28-06-2008, 08:43
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.07.06
הודעות: 15,705
|
|
|
השאלה האמיתית היא "מי ישחרר את אולמרט?"
בהנחה, כמובן שלא תצליח להבריח מסורית במעטפה, תוך כדי נשיקה אקראית או בכל אקט אחר. מה דעתך?
לשאלתך אתה - מאחזים בלתי חוקיים יש לפנות אך ניתן להופכם לחוקיים. ראשי ממשלה עבריינים יש לפנות ולא ניתן להלבינם.
מאחר וזורבה הגדול מרשה לעצמו לשחזר יצירותיו חשבתי שגם אני רשאי לעשות זאת. אגב, בסיום בקטע העוסק ב'הנצחתו' ע"י ההמונים התלבטתי בין 'ביצים סרוחות' לבין 'גללי עיזים'. בתור שותף לחלוקת השלל ואולי בשלב מסויים גם לענישה, מה דעתך?
ספור לשבת:
שעת בין ערביים בהר הרצל. ציון המדריך ענה בתמציתיות לשאלותיהם האחרונות של התלמידים והחל להוביל את הקבוצה בחזרה לשער בית העלמין. גם ליכולת הקליטה של כתה סקרנית יש גבול וגם לכושר הדיבור של מדריך מנוסה. מאז בוקרו של היום הוליך אותם בין השבילים והדריכם בנבכי הפנתאון. לא את סיפורו של ההר סיפר להם כי אם את סיפורם שלהם. הוא פקד במיומנות כל אבן בולטת, כל קבר יחודי וטווה בפניהם את ספורו של עם הקם לתחיה בארצו המתחדשת. ילדי שנת 2050 השתיקו את הזי-פודים, הסירו את השבבים הסלולרים מהתנוך וגמאו כל מלה במלה. הוא הראה בידו והם שאלו. הם שאלו והוא סיפר. יחדיו שטפו מצבות, חשפו אותיות המרכיבות שמות ולמדו על גבורי מלחמת העצמאות. על אנשי הבריגדה, על נעדרי דקר והקוממיות, הם שמעו על אישיותה של חנה סנש, סיפרו את ספור הרצחו של יצחק רבין, האזינו למשנתו של ז'בוטינסקי ולמדו את סיפור מעיינו של ההר - הוא הרצל.
ציון העדיף תמיד לסיים סיור מוצלח בשיאו ולכן חתך את הסבריו ובצעד מהיר פסע למגרש החניה. לרגע התלבט באם לקצר את דרכם דרך הצד המעט מוזנח בחלקת גדולי האומה אך נסיון של שנים ורצון להמנע משאלות מביכות הוליכו אותו בנתיב הארוך והמהיר יותר.
מאוחר מדי. חלק מן התלמידים הבחינו בהיסוסיו וזיהו את דרך הקיצור והגוש הגדול של התלמידים פנה אחריהם. תכף זה יבוא, אמר ציון לעצמו בעצב והביט בשעון. הוא לא טעה.
המדריך! המדריך! תראה מה מצאנו. איכס, זה בכלל לא אבנים. איזה מוזר, בואו תראו!
המורה הביטה בציון במבט נוזף האומר 'איך נפלנו בפח הזה' והוא משך בכתפיו ופנה למזער את הנזקים.
הוא ניצב ליד הקבר החריג וקרא: בואו ילדים. אני רוצה לומר לכם כמה מילים. ציון המתין שקולות הלעג והגועל יפסקו ואז השפיל עיניו והחל להרצות.
- למדנו היום על תקומת ישראל בארצו. למדנו על גיבורים. על אנשים שלא שאלו למה ונתנו. נתנו מעצמם ונתנו את חייהם. הם אלו שאיפשרו לכם ולי להנות בבטחה מאחר צהרים נעים בירושלים. אך היו גם אחרים. כאלו שגבורה ונתינה היו מהם והלאה. כאלו ששאלו רק 'כמה' ולקחו. לקחו לעצמם ולעיתים גם בזו לנותנים ובזבזו את חייהם של גיבורים מסוגם של אלה הטמונים כאן. כזה היה ראש הממשלה הבלתי ראוי ביותר בתולדות ישראל שאת שמו רואים אתם על המצבה. עלייתו לשלטון הוגדרה כתאונה הסטורית שכן שלא כקודמיו היה חסר כל רקע של נתינה אישית ולא הציג משנה אידאולוגית סדורה. הוא הוצב בסמוך לרוה"מ שקדם לו רק בשל היותו בלתי מאיים מבחינת אהדת קהל או יומרה רעיונית כלשהי. הסתלקותו של רוה"מ הקודם חודשים לאחר מהלך שנוי במחלוקת וחודשיים לפני בחירות יחד עם שתוף פעולה מחפיר מהתקשורת הלא מבוזרת אפשרו לו לזכות ברוב מספק מהצבור המבולבל ולהבחר כדין לכהונה.
הוריכם, ילדים, ראו כבר ראשי ממשלה גרועים ולכן סברו כי לכל היותר עולם כמנהגו ינהג. אך הם לא חוו מעולם ראש ממשלה כה חסר דרך וכה יהיר וראוותן. את דרכו החריגה החל עוד בטרם בחירתו כאשר הוליך לעימות אלים וחסר תוחלת על שמונה מבנים לא חוקיים שיכלו בנקל ללהרס במעט יותר עורמה ומבלי להופכם לסמל. האיש שלגלג במעשיו לחלוצים שאיבדו את ביתם תחת ידיו כסגנו של קודמו לא מצמץ כאשר סוסים רמסו נערים ולא היסס לנסות ולקבוע בראשו ללא הליך התיעצות מסודר את גבולות המדינה בדיון עם אנשי טרור אשר ברור כי אין שלום באמתחתם. הוא מינה לתפקיד שר בטחון אדם חסר נסיון רק בכדי שיוכל להפקיד את אוצר המדינה בידי ידידו ושותפו לדרך הנלוזה אשר הועמד בהמשך לדין בחשד לפלילים. הוא התמקד במצג ולא בתוכן משל הייתה המדינה משרד פרסום ולא דאג לתגבור כוחות בגבול הצפון ורצועת עזה שכן אז היה חלילה העם לדעת כי מהלכי העקירה והבריחה הביאו מלחמה ולא שלום. את המחיר שילמו חילים שנחטפו ע"י ארגוני טרור וחבריהם שהוטחו בקיר היחצ"נות פעם אחר פעם במה שכונה מלחמה אך למעשה היה הצגה תקשורתית. בימיו נכלאו חילים מרוטי עצבים שהכו חשודים במחסומים ושוחררו בהמוניהם מחבלים אשר עשו הרבה יותר מכך. הוא לעג לחילי המילואים אותם סיכן, מיסמס את חקירת מחדליו והפך בלשונו יום ללילה וצחנה לבושם ורק את המתים לא יכל להשיב. בימיו עסקה המשטרה במעצר אלמנות נפגעי הטרור ושרותי הבטחון נאלצו לסייע לארגון טרור אחד במאבקו מול השני. העדר מדיניות חוץ סדורה גררה סחף בעיקר לאחר שניהל מו"מ עם גופי רשע שידידותינו נמנעו עד אז מלהתקשר עימם.
שיא השפל בדרכו של האיש היה ללא ספק מהלך תמוה בו נשלחו חילי אוגדות מילואים לאחר סיכום על הפסקת אש אל מעבר לגבול כאשר הרושם היה שמהלך זה נוצר לצילומה של תמונה מנצחת. הזמן שהוקצב היה מלכתחילה קצר מן הזמן שתוכנן. תכנונים נחשפו, תקיפה שלא הייתה צריכה להתחיל נקטעה והפכה לפקודת נסיגה והכל למען מצלמות טלויזיה.
כל זאת היה כאין וכאפס מול התנהלותו האישית. אזרחים נכונים לספוג הרבה ממנהיג המשלם מחיר כלשהו יחד עימם. אך אותו אדם לא הצליח בחינוכם של ילדיו למה שאנו מכנים ציונות. חלק מבני משפחתו היו אומנם חדורי אידאולוגיה אך כזו שמחירה היה גבוה בחיי ישראלים ואשר לעיתים נדמה כי הבינה את האויב יותר מאשר את האוהב. רינונים אודות היושרה של האדם הסתובבו בשרידי התקשורת העצמאית וראיות לכאורה הלכו ונאספו עד ליום בו לא יכלה הפרקליטות לעצום את עיניה והחלה בהליכים הראויים בגין חשד למעשים מבישים.
מעטפות? גניבה? שוחד? די היה רמז לחשדות שכאלו בכדי לגרום לכל נושא תפקיד אחר להשפיל ראשו או להשעות עצמו. אך אותו רוה"מ שלא ידע לדאוג לארצו בעצם הימים בהם היא מתכוננת לחזית קשה וחדשה ניהל כאריה את מאבקו להמלט מבית האסורים כאילו הכל כשר בעיניו. הוא מינה למשנה אדם שהורשע בעבירה בעלת אופי מיני, הוא ניצל כל תעלול פרוצדורלי משפטי. נראה היה כי הוא חי משבוע לשבוע ומסחריר לסחריר כאילו אין מחר ואין אחרים. כתבנים מטעם הציפו את המרחב בסיסמאות רדודות, איומים מרומזים והצהרות חלולות מילאו את האויר.
עד שזה נגמר.
שמעתם היום תלמידים על מנהיגים אמיתיים שהיו בארצנו ועל כך שחלקם ניסו לחמוק מהכבוד שבחלקת גדולי האומה וכיבדו בנוכחותם מקומות אחרים. בן גוריון בשדה בוקר, בגין בהר הזיתים, חיים ויצמן ברחובות ואחיינו עזר באור עקיבא, בן צבי בהר המנוחות. משה שרת נטמן בבית העלמין טרומפלדור, יצחק שמיר ביקש להטמן בסמוך למפקדו 'יאיר' בנחלת יצחק. אריק שרון נח בגבעת הכלניות שליד חוות השקמים ולוי אשכול ביקש כדרכו הצנועה להקבר בדגניה אך גם בקשתו זו לא כובדה. יצחק רבין לא הספיק להביע את משאלתו וסופח חיש לחלקה אך בהחלט יתכן כי היה מעדיף להטמן בקרית ענבים כמו חבריו דיין ואלון שיכלו בתוקף זכויותיהם להקבר כאן אך העדיפו את נהלל וגינוסר.
גם ראשי ממשלה בינוניים יותר ביקשו ברבות השנים לחמוק מהסתופפות לצד פוליטיקאים אחרים עד ביאת המשיח ולכן ביקש בנימין נתניהו להטמן ליד אחיו יוני ובקשה זהה ביקש בזקנתו אהוד ברק. אפילו זקן הפוליטקאים הפעילים החי עימנו, שמעון פרס, ביקש כי בבוא יומו יטמן בחצר המשרד לפתוח בין אזורי וליעור הנגב.
לא תופתעו כי אותו ראש ממשלה עליו סיפרתי לא ויתר באחרית ימיו על הכבוד שבקבורה בהר הרצל והעמיד את האחראים בבעיה גדולה. לבסוף נמצא הפתרון. באותם ימים הלכו לעולמם עוד שני 'גדולי אומה' שגם מהם לא הייתה נוחה דעת הקהל. כל כך היו מוזרים שניים אלו שהאחד מהם אשר היה זכאי למקום גם כיו"ר כנסת וגם כיו"ר סוכנות אפילו תבע מן המדינה זכויות בניה או תגמול בגין המקום בו לא יקבר. לצד שניים אלו נטמן אותו רוה"מ. יום עצוב ומביך היה זה. רבים מן השרים חמקו מן הטקס, נשיאי בית המשפט העליון בהווה ובעבר לקו בשפעת, חזנים הצטרדו וחברי כנסת יצאו לטיול בערבה אך דיווחו כי נתקעו בשיטפון אף שהיה זה ב13 בחודש אוגוסט והכל על מנת לחמוק מהענקת כבוד למי שאינו ראוי לו.
- ומה היה בסוף אותה תקופה? שאל אחד מהילדים. הוא שילם את חובו לחברה?
- אם שילם את חובו לחברה במלואו או רק בחלקו תוכלו לקרוא לבד בביתכם. מה שבטוח הוא כי החברה הישראלית שילמה בתום כהונתו את חובה לעצמה. הציונות יצאה מן המדמנה לדרך חדשה. ימין ציוני ושמאל ציוני שהיו עד אז יריבים מרים זה לזה הבינו כי העדר כוונה והעדר דרך גרועים יותר מן הדרך שמנגד. ראשי ממשלה, ראשי עיריה, שועים ונגידים נזהרו מלטול מעטפות לכיסהם ותמונתו של אותו איש מבוייש עלתה כתמרור אזהרה בלב כל מי מן המנהיגים ששקל את טובתו האישית כאילו הייתה שוה לטובת המדינה.
והצבור? הצבור מצא את דרכו שלו להביע בוז למי שנבחר אך לא הנהיג כראוי. במקום אבנים אשר נוהגים יהודים להציב על קבר אותו פקדו - הניחו במשך שנים כאלו ששילמו את מחיר התנהלות האיש קליפות ביצים על האבן הצוננת. צחנת הביצים הזכירה למנהיגי המדינה שהגיעו לחלקות הסמוכות מהי הדרך הלא ראויה. אך אנו ילדים, נסתפק בסיפור ובלקחיו ולא נמשיך ונבזה את מי שאינו עימנו וננקה גם את האבן הזו. ניסיתי להמנע מלהזכיר באוזניכם פרק מביש זה בתולדות עמנו אך גם דברים בלתי נעימים צריך לעיתים לדעת. קדימה לאוטובוסים!
- המדריך, שאלה אחרונה! הורמה יד. למה מפוזרות סיכות בטחון חלודות לצד האבן?
ציון משך בכתפיו. יש דברים שגם מדריך מנוסה אינו יודע.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
