פרשת שבוע- בלק[1]


פרשת בלק או פרשת בלעם? על הכוח הפיזי והכוח הרוחני.

את סיפור הפרשה נדמה לי כי אין צורך לתאר. מעשיו של בלעם הקוסם וקללותיו שנכשלו ידועות לכולנו, בתוספת סיפור האתון והעצה שלו בסוף הסיפור לגבי חטא בעל פעור (לפי המדרש). אולם נראה כי שכחנו דמות אחת, דמות שלמרות שהופעותיה בפרשה לא רבות ושוליות, הפרשה נקראת דווקא על שמו- מלך מואב, בלק בן צפור.
מה פשר מעמדו המיוחד של בלק בפרשה? מדוע נקראת הפרשה על שמו בעוד מעשיו הם שוליים?
נבחן את הפרשה.
בתחילת הפרשה, כמו גם בסופה, בלק נוקט תפקיד די פסיבי, בו הוא מבקש את פניו של בלעם ומתחנן שהוא יסייע לו:
ויאמר מואב אל-זקני מדין עתה ילחכו הקהל את-כל-סביבתינו כלחך השור את ירק השדה ובלק בן-צפור מלך למואב בעת ההוא:
וישלח מלאכים אל-בלעם בן-בעור פתורה אשר על-הנהר ארץ בני-עמו לקרא-לו לאמר הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את-עין הארץ והוא ישב ממלי:
ועתה לכה-נא ארה-לי את-העם הזה כי-עצום הוא ממני אולי אוכל נכה-בו ואגרשנו מן-הארץ כי ידעתי את אשר-תברך מברך ואשר תאר יואר:
(במדבר כב/ד-ו)
מתוך בקשה זו אנו מוצאים גישה חדשה של מלך גוי בהתייחסותו אל ישראל. בשונה מאדום שאיים בשימוש בכוח ואף יצא לקראת ישראל ("ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך", "ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה" {במדבר כ/יח,כ}) ובשונה מהכנעני, סיחן ועוג מלך הבשן שתקפו מיד את ישראל, בלק מלך מואב פונה אל הקללות. מדוע הוא עושה זאת?
בפשטות ניתן לומר כי אין בידו את הכוח הצבאי שהיה בידי העמים האחרים, וניתן לראות זאת מהפסוקים הפותחים את הפרשה שלנו: פסוקים המתארים פחד וידיעה שאם יבואו הדברים לידי קרב- מואב יפסיד. בעקבות הבנה זו, פונה בלק (ככל עם הסובל מנחיתות בעוצמתו הצבאית) אל התכסיסים. אולם על כך יש לשאול: בלק פונה אל בלעם ואל כשפיו מתוך הבנה שבמישור זה הוא חזק יותר מאשר עם ישראל. מנין לו הבנה זו?
נענה על כך בהמשך.
דבר משונה ובולט המופיע לכל אורך הפרשה, היא אמירתו של בלעם שהוא תלוי בדבר ה'. רק לשליחי בלק הוא אומר זאת מספר פעמים:
ויקם בלעם בבקר ויאמר אל-שרי בלק לכו אל-ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם:
ויען בלעם ויאמר אל-עבדי בלק אם-יתן-לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה:
(יג,יח)
מיד כשבלק ובלעם נפגשים, בלק שואל:
ויאמר בלק אל-בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא-לך למה לא-הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך:
(לז)
מה פשר השאלה הזו? בלעם לא הבהיר לו את נקודה זו?
ואכן, בלעם שב ואומר:
ויאמר בלעם אל-בלק הנה-באתי אליך עתה היכל אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלהים בפי אתו אדבר:
(לח)
ואחרי כל תלונה של בלק בעקבות ברכה לעם ישראל, בלעם שב ואומר את אותו רעיון:
ויען ויאמר הלא את אשר ישים ה' בפי אתו אשמר לדבר:
ויען בלעם ויאמר אל-בלק הלא דברתי אליך לאמר כל אשר-ידבר ה' אתו אעשה:
(יב,כו)
ויאמר בלעם אל-בלק הלא גם אל-מלאכיך אשר-שלחת אלי דברתי לאמר:
אם-יתן-לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את-פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי אשר-ידבר ה' אתו אדבר:
(כג/יב-יג)
מה פשר החזרה הזאת? מדוע בלק אינו מבין את רעיון זה?
אני רוצה לטעון כי בלק סובל מתפיסה שגויה של מושג הקדושה: לדעתו, הקדושה היא מעין כוח, ובהיותו כזה יכול כל אחד המכיר את הכוח לנסות ולהשתמש בו לטובתו- כמו כוח פיזיקאלי. מעצם היות הקדושה כוח היא גם נטולת פניות, והיא מהווה כלי בלבד.
ניתן לראות זאת מהניגודיות שבין בלק לעמים האחרים: העמים משתמשים בכוח, ובלק משתמש במה שלדעתו מהווה דבר מקביל לכוח פיזי- כוח רוחני. ממילא יוצר שבלק פונה לכוח הרוחני כנשק לפני עם ישראל מתוך הבנה שהכוח הרוחני עומד לרשותו בדיוק כמו לעם ישראל, שהרי מעצם מהותו הוא כוח חסר פניות, ואין סיבה שיעדיף לסייע לגורם אחד או לגורם אחר. בלק תופס שבשונה מהכוח הפיזי, שיש לעמים מסוימים ועמים אחרים אין, הכוח הרוחני הוא לא שוכן בקרב עם אחד, ולכן כל אחד יכול לקחת את חלקו ולנצל אותו לצרכיו.
האבחנה הזאת מתחדדת כשהתורה מתארת את בלק ואת בלעם כשתי דמויות הפוכות: בלק הוא איש ציבור, מלך מואב, שמבקש לנצל לטובתו כוח רוחני. בלק מהווה בעצם מהותו את האישיות הפיזית, החיה בעולם הפיזי וזהו העולם היחיד שהיא מכירה. גם כאשר דמות כזו נפגשת בעולם רוחני היא מנסה להתמודד איתו בכלים פיזים. בלעם, לעומת זאת, הוא אדם שגר רחוק, שלא נמשך (לפחות כלפי חוץ) לכבוד ולתארים, ומבין שהכוח הרוחני לא ניתן למניפולציה אנושית- כלומר, הוא מוצג כדמות שעוסקת ברוח, ומכירה בכך שחוקי העולם הטבעי לא חלים על חוקי העולם הרוחני.
הניגודיות הזו היא חזקה כל כך, שבכל מפגש של שתי דמויות הקיצון הללו יש את אותה תוצאה: בלעם שב ומדגיש כי העולם הרוחני לא נתון לשליטתו של איש העולם הפיזי כבלק[2].
ובכל זאת, נראה שבלק לא מפנים את המסר. אי ההפנמה של בלק אף מגיעה לידי אבסורד, שכשבלעם מסיים את ברכתו השלישית, וברור שהקב"ה מעורב בעניין בלק עדיין מביט בכל הסיפור כסיפור שתלוי באדם:
ועתה ברח-לך אל-מקומך אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד:
(כד/יא).
מה עניין הכבוד שבלק היה עשוי לתת לבלעם לכאן? הרי זה ברור ששום דבר ממה שקרה לא היה תלוי בבלעם!
אם כן, מדוע בלק לא מפנים את המסר?
אני מבקש להציע כי בלק אומנם עבר תהליך כלשהו של הפנמה, אולם לא לכיוון הנכון.
בתחילה, כאמור, בלק תופס את הכוח הרוחני (וממילא גם את הנוכחות הרוחנית) בתור מעין כוח פיזי, הנתון להטיה ולשימוש חופשי. בעוד בלק שולח לבלעם את השליחים, הוא שופט את בלעם על פי אמות המידה שלו: אמות מידה פיזית. הוא מניח שמידת שיתוף הפעולה של בלעם עומדת ביחס ישר לרווח הפיזי שיצא לו מזה, ובהבנה זו הוא נשאר עד שהם נפגשים. עד אז, כל דבריו של בלעם (ובעצם גם דבריו מיד כשהם נפגשים) מהווים בעיני בלק מעין "מס שפתיים", שאינם אלא דרך לסחוט מבלק עוד ממון וכבוד.
ממילא יוצא שהמבחן האמיתי של בלק והתהליך של חינוכו מתחיל עם פרשיית הקללות של בלעם. באופן כללי ניתן לומר כי מעמד הקללות כולו נועד ללמד את בלק שיעור אחד: הכוח הרוחני נתון בידי הקב"ה, ולא בידיו. לכן לא משנה איפה בלק יציב את בלעם, וכמה מזבחות הוא יבנה וכמה קורבנות הוא יקריב ועד כמה הוא יכעס על בלעם לאחר מעשה, התוצאה תישאר אותה תוצאה, והיא- קיום דבר ה'.
ואומנם, נראה שבלק אכן עובר תהליך מסוים. אם נבחן את הפסוקים המקדימים כל בקשה לקללה נוספת, נראה כי בלק מערב את ה' יותר ויותר בתחשיב הכולל של השימוש בכוח הרוחני.
בתחילה, בלק לא אומר דבר, ובלעם הוא הדובר והמנחה. בפעם שניה אומר בלק:
ויאמר אליו בלק לך-נא אתי אל-מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכלו לא תראה וקבנו-לי משם:
(כג/יג)
נראה שבלק עדיין מבין שיש לו עסק עם כוח, אולם יש כבר איזו סדיקה בחומת השליטה שלו בעניין, והוא חושב שאולי מיקום פיזי שונה ישפר את המצב (הוא שוב שופט את הכוח הרוחני בכלים פיזיים).
בפעם השלישית, לעומת זאת, כבר ניתן לראות את השינוי בבירור:
ויאמר בלק אל-בלעם לכה-נא אקחך אל-מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבתו לי משם:
(כג/כז).
כאן נכנס לראשונה הקב"ה למשוואה, ובלק מכיר בכך שהכוח הרוחני אינו נתון בידיו, אלא שיש גורם נוסף שיש להתחשב בו.
אם כן, מדוע בלעם חוזר ואומר לבלק כי הכוח הרוחני אינו בידו כי אם ביד ה'? הרי לכאורה בלק הפנים את המסר!
אלא יש לומר כי בלק לא הבין את המסר כפי שבלעם ניסה לומר: הכוח הרוחני הוא איננו כוח פיזי והוא איננו נתון למניפולציה, אלא הוא כולו נתון בידי ה'. בלק הבין פשוט שיש גורם נוסף במשוואה שיש לרצות, והוא הקב"ה. הוא עדיין לא הפנים שהכוח הרוחני איננו תופעה פיזית, והוא איננו נתון לשליטה אנושית. בלק דבק בתפיסתו הפיזית, ומונע מעצמו להיפתח אל האפשרות של התפיסה הרוחנית.
ניתן לראות את המשך קלקולו של בלק דרך סוף הפרשיה. בלעם פותח בנאום שלא בדיוק ברור מה מקומו:
ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים:
וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין:
נאם שמע אמרי-אל וידע דעת עליון מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים:
(כד/יד-טז).
בלעם מתחיל לדבר על העתיד, ומפרט מה עתיד לקרות לעמים שונים. מה הקשר לכאן?
אני רוצה להציע כי בלעם מתאר את מה שיקרה לעמים שסירבו לקבל את ה' ואת התפיסה הרוחנית: השמדה. בתוך כך, בלעם מדבר גם על מואב, ומזהיר את בלק מפני המשך הדרך שהוא הולך בה:
אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל-בני-שת:
(שם יז)
ואומנם בלק בוחר את דרכו: הוא ממשיך לתפוס את ה' בתור גורם שיש להתגבר עליו, במקום לראות בו את המקור לכוח הרוחני. ניתן לראות זאת דרך חטא בעל פעור, שם נראה שבלק מבקש לפגוע בישראל דרך הנקודה הרוחנית שבהם, ובכך להטות את הכף הרוחנית לטובתו[3]- כלומר: הקב"ה הוא רק מכשול שיש להתגבר עליו. ממילא חרץ בלק את גורלו ועתידה להתקיים בו נבואת בלעם: השמדה.
מכל זה יוצא כי עיקר הפרשיה הוא חינוכם של בעלי תפיסה שגויה של העולם הרוחני- בלק ובלעם[4]. חינוכו של בלעם אומנם תופס את רוב המקום בפרשה, אולם החינוך העיקרי, בעל התוצאות הרות האסון יותר, היה חינוכו של בלק.
אם כן, מדוע בלק הוא דמות שנראית כל כך שולית ופסיבית בפרשה?
נראה שזו דרכו האירונית של המקרא להראות את גישתו האבסורדית של בלק: הוא מבקש לשלוט בעולם הרוחני, אולם אפילו בעולם הפיזי אין לו שליטה, והוא נתון לחסדיהם ולרצונם של בני אדם, ואפילו ניסיונותיו בתחום הפיזי (כמו לשחד את בלעם בממון או לשלוט בקללות באמצעות מיקומן) נוחלים כישלון- כפי שהניסיון לשלוט בעולם הרוחני עתיד לנחול כשלון חרוץ.


נראה לי כי ניתן למצוא את גישתו של בלק גם בימינו אנו. יש דעות בציבור שלנו התומכות בתפיסה שהקב"ה יושב לאנשים מסוימים בכיס, או שיש ליחידי סגולה קו ישיר לה', כפי שאומרים. נראה לי שגישה זאת, התופסת את הקב"ה ככוח גרידא הנתון לשליטתם של מקובלים או רבנים או סתם שרלטנים היא תפיסה שגויה מיסודה, ושעלולה להמיט על ההולכים לפיה חורבן. עלינו לזכור שבסופו של דבר מתקיים הכתוב במשלי כא/ל:
אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה':
וה' הישר בעיניו יעשה.





[1] הפניה סתמית היא לבמדבר כב'.
[2] הד נוסף להשוואה שיש בין שתי הדמויות האלו ניתן למצוא בכך שבפרשה יש קטעים העוסקים בחינוך בלעם - כמעמד האתון- ויש קטעים העוסקים בחינוך בלק- כמעמד הקללות, כפי שיפורט להלן.
[3] וכפי שאומרת הגמרא בסנהדרין קו. : אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, ולכן הוא יעץ לו לפגוע בעם ישראל דווקא בזנות.
[4] שבו ובחינוכו אומנם לא עסקתי, אולם יש בהחלט יש הרבה לומר.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

ציטוט:

במקור נכתב על ידי eshely77 אני בוחר לסכן את חיי חיילי צהל.

מרשים... כל הכבוד!

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right