הגיעני במייל מאנגליה דווקא, שם רץ הנאום הזה במייל ומעורר אהדה. מי שמעוניין לתרגם - מוזמן. לא הצלחתי לזהות מאימתי הנאום הזה אבל הוא טוב לכל עת.





Prime Minister John Howard - Australia

Muslims who want to live under Islamic Sharia law were told on Wednesday to get out of Australia, as the government targeted radicals in a bid to head off potential terror attacks.


Separately, Howard angered some Australian Muslims on Wednesday by saying he supported spy agencies monitoring the nation's mosques. Quote: ' IMMIGRANTS, NOT AUSTRALIANS, MUST ADAPT. Take It Or Leave It. I am tired of this nation worrying about whether we are offending some individual or their culture. Since the terrorist attacks on Bali , we have experienced a surge in patriotism by the majority of Australians.'


' This culture has been developed over two centuries of struggles, trials and victories by millions of men and women who have sought freedom'


' We speak mainly ENGLISH, not Spanish, Lebanese, Arabic, Chinese, Japanese, Russian, or any other language. Therefore, if you wish to become part of our society, learn the language!'


' Most Australians believe in God. This is not some Christian, right wing, political push, but a fact, because Christian men and women, on Christian principles, founded this nation, and this is clearly documented. It is certainly appropriate to display it on the walls of our schools. If God offends you, then I suggest you consider another part of the world as your new home, because God is part of our culture.'


' We will accept your beliefs, and will not question why. All we ask is that you accept ours, and live in harmony and peaceful enjoyment with us.'


' This is OUR COUNTRY, OUR LAND, and OUR LIFESTYLE, and we will allow you every opportunity to enjoy all this. But once you are done complaining, whining, and griping about Our Flag, Our Pledge, Our Christian beliefs, or Our Way of Life, I highly encourage you take advantage of one other great Australian freedom,


' THE RIGHT TO LEAVE'.'

' If you aren't happy here then LEAVE. We didn't force you to come here. You asked to be here. So accept the country YOU accepted

מילים נכונות, הלוואי וכל העולם היה אומר זאת למוסלמים.

will you marry me nesli barda? Operating system: Linux The day Microsoft & apple makes a product that does not suck will be the day they start making vacuum cleaners. say no to Apple&Facebook&MS&Samsung IL&Nokia&Hot&Yes,but say yes to Google

זה אמיתי? באמת רוה"מ של אוסטרליה אמר את זה ?!

Keep your mouth shut and your pen dry until you know the facts!

וגם כאשר היה אז אוסטרלים רבים ראו אותו כפי שישראלים רבים שוכנעו לראות את נתניהו בזמן כהונתו: מין טעות - טיפוס לא ראוי ומביך.

כמובן שזה לא נכון, בשני המקרים, אבל האווירה הציבורית הייתה דומה.

הווארד אמור להיות זכור אצלינו דווקא בזכות אמירתו במלחמת לבנון כי "החיזבלה אינו איזה ארגון לוחמי חופש נשגבים אלא ארגון טרור".

.

אבל הרווארד, כמו תאצ'ר, נבחרו שלוש קדנציות למרות שעל פניו בתקשורת אהבו להיגעל ממנו.
שום סקר לא יכול להתגבר על מימד הצביעות האנושי.

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

אבל לא ממש מכיר לעומק בריטים בנושאים פוליטיים, דווקא באוסטרליה יש לי מעט מאוד הבנה בפוליטיקה הפנימית שלהם, אבל כן מכיר הרבה אוסטרלים ואת דעותיהם...

הרושם שלי הוא שהאוסטרלים, כמו הישראלים וחלק מהאמריקאים פחות או יותר, שבויים בעשור האחרון במין מצג שווא של "היינו רעים ועכשיו צריך לכפר על זה במידה רחבה מאוד של טוב לב". הרושם שלהם הוא שבעבר הם החזיקו מעצמם "האומה הלבנה הגדולה" ועשו הרבה רע תוך כדי (בולשיט) - עכשיו ישנה תנועה די חזקה (בקרב ה"אינטלקטואלים") לשפץ את ההיסטוריה ואת השקפת העולם שלהם בהתאם. הווארד, גם בשל עניינים אחרים כמו תמיכתו לארה"ב, נתפס היה כמין משהו שמייצג את כל זה ולכן מכשול בדרך הקשה לחזרה בתשובה וכפרה.

הדה לגיטימציה שנעשתה לו מאוד מאוד מזכירה את המסע, שמופיע בישראל במחזוריות של פעם בכמה עשרות שנים, לחסל לגיטימציה של זרוע פוליטית לאומית זאת או אחרת (1933-אבא אחימאיר, 1948- בגין, 1999-נתניהו, 2007-8 שוב פעם נתניהו) שלא על בסיס של טענות אמת.

אגב א: ארה"ב, למזלם, היא המדינה היחידה שלמיטב זכרוני שבה ישנן זרועות תקשורת חזקות שאינם מכורות לחבטה בלאומיות.

אגב ב: פעם, בשיחה עם סטודנטים בריטיים שהייתי אחראי עליהם במסגרת משלחת חפירות, אמרתי שאחת הדמויות הפוליטיות הבודדות אי פעם שבאמת נערצות עלי, היא מרגרט ת'אצ'ר. אלה היו חברה שהיו מקסימום ילדים גדולים כאשר היא סיימה את תפקידה, אבל בכל זאת אני זוכר איך פתאום היה במקום שקט מופתי ועיניים פעורות כאילו שכרגע הודיתי בכך שאני אחראי לרצח העם ברואנדה...

.

מרגרט תאצ'ר היתה הגבר היחיד בפרלמנט הבריטי.
זה פשוט מדהים, התפקיד שיש לדימוי עצמי שמאלני ביחס למנהיגים מסויימים. שיקולים אחרים, אולי קשים יותר להבנה ולכן לא נעשים. כמו מיסים, ליברליזם כלכלי, מעמד בינ"ל... כל אלו אינם שיקולים מול האפשרות להציג את עצמו כ"נאור, מתקדם, אוהב אדם". .

תאצ'ר הצליחה לבצע רפורמות מרחיקות לכת בחברה והכלכלה הבריטית. וגם הרווארד הוביל את אוסטרליה לעוצמה כלכלית. (ולא רק בגלל מחירי הסחורות).

אצל האמריקאים, המצב הרבה יותר מורכב. קודם, מפני שאין לאומיות אמריקאית במובן המקובל. יש את החלום האמריקאי, לנצל את החופש לרדוף אחרי האושר, המשותף לכל העמים והתרבויות ומאפשר את חיה ותן לחיות.
ראשית, באמריקה, המפלגות שונות לגמרי מאשר באירופה. בכל מפלגה יש מספר זרמים אידאוגלוגיים שונים, ומספר לוביים מובילים. באמריקה השמאל יודע את מגבלותיו. הוא לא יכול להעלות מיסים או להגביל את החופש לרדוף אחרי העושר, מבלי שארה"ב תשקע במרחץ דמים. אז גם השמאל האמריקאי יכול רק לחלום על להיות שמאל אירופאי. אבל בעיני עצמם הם מה-זה מתקדמים כאשר הם מציגים עצמם כסוציאליסטים, כאילו.

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Gilgamesh מרגרט תאצ'ר היתה הגבר היחיד בפרלמנט הבריטי. זה פשוט מדהים, התפקיד שיש לדימוי עצמי שמאלני ביחס למנהיגים מסויימים. שיקולים אחרים, אולי קשים יותר להבנה ולכן לא נעשים. כמו מיסים, ליברליזם כלכלי, מעמד בינ"ל... כל אלו אינם שיקולים מול האפשרות להציג את עצמו כ"נאור, מתקדם, אוהב אדם". . תאצ'ר הצליחה לבצע רפורמות מרחיקות לכת בחברה והכלכלה הבריטית. וגם הרווארד הוביל את אוסטרליה לעוצמה כלכלית. (ולא רק בגלל מחירי הסחורות). אצל האמריקאים, המצב הרבה יותר מורכב. קודם, מפני שאין לאומיות אמריקאית במובן המקובל. יש את החלום האמריקאי, לנצל את החופש לרדוף אחרי האושר, המשותף לכל העמים והתרבויות ומאפשר את חיה ותן לחיות. ראשית, באמריקה, המפלגות שונות לגמרי מאשר באירופה. בכל מפלגה יש מספר זרמים אידאוגלוגיים שונים, ומספר לוביים מובילים. באמריקה השמאל יודע את מגבלותיו. הוא לא יכול להעלות מיסים או להגביל את החופש לרדוף אחרי העושר, מבלי שארה"ב תשקע במרחץ דמים. אז גם השמאל האמריקאי יכול רק לחלום על להיות שמאל אירופאי. אבל בעיני עצמם הם מה-זה מתקדמים כאשר הם מציגים עצמם כסוציאליסטים, כאילו.

אני לא מעורה בפרטי הפרטים של העולם הפוליטי האמריקאי



והעובדה שבמסגרת העבודה אני בחשיפת יתר לסקטורים מאוד מסויימים בארה"ב, ובאפס חשיפה לאחרים, לא מאפשרת לי לראות תמונה סבירה וקרובה לשלמה. אלא אם כן העורך של "יס דוקו" הוא איזה אנטי אמריקני, אז נראה לי שישנה "שם" מין תנועה הזוייה לכוון של קעקוע יסודות סיפור ההצלחה האמריקאי לטובת חזון תעתועים שהדבר היחיד שלא ברור לי לגביו זה האם הוא איזה חיקוי של אירופה או זרם אמריקאי נייטיבי...



בכל מקרה בארה"ב די חובה להשמע – ואני מתוך הרגל מסתכל לצדדים כשאני אומר את הביטוי הזה – "לאומי": בערך באותה מידה שבישראל (ולא משנה באיזו שפה אתה מדבר) צריך להכניס את המילה "שלום" (ורצוי "שלום עם שכנינו הפלסטינים") בכל כמה משפטים. בלי זה אתה פשוט נחשב לאדם תלוש.



בבריטניה ישנם מאז מלחמת העולם הראשונה יסודות חזקים מאוד של זרמי שמאל מן הטיפוס הבריטי הייחודי: לא מחבלים בטנקים כאשר מוכרזת מלחמה, אבל קנאיים הרבה יותר מאשר אלה שכן מחבלים... זרמים אלה דירדרו את המדינה המפוארת הזאת (שהצהרת בלפור הייתה אחד הצעדים המפארים האחרונים שעשתה ללא אקדח לרקה) אל עברי פי פחת עד שבסוף שנות ה-70 ת'אצ'ר קיבלה משהו המשול לעיר תעשייה סובייטית ב 1990: ערימת גרוטאות ענקית. את ת'אצ'ר – שהייתה כוכב זוהר בודד בעשורים של דשדוש בריטי במי אפסיים פוליטיים ומדיניים – בחרו שלא לזכור שם: מין קורבן שמוסכם על שני הצדדים כי היה הדרך לכפרה. השמרנים קיבלו מחילה כלשהי על "פשעי הכלכלה" של הגברת, והשמאל קיבל את ראשה של גברת הברזל: נצחון של תבוסתנים. את הדרך שבה ריסקה את ארגוני העובדים המזיקים, משום מה מפחדים להזכיר... הרי בריטניה של מייד אחרי ימי הגברת זכתה לשגשוג שלא היה כמוהו עשורים רבים מאוד. אין ספק כי יש לא מעט ללמוד מהדה לגיטימציה שנעשתה לגברת בבריטניה כאשר מעוניינים במבט רחב על תופעות דומות המתרחשות כאן.



ולמרות הכל לשמאל הישראלי ישנם מאפיינים חריגים ויחודיים מאוד המבדילים אותו לחלוטין מתנועות "אחיות" באירופה וארה"ב והיא שהותירה אותו בעמדת השפעה ברמת המקרו גם לאורך רוב התקופות שבהן לא היה רשמית בשלטון. אני מושה שהנושא הזה הטריד אותי מאוד והרביתי לחשוב עליו. ככל שתרד לעמקם של דברים תגלה שבעצם רב השונה על המשותף בין תנועות השמאל הקיצוני בישראל ואחיותיהם מעבר לים. מלבד תרומות מכריעות שמקורן ביהדות הגלותית ובקומוניזם היהודי, ישנו גורם נסתר ומכריע – החסר ברוב רובן של תנועות השמאל בחו"ל: "האנדרדוגיות". השמאל הישראלי הקיצוני מייצר באופן מתמיד וברוצים רבים מצג שווא כאילו הוא נרדף ועומד על נפשו אל מול כוחות כבירים וחזקים ממנו. עמידתו הנה עמידת גבורה של קנאים לצדק שרק אמונתם מחזיקה אותם. מצג שווא כזה – שלעת מצוא תמיד יכול למצוא אוייבים אפילו מילימטר ימינה – הוא הוא שמחזיק ומאגד את המחנה המבולבל הזה שנכון יהיה להגדירו כ"אנטי אידאולוגי". בכל מקרה זה נושא לדיון אחר.

.

אני מסכים מאוד עם הניתוח שלך.

אחת הדרכים, לדעתי, להבין את השמאל והשמאל הקיצוני בישראל, או לבדוק את ההיסטוריה וההקשרים הרחבים שלו.
ההבדל הגדול בין השמאל הישראלי לבין השמאל האירופאי, הוא שהשמאל הישראלי הוא הבסיס הפוליטי של האליטה החילונית בישראל. בעוד שהשמאל האירואפי היה תמיד השמאל של היהודים, המהגרים ופועלי התעשייה. לא של האיכרים האדוקים, לא של האצולה ולא של הבורגנות.

השמאל שלנו הוא שמאל עשיר ובורגני. ופוליטיקה היא רק הדגל של מעמד חברתי מסויים שהיה פה כל הזמן.
פעם, יהודים יכלו לצרף אידאולוגיות סותרות לחלוטין כמו ציונות וסוציאליזם או קומוניזם. אלא שהסתירה לא יכלה להחזיק מעמד (ר' "החד נס" של ז'בוטינסקי), והיה עליהם להחליט על כיוון חדש. חלק אמרו ביי-ביי לסוציאליזם וחלק נפרדו מהציונות.

השמאל, בהיותו הוותיק, בעלי האדמות מלפני קום המדינה, ומחזיקי כל המשרות הבכירות במדינה, עם חוג אנשי עסקים, קיבוצים, וועדים ואירגונים אחרים המחוברים לעטין הקופה הציבורית, אלו שהתרגלו לחשוב "המדינה היא אנחנו". גילו יום אחד שכל עולמם עלו להיחרב.

לכן, הבחירות של 1977, ו-1996 היוו מכת מחץ לשמאל הזה, זה לא היה רק חילוף שילטון אלא תחילת של מהפיכה חברתית של ממש. לכן השינאה היוקדת של השמאל לביבי המפריטן, ובגין האנדרוג הנצחי שעלול היה לדרוש את נקמתו מידיהם.

עידן אוסלו, הכי דומה בעיני למהפיכה הבולשיביקית, בשניהם ניסה השמאל לתפוס את אהדת ההמונים באמצעות הסיסמא "שלום עכשיו!". אז, מלחמת העולם הראשונה, שעד 1917 רוסיה הצליחה לכבוש שטחים עצומים ממזרח פרוסיה, למרות אבדות כבדות ומחסור כרוני, בכל דבר למעשה. ב-1992 העליה הגדולה מרוסיה ושלהי האינתיפאדה הראשונה. בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, ארה"ב מפעילה לחץ כבד מאוד, מכופפת את זרועו של שמיר וגוררת אותו צועק ומצווח לוועידת מדריד. כפי שהבולשביקים הצליחו באמצעות הסיסמא שלהם לתפוס את השילטון ואח"כ לבצע להוציא את כל מתנגדיהם הסוציאליסטים והדמוקרטים אל מחוץ לחוק, כ"אויבי השלום", ישראל של 1993 הייתה בעיצומו של תהליך דומה.

שוב, תהליך השלום היה רק תירוץ לאליטה חברתית מסויימת לתפוס חזרה את מה שהרגישה ש"נגנב" ממנה במירמה.

וכאן הביקורת הגדולה על הימין. בזמן שהשמאל והשמאל הקיצוני השתרש חזרה מתחת לאף של הימין, והתבצר במספר עמדות רבות כוח. חלק באמצעות הפחדה, חלק באמצעות המון כסף אירופאי ויהודי-גלותי, הימין רק התפצל יותר ומתקשה לגבש אליטה חברתית משלו.

לימין יש לא פחות, אם לא יותר, אנשי רוח אמיתיים. חיים ומתים. לימין יש אקדמאים, משפטנים ומדענים. אלא שהם מפרוקים ולא מאורגנים לכדי אליטה, כמו זה שיש באמריקה. הפער בין הימין החילוני (שאני חלק ממנו) לבין הימין הדתי, ובין שניהם לבין החרדי לאומי רק הולכים וגדלים. אולי היום יש שינוי מגמה, אבל זה לא מספיק.

הליכוד, אלוף בלהקריב שיקולים ארוכי טווח בשיקולים פנים פוליטיים מיידיים. עסקנים זעירים תופסים מקומות שלא מגיעים להם. ומינוי המקורבים נעשה על בסיס פוליטי אישי לגמרי, ולא מספיק על בסיס כישרון או יכולות.

גם "תוכניות השלום", ראשית של בגין ואח"כ ביבי, פרצו את החומות, מה שהוביל אח"כ להיווצרות קדימה. מרגע שהאידאולוגיה מתה, נשארה רק העסקנות המכוערת, ואיתה גדל הפיצול לפייפים ומנורים פיאודליים.

אז סיכום מצבינו העגום. האליטה הוותיקה, נטשה ברובה את הציונות לטובת יצר ההישרדות. אבל זה לא עוצר את המשך קריסתה. בגלל כוחות כבירים חדשים המשחקים כאן. הימין, נטש את האידאולוגיות הגדולות לטובת עסקנות ופלגננות ואינו מייצר אליטה מתפקדת. בלי אליטה, לא תהא אידאולוגיה או חזון מאחד, ומה שכן יהיה זה קפיאה במקום ומלחמות פנימיות נוספות, עד שכוח חדש יפציע. אלא שלכוח חדש אין הזדמנות לפרוץ, הוא צריך אירוע היסטורי משמעותי מספיק כדי לרכב על גבו לשילטון. גל ענק או שריפה שתנקה את השטח מכל האריסטוקרטים המנותקים התופסים את המקום ומבזבזים אנרגיה במאבקים פרטיים.

האפשרות השניה, היא התארגנות יעילה של שיכבת הביניים, תנועת "סטונדטים שעושים מילואים והם גם בעד איכות הסביבה". תנועת שורשי הדשא שיכולה להזיז דברים, אם תהייה גדולה וחזקה מספיק. (נוסח פריז: 1848, 1968 וכד'... ).

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה

אנחנו כ"כ מסכימים עד שישנם סטודנטים בגילמן שיכנו אותנו "תא פאשיסטי של חושבי יחד"...



וברצינות: האנדרדוגיות, והדבקות הכמעט מוסלמית באופייה בה, הנה נשק רב עוצמה שאסור לזלזל בו. אידאולוגיות שנשענו על מאפיינים שבעיני החוצן הן גרוטסקיות לחלוטין, הצליחו להביא לגדולים שבחורבנות. בעוד שחלק ממחנה השמאל הישן נותר מבולבל, ובעיקר מיואש, חלק נכבד אחר גולש לו במהירות הרחק שמאלה היכן שלמעשה אין שום מעצור – וגורר אותנו ביחד אתו. הם בלתי ניצנים לעצירה משום שכל משך הריצה הם משחקים באדיקות ודבקות את המשחק של "כל הרעים רודפים אותי". הדבקות הזאת באה לידי ביטוי לא רק בהשתפכויות המילוליות, אלא גם גם בהגדרות ושמות הכנופיות השונות – לכולם תארים מפוצצים שנלקחו מאיזה משחק DND דמיוני. "שוברים שתיקה", "יש גבול"??? ואני לתומי זוכר לפחות 25 שנים שבהם החברה האלה לא סותמים את הפה לרגע ולא מכירים ( או מכבדים) שום גבול. זקנים ממני זוכרים יותר אחורה.



ובעניין הטענות לימין: לי אישית אין טענות. מי שלא שחה קצת בימות שבהן השיח הפוליטי חריף ומקוטב (האקדמיה, בתור התחלה) לא יודע עד כמה הדה לגיטימציה של לאומיים ישראליים חזקה. למעשה קל יותר להיות גלוח ראש נאו נאצי בכמה מקומות מאשר להיות ישראלי "לאומי". הדה לגיטימציה הזאת, שבני דורו של הפנאט יצחק בן אהרון התגאו בחלקם בה, שברה רבים וטובים. אני מעריך שגם אני הייתי נשבר וחדל מהצגת דעותי ה"פוליטיות" לולא שילוב אקראי (אצלי) של מראה ומנטליות התנהגותית (שניהם לא קשורים לפוליטיקה) שנתנו לי עמדה של יתרון אל מול הטיעונים הארסיים יותר כנגד "לאומיים" וגרמו לכך שכיבדו אותי יותר ובמקום לבטל אותי כ"עוד ימני מתלהם" מיתגו אותי יותר כ"אם לא הקטע שלו עם הימין, דווקא הייתי אומר שהוא אחלה".



אני לא תולה שום תקווה במחנה הלאומיים סחוף הרוחות: בני הדור שלנו, ובטח אלה שקדמו לנו, חיים למעשה בגלות פוליטית: מפחדים מן הצל של עצמינו. לי אישית אין מה להפסיד, בל אני עוד זוכר ימים שבהם בעבודה הלכתי על חבל דק עם עניין הדעות הפוליטיות.



התקווה היחידה הנה חסות על מחנה הישראלים שיכלו להצביע ליכוד לולא התיוג האוטומאטי הנלווה למי שמצביע ליכוד. רבים מהם הנם "סתם" אנשי התיישבות או עירוניים שבמבחן התוצאה מבינים יום יום שדרך השלומיזם מובילה לאבדון. אין להם אומץ להצביע ליכוד, מפד"ל או איחוד לאומי. ךצערינו כל האלטרנטיבות הלאומיות שצצו באמצע, היו לא יותר מאשר תנועות זמניות שהורידו לטמיון לא רק את קולות האנשים הללו, אלא גם הותירו אצלם את התחושה שהרע במיעוטו זה להצביע למערך: לפחות המפלגה תשרוד.



בכל מקום שבו המחנה הגדול והמבולבל הזה מקבל חיבוק תומך שאומר לו "אתה לא פסיכי אם אתה מבין שמשהו מסוכן קורה עם "ערביי ישראל", אתה עושה עבודת קודש. מבחינתינו הרע במיעוטו הוא לעצור את רכבת הטירוף של השלומיזם. גם הטבעת טירוף אוסלו בבוץ של בירוקרטיה פוליטית ישראלית זה משהו. אני לא רואה באופק מהפכה כמו זו שהייתה מתקיימת ב 1996 לולא יגאל עמיר. לצערינו, נכון, אבל זה לא יקרה. הסיכוי היחיד שזה יקרה הוא שקודם לכן יתרחש אסון שאני באמת לא מייחל לו.

.