. וגם חזרו. אנחנו יצאנובסרבלים, בשביל הוואסח) הסכנות היו מטעני צד, מוקשים, פיצמו"ר מדי פעם- לרוב 60 מ"ממתוך הכפרים) ו... זהו, אני חושב. בתדריכים דובר על דפ"א של מחבלים תוקפים מוצב, אבל שוב, אף אחד לא התייחס לזה ברצינות. לגדוד שלי היה הרוג אחד בשלוש שנים. וגםהוא נהרג מפני שפתח ניקוז משקעים (בגחון הטנק) היה פתוח וההדף של המוקש העיף לו את ההגה לפנים. למג"ד נרשמה הערה על זה.
זאת היתה מציאות אחרת ממה שהיה ב2000-2005. אבל הכל עניין של מחיר, כמה אתה מוכן לשלם ובמה, וכמה האויב מוכן לשלם. אני יודע שני אישית, בתור חייל, הייתי מוכן לשלם את המחיר. גם אם ב 2005 הייתי בן 18 הייתי רץ ללבנון באותה התלהבות מטופשת כמו ב88 (אני חושב. אני מקווה?) אבל היום, כשאני כמעט בן 40 אני מסתכל עלהדברים אחרת. אני מבין יותר את אמא שלי שהצטרפה ל"נשים בשחור" (עדיין לא היו "4אמהות"). אני מבין את אבא שלי, שלא יכול היה להגיד לי כלום -החינוך שהוא קיבל בקיבוץ אמרלו לתמוך בי, הלב שלו רצה שאני אעוף משם.
_____________________________________
נצח זה הרבה הרבה זמן 
|
|
ראשי
צ'אט
.
) .
מצב כלאיים
