ד"ת לפ' קרח: מקרח ועד לניו אייג': על הקדושה הפסיבית

פרשת שבוע- קרח
הפרשה נפתחת עם דבריו המפורסמים של קרח, המופנים כנגד משה ואהרן:

ויקהלו על-משה ועל-אהרן ויאמרו אלהם רב-לכם כי כל-העדה כלם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על-קהל ה': (במדבר טז/ג).

לכאורה, טענה לגיטימית. הקב"ה הרי שוכן בכל העם, ומדוע שיתנשא איש על רעהו?
אולם נראה שתגובתו של משה יוצאת מכל פרופורציה:

וישמע משה ויפל על-פניו:
רב-לכם בני לוי:
ויחר למשה מאד ויאמר אל-ה' אל-תפן אל-מנחתם:
(טז/ד, ז, טו)[1]

ניתן לומר כי משה רגיש לערעורים על מעשיו בעקבות הכאת המצרי, שנאמר:

ויאמר מי שמך לאיש שר ושפט עלינו הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את-המצרי ויירא משהו יאמר אכן נודע הדבר: (שמות ב/יד).

אולם ברור שיש סיבה רצינית ומעמיקה יותר.
אם כן, מדוע משה מגיב בצורה כל כך קיצונית?
במדרש יש תשובה פופולארית על העניין, שאותה כולנו מכירים מהגן:

מיד נזדעזע משה מפני המחלוקת, מפני שכבר היה בידן סרחון רביעי.
משל למה הדבר דומה?
לבן מלך שסרח על אביו, ופייס עליו אוהבו פעם אחת ושתים ושלש. כשסרח פעם רביעית, נתרשלו ידי אוהבו של מלך, אמר: כמה פעמים אני מטריח את המלך.
אף כאן עשה משה לישראל.
חטאו בעגל, ויחל משה (שמ' לב יא).
במתאוננים, ויתפלל משה (במ' יא ב).
במרגלים, ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים (שם יד יג).
במחלקותו של קרח, נתרשלו ידיו. אמר: כמה אוכל להטריח את המקום.
לפיכך, וישמע משה ויפול על פניו:

(מדרש תנחומא על פרשת קרח, סימן ד').

כלומר, משה כבר הגן כמה פעמים על בנ"י, אולם במחלוקתו של קרח החליט משה שהוא כבר לא מוכן לערב את הקב"ה בעניין. יש המפרשים שמשה עשה זאת מכיוון שכאן הוא הותקף אישית, ומשל ליועץ שמבקש מהמלך לרחם על בנו, עד שהבן הזה פוגע בו, ומתוך כפיות הטובה של הבן היועץ מסרב להמשיך ולהגן עליו.
אולם כל זה לא מסביר במה בדיוק סרח קרח במחלוקתו.
אם כן, יש לברר מה בדיוק קרח טוען ומה רע בזה, ומדוע משה לוקח את זה כל כך קשה.
בפשטות, קרח מתלונן על כך שמשה ואהרן לקחו יותר ממה שמגיע להם. אולם, מה בדיוק הם לקחו?
ניתן להציע שתי אפשרויות:
1.את ההנהגה (רש"י).
2.את העבודה והקדושה היתרה (א"ע, חזקוני, ספורנו).
באופן כללי, ניתן לומר שקרח מתלונן על ההבדלה של משה ואהרן משאר העם, כשההבדלה הזו מבדילה אותם לטובה, כמובן.
מדוע ההבדל כל כך מפריע לקרח?
גם כאן, ניתן להציע שתי אפשרויות:
א.לקרח לא באמת מפריע ההבדל, אלא העובדה שאדם אחר זוכה לגדולה. במילים אחרות: קרח הוא צבוע. תימוכין לגישה זו ניתן למצוא בכתובים: משה בדבריו לקרח ולעדתו מזכיר כל הזמן את עובדת בחירתו של שבט לוי על פני שאר בני ישראל, ועל העובדה הזאת קרח לא מוחה. למשל: המעט מכם כי-הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את-עבדת משכן ה' ולעמד לפני העדה לשרתם:ויקרב אתך ואת-כל-אחיך בני-לוי אתך ובקשתם גם-כהנה: (טז/ ט-י). בנוסף, משה מציין שבמבחן שיהיה ה' יבהיר במי הוא בחר, כלומר קיימת בחירה כלשהיא, למרות הכל, ושוב: קרח לא מוחה. ככתוב: וידבר אל-קרח ואל-כל-עדתו לאמר בקר וידע ה' את-אשר-לו ואת-הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר-בו יקריב אליו: וגם-והיה האיש אשר-יבחר ה' הוא הקדוש רב-לכם בני לוי:(ה,ז). בנוסף, בפסוק ז' מופיע הביטוי "רב לכם", שלפני כן הופיע בטענתו של קרח: ויקהלו על-משה ועל-אהרן ויאמרו אלהם רב-לכם כי כל-העדה כלם קדשים ובתוכם ה' (ג). כלומר, משה רומז שהטענה שהם הפנו כלפיו בהתחלה- הבעתיות שבבחירה והתנשאות על קהל ישראל- ניתנת להפניה גם כלפיהם. גישה זאת מסבירה את טענת משה: "ובקשתם גם כהנה" (י')- דבר שלא מצוי בטענות המקוריות של קרח, אלא שמשה ירד לסוף דעתו של קרח והבין מה הוא באמת מבקש- גדולה משלו. צביעות ניתן למצוא גם אצל דתן ואבירם. כשמשה אומר להם לבוא אליו הם טוענים: המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי-תשתרר עלינו גם-השתרר: אף לא אל-ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן-לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה: (יג-יד). כלומר, מתברר כי מאבקם של דתן ואבירם לא באמת נובע מתוך הדעה שכולם קדושים, אלא מתוך הטינה למשה על כך שבסופו של דבר הנהגתו ויציאת מצרים לא הובילה לשום דבר, והם לא יכנסו לארץ וימותו במדבר. מה שמקשה על הגישה הזאת היא דווקא האירוניה של משה: האם קרח עד כדי כך אטום עד שהוא לא שם לב שמשה אומר לו בדיוק את אותם דברים שהוא בתורו האשים את משה?
ב. עם זאת, ניתן לומר כי מאבקו של קרח היה כנה, וכי הוא החזיק בדעה אמיתית, התופסת אחרת את מושג הבחירה והקדושה. כדי לברר את דעה זו, נבדוק את טענתו של קרח: מה פירוש "כלם קדושים ובתוכם ה' "? על כך נתן למצוא שתי גישות בראשונים:
a.כולם קדושים- כל העם היה במעמד הר סיני, והיו שותפים לברית שנכרתה בין הקב"ה לבין העם, וממילא כל העם כולו התקדש במידה שווה (רש"י, א"ע).
b.כולם קדושים- לא מדובר על העם כולו, אלא על קרח ועדתו, והכוונה היא לבכורות, שקודשו לעבודת ה' כבר ביציאת מצרים, ככתוב: "קדש לי כל בכור" (שמות יג/ב)- (רמב"ן, ספורנו, חזקוני).
ברצוני להתמקד בדרך ב'. אם מאבקו של קרח היה כנה, על מה בדיוק קרח חלק? ומדוע תגובת משה הייתה חריפה כל כך?
אני רוצה להציע טענה קצת מרחיקת לכת: קרח ועדתו בעצם מערערים על מציאות ה' ועל התערבותו בעולם. אני חושב שקרח טוען את הטענה הבאה: אני מכיר רק בקדושה הסגולית, הקדושה שקיימת בכל העם כולו- ולכן היא הרבה פחות מובחנת ובולטת[2]. יותר מכך: ההתערבות של הקב"ה בנעשה במציאות ובהנהגת העם היא שולית יחסית. אומנם, כשצריך איזה נס או שיש מלחמה אז הקב"ה פועל במציאות, אולם לעבודת ה' היומיומית- העבודה במשכן או בהנהגה השגרתית של העם, אין מקום לבחירה מיוחדת של הקב"ה, אלא לאותו רובד בסיסי ושטחי יחסית של קדושה.
ממילא גם העונש היה בדיוק על הנקודה הזאת. משה מדגיש שהעונש יהיה על- טבעי, כלומר: העונש יהיה מאת הקב"ה, שמתערב במציאות כפי שהוא רואה לנכון. ככתוב: אם-כמות כל-האדם ימתון אלה ופקדת כל-האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני: (כט). בנוסף, כל האספקטים של הבחירה וההבדלה שנראו בעונשו של קרח ועדתו היו לרעה: ההרחקה של העם מקרח ועדתו כדי שלא יפגעו והאדמה שפצתה את פיה ובלעה אותם, האש שיצאה מקודש הקודשים ושרפה את מקטירי הקטורת. ההבדלה החיובית הראשונה שמתוארת אחרי עונשו של קרח היא דווקא אצל אהרן- שמייצג את המודל הנכון והמתאים לעבודת ה'- שהוא עומד בין החיים ובין המתים ועוצר את המגפה.
אם כן, ברור מדוע משה רואה את המעשה בחומרה רבה כל כך. בכל החטאים הקודמים של עם ישראל, הוא תמיד התלונן על ה', או הבין שלא נכונה את ה' ואת ההתגלות שלו בעולם[3]. כאן, לעומת זאת, הם לראשונה מכחישים את התערבותו של הקב"ה, ומנסים לצמצם ולקבור אותה. משה מרגיש שהם מכחישים את הקדושה הנבחרת, שהיא המייחדת את עם ישראל כולו, והיא המעידה כאלף עדים על מציאותו של הקב"ה[4]. קרח ועדתו מוכנים לקבל את הקדושה הפסיבית, השקועה במציאות, שאומנם מחזקת ומגדירה אותם, אולם אין לה אמירה חדה לגבי המציאות השגרתית. לעומת זאת, משה מלמד שאי אפשר להתעלם מפן הבחירה שיש במציאות, ועל החיוב והמעשיות שהיא דורשת- אולם היא מקדשת את המציאות בקדושה רצינית ונעלה יותר.
ברצוני לומר על הנובע מגישה זאת כמה מילים. גישה דתית נפוצה כיום (ואני נוטה לשייך את זה לניו אייג' שמצא את דרכו לדת) טוענת בזכות הסגולה: הדבר העליון והמופלא שלא קשור בשום דבר למציאות- ואולי בגלל זה אנשים נמשכים אליה.
אני חושב שבגישה זאת ניתן למצוא רמז לגישתו של קרח: הקב"ה מתקלה בעולם באמצעים מיוחדים ונעלים- אולם דבר זה מנתק אותו מהמציאות ומהמעשים היומיומיים.
גישה זו היא לא גישתה של היהדות. היהדות מאמינה בעבודה קשה, ובאמונה הנובעת מתוך תוכה של המציאות, והקדושה שעולה מעמקי הוויתה של המציאות היא המאירה את חיינו והמנחה אותנו בדרכנו.

שבת שלום!

[1] כל הפניה סתמית במאמר היא לבמדבר טז'.
[2] כי הרי כשכולם מיוחדים אף אחד לא מיוחד.
[3] אני אפרש כך את חטא העגל, כמקובל.
[4] והקטעים בחז"ל שמתארים כל פגיעה בישראל כחילול שם ה' רבים מאוד.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה