מבקש מידע על התקרית שארעה ב5.11.1948 שבמהלכה נרצח המתיישב ואישתו נלקחה בשבי והוחזרה לאחר מספר חודשים. להלן המכתב אשר כתבה אישתו לאחר השיחרור.
תראו איזה תקופה זאת הייתה כאשר קמה כבר מדינת ישראל...


http://www.rishpon.org.il/content.p...=showart&sn=236

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

החיל שירה בשוגג באלוף מרקוס ז"ל הוא בן המושב,
וכך היה, בשוך הקרבות על פתיחת דרך בורמה יצא האלוף מרקוס לסיבוב לילי ביחידות,
כאשר חזר נעצר ע"י החיל הצעיר בנוהל המקובל אך לצערנו האלוף שכח את הסיסמה.

"הצדיקים האמיתיים, אינם קובלים על הרישעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה. אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה" הרב קוק זצ"ל

את זה יש לי, אך לא יותר. המקרה מוזר מאוד ומכל מיני סיבות (שאינן ידועות לי) לא פורסם.
לפי מה שאמרה לי קרובת המשפחה, הרוצחים אותרו מאיזה מקום יצאו וגם היתה פעולת תגמול נגדם...
גם שמעתי שהיתה כתבה לפני כמה שנים כנראה בעיתון "הארץ" .

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

כרשפונאי מזה 30 שנה – הרגשתי חובה לבדוק הנושא ....



הנה מה שהעליתי בחכתי:



במהלך מלחמת השחרור ובשנים הראשונות לקום המדינה היה מושב רשפון יעד לפעולות איבה מצד פלסטינים, לשעבר תושבי האזור, שנטשו בתיהם לאחר כ"ט בנובמבר ועברו להתגורר באזור קלקיליה .

מספר פעמים בשבוע היו מגיעים למושב גונבים בהמות עבודה, פרות וכל דבר בעל ערך שיכלו לשים עליו ידם.

חותני – מתי ניצן שהיה אותה שנה בן 17 סיפר לי היום כי הוא עצמו זוכר כי סוסו של אביו זליג – נגנב באותה תקופה.



בשנת 1948 רצחו אנשי כנופיה שניים מחברי רשפון בבתיהם :

אליעזר וייס שהיה אותה עת מנהל הצרכניה - נרצח בבית המשמש היום כמזכירות המושב.

אשתו אטקה וייס נחטפה. שני ילדי הזוג נותרו בטיפול חברי המושב עד שאטקה הוחזרה כעבור כמה חודשים.



אלימלך זלצהנדלר – יליד ברלין , שהגיע למושב לאחר תלאות מלחמת העולם השניה נרצח אף הוא בביתו בתקרית נפרדת באותה שנה.



באותם ימים לא היה מקובל שהמדינה תשלח כוחות צבא או משטרה לסייע בשמירת הישובים .חברי המושב יצאו לשמירה כל לילה שני ולא הצליחו למנוע הגניבות והרציחות.

מחלקת ההתיישבות של הסוכנות הציעה לרשפון לקלוט חברים נוספים כדי לחלק הנטל הביטחוני. משנתקבלה הסכמת המושב נשלחו לרשפון 34 משפחות של עולים חדשים רובם מיגוסלביה והונגריה .הם הגיעו לרשפון ב-1949 .



עד כאן. אנסה לקבץ מידע נוסף בהמשך.

אגב - האזרח, לא הבנתי את ההתכתבות עם עצמך...הצונזרה תגובה כלשהיא..?

יואב אבניאון

זו פעם ראשונה שאני שומע על התקפות שבוצעו במרחק כה גדול מהקו הירוק !
אמנם בוצעה התקפה גם על כפר חב"ד (בשנת 56 כשבמהלכה נרצחו חמישה בכפר בני אדם) אבל רשפון?... זה באמת חידוש !

פרט מעניין ומסקרן נוסף הוא סיפורה של אטקה וייס, היכן היא הוחזקה תקופה שכזו אשר נאמדת במספר חדשים?...


לפחות יש שמות של אנשים שאולי דרכם עכשיו יהיה קצת יותר קל להתחקות אחר הסיפורים הללו, לדוגמא, שני ילדי משפחת וייס....

מרתק !

זכור לי אירוע משנות ילדותי, (שנות ה-50 המוקדמות), בו חדרו מסתננים לצידו המערבי של מושב חרב לאת (בחלק הסמוך לכביש 4) ופצעו בירי חבר מושב.

אבל לעניות דעתי חרב לאת קצת יותר קרוב לקו התפר מרשפון.....
עצם המחשבה שהמסתננים יצאו בא נאמר מאיזור קלקיליה, חצו את כפר סבא, רעננה, איזור הרצלייה (אני חושב ששדה התעופה כבר היה קיים) והגיעו עד לרשפון בהחלט מעורר השתאות....

יכל להיות שזה היישוב המערבי והרחוק ביותר מקו התפר שהותקף ע"י מסתננים?...

מה דעתך לפתוח מפה ולמדוד את המרחק בין חרב לאת (בחלקה הסמוך לכביש 4) לזייתא, ולהשוותו למרחק בין רשפון לקלקיליה, ואח"כ גם למתוח קו מקלקיליה לרשפון, ולבחון מי עומד בדרך. צריך לזכור גם שהערים הנזכרות היו, בשנים ההן, עיירות קטנות התוצאה עלולה קצת להפתיע!

כתבתי תגובה ובדיעבד הבחנתי כי המקורות שהבאתי כבר בידיו. מחקתי את התגובה כדי לא להכביד ובינתיים האזרח כבר הודה לי...

יש לי עוד קצת פרטים מה קרה לאטקה וויס שנלקחה בשבי.
היא הובלה לכפר (בשלב זה איני מוסר את שמו) אשר נמצא בתוך "הקו הירוק" הוצעדה ברחוב הראשי על מנת שכולם יראו איך נראת שבויה יהודיה. בשלב מסויים כנראה מוכתר הכפר או אישיות בכירה אחרת
זרק עליה את המעיל שלו ולקח אותה תחת חסותו...וכך ניצלה מלינץ'.

לאחר כמה זמן היא הועברה לירדן והיתה עם נשים אחרות השבויות מגוש עציון.
הוחזרה לארץ עם כל פדויי הגוש.
מעולם לא סיפרה מה עבר עליה בשבי והאם סבלה התעללות.
דבר נוסף שהצלחתי "לדוג" זה שמישהו ביצע פעולת תגמול נגד אותו הכפר ופגעו במרצחים.
האחרים נתפסו והובאו לדין ונשפטו בארץ. עד כאן זה מה שהצלחתי למצוא.
זה לא מעט, אך לא הרבה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מעולם לא שמעתי על כך עד כה וזה פשוט הופך למרתק מהודעה להודעה !
מעניין מה עוד ניתן יהיה לגלות?..

(לא פחות מעניין מהיכן אתה משיג את שבבי המידע על הנושא)....

יגעת ומצאת ... תאמין.
(זה כנראה בגלל הפרנויה שלי )

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

הנושא אכן מרתק ולאחרונה חקרתי אותו מעט..



אני מתמקד במשפחת וייס ומותיר את סיפורה של משפחת זלצהנדלר כמשימת מחקר לעתיד..



כידוע לאליעזר ולאטקה היו שני ילדים קטנים בעת האירוע.

משפחת וייס עזבה את רשפון תוך שנה מאותו אירוע טראגי ולכן קצה החוט שלי היה גילה – שערכה את המפעל היפה של תיעוד ההיסטוריה של משפחות המושב.

גילה סיפרה לי כי אכן היה לה קשר עם אריה וייס – הבן של אליעזר - ואף נתנה לי את מספר הטלפון שלו.



עוד באותו יום – נפגשנו אריה ואני.

גיליתי איש מקסים, רגיש, שלמרות שחלפו שישים שנה מאותו אירוע קשה בו איבד את אביו – ניכר כי הנושא אינו מש מסדר יומו.



אריה היה בן שנתיים ואחותו חוה - בת חמש.

כמובן שאינו יכול לזכור את שקרה באותו לילה חורפי. הוא חקר את המאורעות ככל שיכל – אם כי הקרובה לו מכל – אימו, שנפטרה לפני עשרים שנה – התקשתה לספר מה עבר עליה בתקופת השבי.



אריה עוסק בתחום הקולנוע ומתכוון להפיק סרט על הנושא.

קיבלתי ממנו פרטים ואת הכתבה של עדה אושפיז שפורסמה בנושא בעיתון "הארץ" בשנת 1997 (ראו מצורף, מקווה שהרזולוציה תאפשר קריאה...).



כפי שתקראו – כפי שמוכר לנו מגלגל אין סופי של אלימות - גם בצד השני נפלו קורבנות תמימים. אריה מתכנן – ספק ברצינות ספק מתוך מחשבה אוטופית – לקיים מפגש פיוס בין דורות ההמשך של הצדדים.



אז קראו הכתבה ונמשיך אח"כ....





יואב אבניאון

כפי ששמתם לב - אני עוד לא שד בטכנולוגיה..
אז נמשיך..
(ולמי שלא קרא את הידיעה הקודמת – עדיף שיתחיל בה..)



ראשית עליתי לקבריהם של וייס וזלצהנדלר.



שניהם – תושבים חדשים ברשפון בשנת 1948 – שנהרגו בהתקפות טרור בעיצומה של מלחמת הקוממיות.



אליעזר וייסמנהל הצרכנייה שהגיע לא מכבר ממושב שאר ישוב שנעזב אותה שנה עקב הפגזות ההפגזות הקשות של הסורים.

בהמשך תמונת אליעזר ואטקה חורשים בשדות שאר ישוב..





ביום ג חשוון תש"ט - 5.11.1948 יום שישי ב- 11 בלילה פרצו המרצחים לביתו..וההמשך סופר..







חודש וחצי אחר כך – חזר התסריט על עצמו כמעט במלואו..

יום שבת כ"ג כסלו תש"ט - 25.12.1948 אלימלך זלצהנדלר – ילידברלין , שהגיע למושב לאחר תלאות מלחמת העולם השניה נרצח אף הוא בביתו.

מה שמדהים כשגם במקרה זה נחטפה אשתו – אך חוטפיה לא התמידו בהחזקתה ונטשוה בדרך.









אותה עת – 12 שנה לאחר הקמת מושב רשפון – היו אלה מהקברים הראשונים בבית העלמין. למעשה בסיור הלא מעמיק שערכתי – לא מצאתי קברים קודמים לאלה.



ובהמשך תמונה המעידה על סמיכות הקברים...וברקע קברה של אטקה וייס שנפטרה 40 שנה אחר כך...







פגשתי היום את פנחס נומברג – המתואר בכתבה כ"שכן"

אז בן 18, זכרונו טוב וגילו לא ניכר בו...



פנחס – שמשפחתו גרה בשכנות לבית וייס דאז (היום בית המזכירות) - היה מהראשונים שהגיעו לבית – יחד עם ד"ר כהן - רופא הכפר (אביה של גילה..קצה החוט...)

לא נותר הרבה מה לעשות...



פנחס מספר כי הילדים הוחזקו וטופלו לאחר המקרה - על ידי אחות הכפר – חנה ניצן ..שהיא אגב סבתא של אשתי...



מדוע רשפון?

אכן נראה תמוה..הרי היו ישובים סמוכים יותר לקו הגבול.



פנחס מעלה השערה:

ברשפון חיו עד 1948 בשכנות טובה המתיישבים עם משפחת עבד – פלאח ערבי שחי במקום . עבד העסיק רועים שהגיעו מכפרים ממזרח לישוב. זכור לפנחס כי הם היו כהי עור כמתואר על ידי אטקה.

ויתכן כי רועים אלה – הם שביצעו את ההרג בנצלם תוואי שטח המוכר להם. ויתכן ולא !

עבד עזב מרצונו את המושב במלחמה. כמו רבים סבר כי יחזור בשוך הקרבות.



ובקשה – קיבלתי רשותו של אריה לדברים – אך הבטחתי – גם בשימכם – מהיכרותי את הפורום – כי נגיב באופן מתון וראוי..

לחלקנו זו היסטוריה – לאחרים: זה הרבה יותר אישי...



עד כאן...





להתראות,



יואב אבניאון

אך אני חייב להסיר את הכובע בפניך על הדבקות במשימה וההשקעה ! כל הכבוד.
לי זה בהחלט חידש לא מעט ואישית אף מרתק אותי לקרא את פרטי הפרשיות הטרגיות הללו ולחשוב שעשרות אם לא מאות פעמים עברתי בסמוך לאתרים הללו מבלי לדעת כלל...

תודה רבה על המידע , ממתין לכל תוספת באשר היא...

מצורף לינק למאמר שהופיע בעיתון הארץ על ההרצח
זה אותו המאמר שיואב הכניס את הסריקה שלו
סרקתי את העיתון ויערכתי את המאמר בצורה קלה יותר לקריאה
http://www.rishpon.org.il/content.p...=showart&sn=476
המאמר מופיע באתר האינטרנט של מושב רשפון
עמיחי

הפרק האכזרי יותר בסיפור המסויים הזה ,שייך, במקרה, לצד היהודי.... נו שוין, היתה אימי אומרת, רצחו אב לעיני ילדיו, כרתו אזניים, חטפו אם ,אבל במאזן של הארץ יצאו כשידם על התחתונה בתחרות מי יותר אכזרי.

רק נתקן טעות קטנה בכתבה, מוזכר כאילו מסילת הרכבת היתה גבולו המזרחי של מושב רשפון אבל ב 1948 לא היתה שם שום מסילת ברזל.
מסילת הברזל מתחנת ארלוזורוב (ת"א צפון) לחדרה נבנתה רק בשנות ה 50 (1954 אם אני לא טועה). מסילת הברזל בתקופת המנדט וב 1948 היתה בתוואי חדרה מזרח - טול כרם - קלקיליה - ראש העין - לוד.