לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > השכלה כללית > הסטוריה ותיעוד
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 28-07-2008, 18:24
צלמית המשתמש של The_Merlin
  משתמש זכר The_Merlin The_Merlin אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.04.02
הודעות: 1,320
Follow me...
ויאה נובו - מידע חדש על פורשי גדוד העבודה

במקום להקפיץ אשכול שנדחק לעברו של הפורום, אז להזכירכם:

בסוף שנת 1927 ירדה קבוצת חברים מ"גדוד העבודה" בראשות מנדל אלקינד, בחזרה לברה"מ. מדובר בקבוצה בת כ-60 - 80 איש בסך הכל, מהאגף השמאלי של הגדוד. הסיבה לירידה היא אכזבה מהאפשרות להגשים בארץ את הרעיון הקומוניסטי, והתלהבות מהאפשרות לקחת חלק בהגשמתו בברה"מ. הם קראו לקומונה שהקימו "וויו נובו" (באספרנטו), משום שלא יכלו לקרוא לה "דרך חדשה" בעברית, ביידיש לא רצו, וברוסית ראו התבוללות.
הקומונה הייתה קטנה, למרות שהצטרפו אליה מספר יהודים תושבי קרים ומספר יורדים קודמים מהארץ - מספר החברים לא עלה על 100, לכן נאלצו לשלוח את הילדים ללמוד בבית הספר בקולחוז מולטוב הסמוך - שם לימדו אותם ביידיש.
ב- 1935 הגיע הוראה "מלמעלה" שעל הקומונה להפוך לקולחוז, כמו כל הקולחוזים. בנוסף הוחלף שם המקום ל"דרוז'בה נרודוב" (אחוות עמים - ברוסית). מכת הטיהורים לא פסחה על הקומונה וחלק מהחברים נעצרו. סופם של היורדים שחלק מהם הוצאו להורג בטיהורים ברוסיה, ורובם נירצחו עת כבשו הגרמנים את קרים.
בקולחוז שהיה וויו נובו נשארו לעבוד כמה מן המייסדים, למקום נוספו משפחות רוסיות ואוקראיניות. במלחמת העולם השניה גויסו הגברים לצבא, הנשים והילדים נשארו במקום. בזמן הכיבוש הגרמני הלך אחד מחברי הקולחוז - קפיושין שמו - אל הגסטפו ודיווח על הימצאות הנשים והילדים היהודים במקום. הם נאספו על ידי הנאצים ונקברו חיים בבאר הישנה של "וויו נובו"...



חיפשתי היום עוד מידע ונתקלתי בסקירת תערוכה במוזיאון עין חרוד ובו מידע רב על קורות אלקינד וחבריו, פורשי הגדוד בהקשר לתערוכת ציורים של הצייר מאיר אקסלרוד שנשלח על ידי השלטונות בברה"מ לצייר את הקיבוץ היהודי בחצי האי קרים:

גן העדן האבוד

קבוצת ילדים רוקדת במעגל עם הגננת. ברקע, אופק רחב, שמים כחולים ובתים. ניחוח של ארץ ישראל של פעם, זיכרון של איור לספר מוכר, הוויה חלוצית והורה סוערת.

הילדים בציור אכן נולדו בארץ ישראל, אבל צוירו בברית המועצות, והצייר, אמן יהודי-רוסי. הילדים הרוקדים במעגל הם בניהם של חברי גדוד העבודה, אנשי תל יוסף ורמת רחל, חלוצים, שבאו לארץ בתחילת שנות העשרים לבנות ולהיבנות בה. פילוג כואב בגדוד העבודה ב- 1926, ותחושת הייאוש שבעקבותיו, שלחה את אנשי הגדוד אל דרומה של ברית המועצות, לאופקים הרחבים של ערבות חצי האי קרים. נואשים מהתקווה לבניית חברה חלוצית בארץ ישראל, לקחו עמם את ילדיהם הקטנים, העמיסו טרקטור ומשאית (ויש אומרים, מחרשה) על אנייה, ויצאו בסוף שנות העשרים את הארץ. נענים להזמנת סטלין להקים ברוסיה קיבוץ חדש, האמינו, לתומם, שבדרך זו יסייעו לבניית חברה סוציאליסטית טובה יותר.

"דרך חדשה", כך קראו לקיבוץ שהקימו, אבל שם עברי אסור היה, במצוות השלטונות, בשם ביידיש או ברוסית לא רצו חברי גדוד העבודה, ולכן נקרא שם המקום "וויו נובו", דרך חדשה בשפת האספרנטו, ושפת התושבים הייתה בו, למרות הכל, עברית.

בציור, המתאר את קבוצת הילדים הרוקדת, אפשר להבחין בפרטים מנופו של הקיבוץ החדש וויו נובו. מימין ניצב קיר, חלק מבית בנוי באבן. מבנה עתיק שמצאו המתיישבים בבואם למקום, שריד מחווה נטושה, ובו שיכנו את הילדים. כללי החינוך המשותף יושמו גם בקיבוץ שבקרים: בית תינוקות בני-יומם ובית ילדים משותף. ההורים התגוררו בבתי מגורים בני שתי קומות, זוג בכל חדר, ובציורים מתוארים בנייני המגורים שלהם במהלך בנייתם. בקומה הראשונה של אחד הבניינים הוקם חדר האוכל ובצמוד לו, המחסן של הישוב. המטבח היה משותף, המכבסה משותפת, ואפילו החדר של בני הזוג, הרהיטים וכלי המיטה, הכל היה שייך לקולקטיב, לפי עקרון הקיבוץ, כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו.

מן הציורים משתקפים חיי העבודה בוויו נובו. המוסדות המיישבים בברית המועצות, שחפצו בתחילה בהצלחתה של וויו נובו, ביקשו, באמצעות סיפור שגשוגו, להאדיר את המשטר הסובייטי, לפאר את מפעל ההתיישבות בקרים ולהוכיח את כשלון הציונות. לכן, העניקו לוויו נובו שטחים נרחבים, רובם אדמת מרעה שלא עובדה שנים רבות (1,300 הקטאר), רפת, כבשים (500 ראשים), ולול עופות.

לא נראים בציורים קשיי השנה הראשונה, לא נראה הקור הנורא והיעדר אמצעי-הסקה, לא נראה המחסור במצרכי מזון ובלבוש, הנעליים שלא הספיקו, ששימשו את חברי הקבוצה בזה אחר זה בצאתם לעבודה. מנהיג הקבוצה, מנחם אלקינד, נעל, לפי המסופר, שתי נעליים ימניות, שנרכשו עבורו בשוק של הישוב הסמוך.

בחלוף שנה השתפר המצב, הוקם גן ירק ובזכות הטיפול המסור, נתנו 90 הפרות של הקיבוץ חלב רב. 14 ליטר חלב ביום הניבו פרות וויו נובו לעומת 7-8 ליטר חלב אצל חקלאי הסביבה!

בשנים 1930 - 1931, שבהן נראה היה שהישוב מתבסס, ביקר הצייר מאיר אקסלרוד בוויו נובו, ותיאר בציוריו את נופי הקיבוץ ואת חבריו.

בן 28 בלבד היה מאיר אקסלרוד, בוגר בית הספר הטכני הגבוה לאמנות הציור במוסקווה, כאשר יצא בהוראת השלטונות לקולחוזים ולאתרי בנייה תעשייתית על מנת "לשקף את הישגי הבנייה הסוציאליסטית, הקולקטיביזציה והפצת החשמל". כ200- ציירים הופנו לקולחוזים, ו"הצוות של אקסלרוד" (כך כונה במסמכים), שמנה ארבעה ציירים, חברים מבית הספר לציור במוסקבה, בחר לצאת לוויו נובו. קבוצת הציירים הצעירים התלהבה מאד מהחיים בקיבוץ שבקרים, וב- 1931 שבו שניים מהם, מאיר אקסלרוד ומ. גורשמן לשהייה נוספת, בת מספר חודשים. שתי תקופות אלה בקיבוץ הניבו את סדרת הציורים של אקסלרוד המוצגת בתערוכה בעין חרוד. באשר למ. גורשמן, לא ידוע אם שרדו ציוריו, אבל ידוע שאת תקופת שהותו בוויו נובו לא בזבז לריק. בתום שהותו לקח עמו למוסקבה את אהובתו, שירה קושניר, חברת גדוד העבודה, ועמה שתי בנותיה, שעברו להתגורר עמו, כמשפחה. שירה קושניר-גורשמן הפכה לסופרת וכתבה סדרת סיפורים, "קומונארן" ("קומונארים") על וויו נובו, שיצאה לאור ביידיש.

ויקטור שינדלר , היום בן 73, היה אחד הילדים בקיבוץ וויו נובו באותן שנים רחוקות וטובות בתחילת שנות השלושים. הוא עלה לארץ מרוסיה לפני כשנתיים. תערוכת הציורים מוויו נובו, המוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד, מרגשת אותו מאד. "ככה בדיוק זה היה", הוא אומר, מתבונן בציור של ארוחת הצהריים של העובדים בשדה, בדמויות העוסקות בקציר ובבנייה. "כאילו דבר לא השתנה, אפשר להריח את האדמה והשדות". ההתרגשות גוברת כשהוא מזהה את עצמו בציורים כאחד מהילדים הסובבים במעגל הרוקדים. יתכן, הוא אומר, שהילד הראשון משמאל, ידו מחזיקה ביד הגננת וגופו נטוי לאחור בצעד של ריקוד, הוא דיוקנו. בן חמש היה אז, ב- 1931. בידו השנייה החזיק, כנראה, ביד אחיו, אברמ'לה, המבוגר ממנו בשנתיים, מהבנים הראשונים של גדוד העבודה.

זמן לא-רב פרחה וויו נובו. שנים ספורות לאחר שצוירו הציורים על ידי מאיר אקסלרוד הוחלף שמה, במצוות השלטונות, וחוסל גם הקיבוץ כצורת ארגון חברתית. המשטר הסובייטי לא ראה בעין יפה את שגשוגו של הקיבוץ העברי, העצמאי ברוחו ובארגונו הפנימי ודאג לצרף מתיישבים לא יהודים לישוב. הקיבוץ הוחלף בקולחוז, ושם חדש ניתן לו, ברוסית: "דרוז'בה נארודוב", בתרגום לעברית, "אחוות עמים". קולחוז, משמע פירוק השיתוף, כל משפחה לעצמה עם משק, גן ובהמות. אדמה משותפת ועבודה בכלים משותפים, אבל חלוקת ההכנסה בין חברי הקולחוז לפי ימי העבודה שהשקיעו.

רוב הראשונים, חברי גדוד העבודה, עזבו את המקום במחצית השנייה של שנות השלושים והתפזרו ברחבי רוסיה. חלקם נצלו כך מה"טיהורים" הגדולים של סוף שנות השלושים. עשרות חברים ממייסדי הישוב נעצרו באשמת קשר עם הציונות והאימפריאליזם ורבים לא שבו עוד. גם יוסף דרור, אביו השני של ויקטור (אבי אחותו מאיה שנולדה בוויו נובו), נעצר ב- 1938 על ידי המשטר הסטאליניסטי. מאיה הייתה בת חמש כשנלקח אביה, ווויקטור היה בן 12. רק 19 שנים מאוחר יותר, ב 1957- , קבלו בני המשפחה הודעה על מותו. כיצד, היכן ומתי מצא את מותו, לא ידוע, אפשר רק לשער.
יוסף דרור, כרוב-רובם של מייסדי וויו נובו, עלה לישראל ב1920- ויצא אותה בעקבות המנהיג מנחם אלקינד לרוסיה, עם בת זוגו בתיה שינדלר ובניה, אברמ'לה, וויקטור הקטן, בן השלוש. ויקטור לא זוכר כמובן דבר, ושנים רבות לא ספרה לו אמו על ישראל שבה נולד, על החיים הסוערים בתל יוסף, לא הזכירה לו פרטים מהמסע המפרך לרוסיה וגם לא חלקה עמו את המתחולל בנפשה. לא ניתן היה, ברוסיה הסובייטית, לספר על חיים קודמים בישראל, על חברים ובני משפחה שחיים בערים ובקיבוצים בישראל וממשיכים לבנות את המפעל הציוני. קשר-דם, ועל אחת כמה קשר חי עם גורם ציוני, מסוכן היה עד למאוד, מעשה של התאבדות ממש, וחברי גדוד העבודה שמרו את דבר מוצאם בסודי-סודות ולא גילוהו לבניהם.

יוסף דרור, שהיה כאמור, אביו השני של ויקטור, כתב מכתב אחרון לבני משפחתו שבגליציה מן הכתובת בוויו נובו. הם קיבלו את מכתבו ב1933- וממנו למדו שהבן יוסף עזב את ארץ ישראל והוא מתגורר עתה ברוסיה, בקיבוץ. האב הדתי שאל בדאגה: יש שם בוויו נובו רב ושוחט? ונענה על ידי המשפחה: ככה אתה מכיר את יוסל, שייסע למקום שאין בו קהילה יהודית?

אבל בסיפוריו של ויקטור אין כמובן זכר לחג יהודי וגם לא לשבת. חמישה ימים למדו בקולחוז שתפס את מקום הקיבוץ, וביום השישי לא למדו. כך שטפו הימים במרוצם. בתוך השגרה היו ימי חג: "יום הצבא", "יום האישה", "יום המהפכה" ו"יום הפועלים". ויקטור זוכר שהיה גם תיאטרון והופקו הצגות בהשתתפות כל אנשי הישוב. הוא אהב מאד תיאטרון והתרגש מאד כשביקר במקום השחקן היהודי הנודע מיכואילס. גורלו של מיכואילס היה כגורל אינטלקטואלים ואמנים יהודים רבים ברוסיה. שנים מספר לאחר שפגש אותו ויקטור בקרים, נרצח מיכואילס על ידי המשטר.

ויקטור, נער צעיר בקולחוז "אחוות עמים", למד את כל מה שצריך לדעת נער ברוסיה בבית הספר החדש. כן, הוקם בקולחוז בית ספר, שמוקם, כמה אירוני, במועדון החברים לשעבר, שבו קלחה העברית בשנים הראשונות לייסודה של וויו נובו. מאיר אקסלרוד, הצייר ששהה במקום ב -1930 1931 העניק מתנה לחברי הקיבוץ שכה אהב; הוא צייר על קיר המועדון ציור קיר רחב ממדים ובו תיאר את חברי וויו נובו רוקדים במעגל, כמו קבוצת הילדים בציור המוצג בתערוכה, הציור שבו זיהה ויקטור את עצמו ואת אחיו אברמ'לה. ציור הקיר במועדון, שהפך לבית ספר של קולחוז, שרד עוד שנים רבות, ניבט אל הילדים הרוסיים, מספר סיפור שהמשטר עמל להשכיח, על שירה, ריקוד ותקווה לעולם טוב יותר, על גברים, נשים וילדים שבאו מישראל ונעלמו ללא-שוב מנוף הישוב.

אברמ'לה אחיו של ויקטור, לא עלה לארץ בעלייה הרוסית בשנים האחרונות. הוא גויס לצבא במלחמת העולם השנייה ונהרג כחייל בצבא האדום. גם אורי, שנולד בתל יוסף, בנו הבכור של מנחם אלקינד, נהרג בחזית סטאלינגרד. אלקינד עצמו כבר לא היה אז בין החיים, אשתו ושני בניו הצעירים התגוררו אז במוסקבה, ועל סופן הנורא של מרים קליינמן אהובתו ובתם המשותפת, דינה, נאמר מייד כמה מילים.

באותם ימים טרופים שבהם נהרגו אברמ'לה ואורי במלחמה, נחתם גורלה של הקבוצה החלוצית בקרים. משפחה אחת-אחרונה מגדוד העבודה עוד התגוררה במקום, משפחת סגל, ועמה שלושה ילדים של חברי הקבוצה שנעצרו על ידי השלטונות. עם הכיבוש הגרמני, קיבל הגסטאפו ידיעה מאחד התושבים, אדם בשם קאפיושון, על הימצאות מספר יהודים במקום. משפחת סגל ושלושת הילדים נרצחו על ידי הגרמנים, הוטבעו בבאר הסמוכה. בין הנרצחים הייתה גם דינה, בתו של מנחם אלקינד, יוזם ומוביל המהלך הגורלי, של יציאה מן הארץ לברית המועצות.

ויקטור ומשפחתו נצלו בנס. אמו, בתיה שינדלר, הייתה ממונה על הטיפול בעדר הפרות הגדול של הישוב והתבקשה, עם כניסת הנאצים לאזור, להצעיד את העדר הרחק, מחוץ לטווח הסכנה. ויקטור, אחותו מאיה ואמם יצאו עם עדר הפרות למסע רגלי ארוך ונמלטו בסופו של דבר להרי הקווקז, שם שהו עד לתום המלחמה.

ויקטור שב מהקווקז אחרי המלחמה והתגורר שנים רבות בקרים. באחד מביקוריו בקולחוז "אחוות עמים", וויו נובו לשעבר, נכנס לקנות דבר-מה בחנות מכולת. המוכרת, שניצבה ליד הדוכן קראה לחבריה ואמרה: "נכנס גבר, הוא לא מכאן".

משראו אותו בעלי המכולת אמרו: "הוא מכאן, אנחנו לא." לוויקטור היה חשוב לחזור על המשפט הזה: "הוא מכאן, אנחנו לא."

בתיה שינדלר, אמם של ויקטור שינדלר ומאיה דרור לא זכתה, כילדיה ונכדיה, לבקר שוב בישראל, בתל יוסף ובעין חרוד. היא נפטרה בברית המועצות ולא הנחילה לבניה את סיפור חייה שבו משובץ סיפור חייהם. אבל לאחר מותה, בין מסמכיה, מצאו מאיה וויקטור רשימה ארוכה של שמות, 94 במספר. רשימת-שמות כתובה ברוסית, ובצד כל שם ושם סימנה בתיה שינדלר מה שהיה ידוע לה על גורלו/ה: נעצר/ה, נפל/ה במלחמה, חי/ה (ברוסיה), גורל לא ידוע, חזר/ה ארצה.

רשימה זו, המונה אחד לאחד, את שמות חברי וחברות וויו נובו, לא כולל ילדים, היא רשימת השמות היחידה שהגיעה לידינו עד כה, רובם, כנראה, חברי גדוד העבודה. בצד הרשימה הוסיפה בתיה שינדלר טור של מספרים ובו חישבה, כנראה, את צירופי הגורלות של חברי הקבוצה. עיון ברשימה מעלה את המספרים הבאים: 30 חברים נעצרו על ידי השלטונות ולא שבו, גורלם של 12 חברים וחברות נוספים אינו ידוע, אולי נעצרו, 8 חברים וחברות נפלו במלחמה, 4 חזרו ארצה.

ויקטור שינדלר ביקר שלוש פעמים בתערוכת "גן העדן האבוד" במשכן לאמנות בעין חרוד. כל מפגש עם התערוכה על היבטיה השונים, העלה רבדים חדשים של תחושות וזיכרונות. לאחרונה, נפגש ויקטור במוזיאון בעין חרוד עם ותיקים מקיבוצי העמק; עין חרוד, תל יוסף, בית השיטה, גבע ובית אלפא. קרוב למאה חברים התאספו להאזין לעדותו, לחוות את נוכחותו של אדם שנולד כאן, שהיה מהעדים האחרונים לסופה של וויו נובו והוא מתגורר כיום, עם בניו נכדיו ועם אחותו, בישראל.

ויקטור שינדלר סיפר לנוכחים על אמו שטיפלה בפרות במסירות ועל עצמו שסייע לה, כנער, בקולחוז שלפני המלחמה. הוא סיפר על בגדים נפלאים שתפרה אמו, לו ולאחותו, על התיאטרון ועל השכן הכנר שלימד אותו לנגן במנדולינה שקנתה לו אמו. ויקטור נזכר במסע הרגלי עם עדר הפרות בעת הבריחה מהגרמנים המתקרבים וכיצד התרחצו אז, שלושתם, בחלב. מי שציפה לסיפור היסטורי בנוי על אופניו, לא קיבל את מבוקשו.

לא קל היה לוויקטור שינדלר לספר על הקורות אותו ואת תולדות וויו נובו. מאורעות הילדות, ששנים כה רבות אסור היה להעלותן על דל השפתיים, כמו חמקו מהזיכרון. את הסיפור שסופר כאן לא סיפר כך ויקטור באותו המפגש. הוא דיבר, והקהל האזין לפערים שנפערו בזיכרון, למה שהודחק ולמה ששוחזר, למשקעים טעונים ולשבר אישי. כך, בשברים לא מאוחים נמסרה העדות של ויקטור שינדלר לוותיקי העמק.

רק לרגע אחד נפתח לפני המאזינים צוהר לרגשת-לב עמוקה של ויקטור. ויקטור שינדלר סיפר, כיצד חיפש בירושלים את קברו של אביו-מולידו, בנימין קווינט. ויקטור לא הכיר את אביו בנימין, שנפטר ממחלה קשה באותה השנה שבה נולד, ב- 1926. בקהל ישבה בת דודתו של ויקטור, בת תל יוסף, שאביה היה אחיו של בנימין קווינט. ברוסיה לא ידע ויקטור שנותרו קרובי משפחה מצד אביו בתל יוסף.

חשוב היה לוויקטור מאד למצוא את קברו של אביו וקשה לו עדיין עם האכזבה המרה, על שלא עלה בידו לאתר את מקום קבורתו. רק בישראל התברר לוויקטור מי היה אביו. בנימין קווינט היה שחקן תיאטרון נפלא, ממייסדי תאטרון "הבימה", ורחל המשוררת הקדישה לו שיר משיריה וכתבה: "כאלה באביב ימותו, אני יודעת זאת."

נראה היה שעיניו של ויקטור דמעו כאשר הגה את שמו של אביו, בנימין, ואת שמו שלו, שניתן לו עם הולדתו, יפתח. ויקטור שינדלר הוא גם יפתח קווינט.

קבוצת ילדים רוקדת במעגל עם הגננת. נסגר מעגל
http://www.museumeinharod.org.il/he...adise_lost.html

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

נערך לאחרונה ע"י The_Merlin בתאריך 28-07-2008 בשעה 18:27.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 30-07-2008, 11:28
צלמית המשתמש של The_Merlin
  משתמש זכר The_Merlin The_Merlin אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.04.02
הודעות: 1,320
Follow me...
מאמר נוסף בנושא... ורק מוסיף לעניין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי The_Merlin שמתחילה ב "ויאה נובו - מידע חדש על פורשי גדוד העבודה"

אלקינד וחבריו חוזרים לרוסיה | מחברת: אניטה שפירא

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין:
http://lib.bh.cet.ac.il/storage/sources/100_199/et-mol.gif]




ב- 1927 ירדו כמה עשרות מחברי גדוד-העבודה שנואשו מהארץ והקימו ישוב בקרים – מסע שנגמר באסון



גדוד-העבודה קם בימי העליה-השלישית, בראשית שנות העשרים, ושאיפתו: בניין הארץ והקמת קומונה כללית של העובדים בארץ-ישראל. בגדוד היו קיבוצים, פלוגות סוללים, חוצבים ופועלי בניין במקומות שונים בארץ והוא מנה כמה מאות חברים. כאשר נראה היה בבירור שהארץ עתידה להיבנות על יסודות רכושניים-קפיטליסטיים – ולא כפי שהאמינו בימי העליה-השלישית ב"קפיצת הדרך" הישר לסוציאליזם – החלו מריבות בין חברי הגדוד, אנשי "הימין" דגלו ברעיון שהגדוד ישמש מעתה כדגם של חברת העתיד, ומשמעות הדבר – הצטמצמות רעיון הקומונה הכללית; אנשי "השמאל" אמרו, כי על הגדוד להיות כלי-המאבק להגשמת הסוציאליזם בארץ. בקרב אנשי "השמאל" היו כמה קומוניסטים ו"הימין" דרש להוציאם מהגדוד. מנהיגי "השמאל" ובראשם מנחם מנדל אלקינד, סירבו לעשות כן בחוששם לאובדן עמדת הרוב שלהם בגדוד. על רקע זה נשבר האמון ההדדי ובליל ה- 26 בדצמבר 1926 חל פילוג בגדוד העבודה והוא נחלק ל"גדוד ימני" ול"גדוד שמאלי".

על מנחם אלקינד, מנהיג הגדוד, עבר משבר רעיוני. נתערערה אמונתו באפשרות בנייתו של סוציאליזם בארץ. באפריל 1926 ביקר אלקינד כנציג הגדוד בברית-המועצות, הוא ביקש לשכנע את שליטי רוסיה לתמוך ב"קומוניזם ציוני" – ב"שמאל" של הגדוד, במקום תמיכתם בפ.ק.פ., המפלגה הקומוניסטית בארץ, האנטי-ציונית. נסיון זה נכשל. תוך כדי השיחות נזרקה לחלל הצעה: במקום לבקש את תמיכת ברית-המועצות בגדוד ה"שמאל" בארץ, מוטב שאותו "שמאל" יירד לברית-המועצות וכאן תהיה הממשלה הסובייטית מוכנה לסייע לו. נראה שאלקינד לא החליט בו במקום, אלא החל במשא-ומתן שנמשך עד קיץ 1927.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.bh.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
60 - 80 יורדים


בינתיים חל הפילוג בגדוד העבודה, "הגדוד השמאלי" נושל ממשק תל-יוסף והיה נתון בחוסר-עבודה. כחשוד בקומוניזם היה מנודה מתנועת הפועלים הארצישראלית, וזאת בזמן שפל כלכלי ואבטלה. במצב זה גבר פיתויו של רעיון הירידה לברית-המועצות, אבל רוב חברי "הגדוד השמאלי" לא נמשכו לרעיון, הם העדיפו לוותר על "הקומונה" ולהישאר בארץ כבודדים. מיעוט ב"שמאל", שמספר אנשיו הגיע, כנראה ל- 60 - 80, החליטו לרדת עם אלקינד לברית-המועצות.

רובם של היורדים לא היו קומוניסטים במובן הפוליטי של המושג, הם שאפו לחיי-שיתוף מלאים נוסח הקיבוץ בארץ. משנואשו מאפשרויותיה הכלכליות והפוליטיות של הקומונה בארץ, נואשו אף מהציונות. מכאן הוליכה דרכם לירידה לרוסיה.

באוקטובר 1927 הצהיר אלקינד, לתדהמת ציבור הפועלים בארץ, על כוונתו וכוונת חבריו לרדת לברית-המועצות, מתוך ביקורת על הציונות וספק בעתיד הקומונות בארץ. הרצון להשיג הצהרה פומבית זו היה אחת הסיבות שהניעו את ממשל ברית-המועצות לאפשר את התיישבותם של אנשי הגדוד בקרים. בברית-המועצות היתה חזקה בין היהודים השאיפה לעלות לארץ-ישראל ותנועת "החלוץ" משכה צעירים רבים. ב- 1928 אסרו השלטונות על קיומו של "החלוץ" ברוסיה. נקל להבין את הסיבות להתנכלויות: הציונות היתה המתחרה על נפשו של מיטב הנוער היהודי בברית-המועצות, יש איפוא להלום בציונות החלוצית בשני אופנים: באיסורים וברדיפות מצד אחד ובזילזול במפעל הציוני-סוציאליסטי מצד שני.

ירידתה של קבוצת אלקינד היתה צריכה לשמש תפקיד מרכזי בתכנית זו: הנה קבוצה של יהודים רוסים, סוציאליסטים, חלוצים ידועים ומפורסמים בקרב "החלוץ", אנשים שאין להטיל ספק במהימנותם – והם נואשו מהסוציאליזם הציוני ומעדיפים לבנות את ביתם בקרים שברוסיה! מכאן הדרישה שהירידה תיעשה בפומבי רב ותוך הצהרות אנטי-ציוניות. הפגיעה בתנועה הציונית-חלוצית לבשה אופי חיובי כביכול: הקמת משק לדוגמה בקרים – משק העשוי להיות אבן-שואבת לנוער היהודי בברית-המועצות וייתכן אף מוקד לתרומות ולתעמולה בקרב היהודים מחוץ לרוסיה.

ואמנם, השלטונות הרוסים לא קמצו ידם בפני המתנחלים החדשים, בהשוואה למקובל ברוסיה באותם הימים. הוקצבו להם כ- 1300 הקטר (13 אלף דונם) אדמה באיזור יבפטוריה שבקרים, רובה – אדמת מרעה שלא עובדה זה דורות. עמדו עליה בניינים רעועים של אחוזה-נטושה, ובתוכם השתכנה חבורת אלקינד. למתיישבים ניתן אשראי גדול, 500 כבשים, רפת, לול, מכשירי עבודה, בהמות עבודה ואפילו טרקטור.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.bh.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
קיבוץ בקרים


השנה הראשונה להתיישבות היתה קשה, אולם נראה שלאחריה חל שיפור במצב. יתכן אמנם שהמשק היה מצליח והיה הופך למקור תעמולה להתיישבות היהודית בקרים, כפי שרצו הרוסים, אולם הוא נחשד במהרה בעיני השלטונות. הסתבר, שלקיבוצניקים מעין-חרוד ותל-יוסף, האידיאליסטים הנכונים להקרבה חלוצית – אין להם מקום בחברה הסובייטית.

ירידתם של אלקינד וחבריו באה מתוך שאיפה לחיי-שיתוף בנוסח הארצישראלי, או "הקבוצה הגדולה", הם ביקשו להעתיק פיסת-ארץ-ישראל מתחת שמי העמק אל ערבות יבפטוריה בקרים. השאיפה הזו מתבלטת באורח-חייהם בזמן הראשון שלאחר הירידה, וקודם כל בשם שבחרו ליישוב – "וֹויונובה", שהוא שם בשפת האספרנטו ופירושו "דרך חדשה". הסופר היידי דוד פינסקי ביקר במקום וכתב כיצד בא השם לעולם:

"כולם באו מארץ-ישראל ודיברו ביניהם עברית, דיברו ואהבו עברית. הם אמרו בעברית 'דרך חדשה'. בשמחה היו קוראים לקולקטיב שלהם 'דרך חדשה', אבל...

ומדוע לא נתנו הקיבוצניקים לשעבר את השם שבו כל-כך חשקו? כי פה הדבר הוא אחר: כאן עולה מעברית רוח ארץ-ישראל, ציונות... ומדוע לא נתנו את השם הפשוט ביידיש 'נייער וועג'? מעשה שטן, הם היו הבראיסטים שרופים ושנאו יידיש. אם כך – למה לא ברוסית? זה היה מדיף ריח של התבוללות. כל המושבות היהודיות מסביב נושאות שמות ביידיש חוץ מאלה על שם שליטים קומוניסטים. אך הארצישראלים לא רצו בשם של אדם. הם חשקו בשם של אידיאה: דווקא 'דרך חדשה' – רעיון, סמל, קריאה. אם לא עברית, לא יידיש, לא רוסית, נשארה רק אספרנטו – "וֹויוֹ נובה".

חוסר הנכונות של המתיישבים לאמץ לעצמם שם ביידיש והדבקות בעברית כשפת היום-יום היו חלק מאותה אמונה תמימה שלהם, שהמעבר לקרים אינו מציין שינוי מהותי באורח-חייהם ובשאיפותיהם. ואכן, המוסדות שהקימו המתיישבים בקרים דומים להפליא למוסדות הקבוצה בארץ: מטבח משותף, חדר-אוכל משותף, בית ילדים, מכבסה משותפת. בתיאורים השונים בולטת הדאגה הרבה לילדים. לאלה ניתנים תמיד מזון טוב יותר, דיור טוב יותר וטיפול מסור. אף בהערצה זו של דור-העתיד ובעיסוק הרב שעסקו בו יש משהו מן ההווי בקבוצה הארצישראלית. והעיקר, אותה שמחת-החיים הפורצת וסוחפת על אף המחסור, אחוות החברים ורוח הצוותא, שאיפיינו את גדוד-העבודה בארץ – הן נשמרו, על פי התיאורים, גם בקומונה בוֹויוֹ נובה.

ותכונה נוספת הביאו עמם היורדים מארץ-ישראל, על-פי תיאורו של הסופר פרץ הירשביין, שביקר אף הוא במקום: "אהבת העבודה אשר אין לראותה בשום מקום כמו בין החלוצים בארץ ישראל". וכדי שתישמר רוח הצוותא ויישמר העקרון של "כיס אחד לכולם", חייבת היתה הקומונה להיות סגורה ומסוגרת בפני השפעות זרים, בפני אנשים שלא חיו יחד עם חבריה בארץ-ישראל ושאינם מכירים את ההווי.

כלום היה מקום בחברה הסובייטית למין קבוצה כזאת, עצמאית בניהול חייה החברתיים והכלכליים, שמנהיגותה נובעת מתוכה? האם היה סיכוי לקומונה כזו להתקיים במסגרת משטר ריכוזי ובירוקרטי, כפי שקם ברוסיה בשנות השלושים, משטר החושד בכל יוצא דופן? לכך יש להוסיף את הנסיבות המיוחדות של וויו נובה: אנשים שבאו מרחוק, שהיו ציונים ושלא נחפזו להכות על חטא; ויתרה מזאת – הוסיפו לדבר עברית ולימדו את ילדיהם עברית.

כך התחיל המאבק לחיסול וֹויוֹ נוֹבה. הקומונה היתה קטנה במספר אנשיה. מספרם של המיישבים, יחד עם כמה יהודים מתושבי המקום (ובהם "יורדים" קודמים מן הארץ) שנצטרפו אליהם לא עלה על מאה. על-כן נאלצו לשלוח את ילדיהם לבית-הספר בקולחוז "מולוטוב" הסמוך, שם ישבו יהודים ושפת הלימוד בבית-הספר היתה יידיש. הם היו זקוקים למתיישבים נוספים. מחוסר כוח אדם יהודי (בראשית שנות השלושים ירדה קרנה של ההתיישבות היהודית בקרים מחמת "תחרות" של בירובדז'אן ובגלל ההתנגדות של תושבים מקומיים להתיישבות יהודית בקרים) הצטרפו לקומונה משפחות בולגריות ורוסיות.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.bh.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
קולחוז במקום קיבוץ


הקומונה נועדה על-ידי הרוסים לשמש הוכחה לכשלון הציונות ולהצלחת ההתיישבות היהודית בקרים, כן נועדה לשמש דוגמה לישובים היהודיים האחרים בסביבה. אלא ששוב לא היה צורך בדוגמה כזו: "החלוץ" חוסל בברית-המועצות וההתיישבות בקרים לא עמדה יותר על הפרק. אמנם אנשי הקומונה עבדו היטב, אך הרווח שבחריצותם לא היה שווה בעיני השלטונות בנזק שבצורת חייהם העצמאית והקורצת לכל הסביבה. היה איפוא צורך להכניס את הישוב ל"תלם".

התהליך אמנם הגיע לוֹויוֹ נוֹבה במאוחר, אך לא פסח עליה. בשנת 1935 הודיעו השלטונות לחברי וֹויוֹ נוֹבה, כי הקומונה תיהפך מעתה לקולחוז. המוסדות האופייניים לקבוצה – המטבח ובית הילדים – בוטלו. שם הקומונה הוחלף לשם רוסי טהור: "דרוזבה נארודוב" – אחוות עמים. בעת ביקורה של משפחת פינסקי במקום תירצו החברים הנבוכים את העזובה בבית-הילדים בכך שהוא עומד להיסגר והילדים יעברו לבית הוריהם. הם כבר דיברו בלעג על ארץ-ישראל. "האנשים הנושאים מרירות בליבם – אומר פינסקי – מסוגלים לדבר באופן כה עוקצני על הקבוצה בארץ-ישראל 'הם עוד משנוררים שם, חיים על קצבה?' – שאלו". משסיפרו להם בני הזוג פינסקי על התבססותן הכלכלית של הקבוצות, היו מופתעים. "אך שם הורגים יהודים, יורים" – קראה אשה צעירה בכעס.

ומסיים פינסקי את התרשמותו מן הביקור: "את ההתלהבות הרבה ביותר של הקיבוצניקים לשעבר בוֹויוֹ נובה עוררו, מלבד, כמובן, סטאלין וממשלתו – הכבשים שלהם". אכן, על אף השיפור החומרי לא היו הקולחוזניקים האלה משנת 1935 אלא רוחות רפאים של המתיישבים מ- 1929.

מן העדויות והידיעות שהגיעו לארץ מסתבר, כי חלק ניכר מחברי וֹויוֹ נובה עזבו את הקולחוז התפזרו על פני ברית המועצות. מהם שפנו למוסקבה ולנינגרד והשתלמו בבתי-ספר טכניים. לאלה היו סיכויים להינצל מן הטיהורים הסטאליניסטיים של שנות השלושים, שלא פסחו על וֹויוֹ נוֹבה. רבים ממיסדי וֹויוֹ נוֹבה נשלחו לארץ-גזירה או נמקו בבית-הסוהר.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.bh.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
גורלו של אלקינד


גורלו של מייסד הקבוצה ומנהיגה מנחם אלקינד היה טרגי. הוא היה בן למשפחה מסורתית מפטרוגרד (לנינגרד). סבו היה רב, אביו היה שוחט. השכלה פורמלית לא היתה לו, כנראה, אך עברית ידע כהלכה, ראיה לכך: נאומיו ומאמריו בשנים הראשונות לאחר בואו ארצה. הוא היה אדם מוכשר מאוד והשאיר רושם עמוק על האנשים שפגשוהו בארץ. יש מהם הטוענים עד היום, כי אילו היה מקבל מרות ומוסיף לצעוד עם מפלגת "אחדות העבודה" – עתיד היה לתפוס "עמדה בכירה בארץ". נראה כי בצד כושר הניתוח המבריק שלו היה אלקינד איש רעים נלבב ומנהיג כובש-לב. הוא עזב את הארץ עם אשתו מניה ושני בניו – ילידי תל-יוסף.

נקל לשער את רגשותיו של אותו איש פעלתן ומוכשר, כאשר נדרש לכוף ראשו, לקלוט מלשינים לקבוצה ולבסוף לוותר אף על משרת היושב-ראש של וֹויוֹ נובה. קשה מאוד לעקוב אחרי תנועותיו של אלקינד במשך שנות השלושים. יש להניח שאלקינד עזב את וֹויו נובה ב- 1934 לערך. לפי ידיעות שהגיעו למשפחתו בארץ, הוא נסע עם בני-ביתו אל הוריו שבלנינגרד. שם למדה אשתו רפואת ילדים. אלקינד למד אף הוא באוניברסיטה, לפי גרסה אחת, הנדסה, אך לא סיים כנראה את לימודיו. לאחר ששהו כשנתיים בבית ההורים, עברה משפחת אלקינד למוסקבה, בשנת 1936 לערך. אלקינד נתקבל לעבודה במערכת "עמעס", העתון הקומוניסטי היידי. לפי המקובל בארץ על חבריו לשעבר, היה אלקינד אחד מעורכי העיתון. אולם יש להניח, כי לנוכח עברו הפוליטי היה מעמדו במערכת נמוך.



בשנת 1937 נולד הילד השלישי במשפחה. בהיותו בן חצי שנה בא הסב השוחט להכניס את נכדו בבריתו של אברהם אבינו. חודשיים לאחר ברית-המילה, באמצע 1938, נאסר האב אלקינד. אין לדעת אם בא מאסרו משום עברו הציוני, משום התיישבותו בקרים, או משום שייכותו למערכת "עמעס" שנעשתה פתאום טריפה, או משום הלשנה על ברית-המילה שערך לבנו. כך או כך, מאז אותם ימים לא ראתה אותו אשתו יותר, ולא היתה כל ידיעה בדוקה עליו. גורלו לוט בערפל, אם-כי נראה שאלקינד, בניגוד לכמה דעות, לא הוצא להורג. ידיעות עקיפות מוסרות, כי בסוף מלחמת העולם השניה מת ממחלת-ריאות בבית-חולים במחנה בסיביר.



משפחתו של אלקינד נותרה לבדה. מניה, שעבדה כרופאת-ילדים, פירנסה את עצמה ואת שלושת ילדיה. בכור הבנים, אורי, שנולד בתל-יוסף, התגייס לצבא-האדום במלחמת-העולם ונפל בחזית סטאלינגרד. הבן השני גמר את לימודי ההנדסה ונסע לעסוק במקצועו בעיר רחוקה ממוסקבה. צעיר הבנים חי עם מניה במוסקבה.




[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://lib.bh.cet.ac.il/images/bullet_arrow_chapter.gif]
רוסי מלשין בגסטפו


בוֹויו נובה, גם לאחר שעזבוה רבים ממייסדיה ולאחר ש"טוהרו" אחרים, נותרו כמה ארצישראלים מן המייסדים. במלחמת-העולם השניה התגייסו הגברים לצבא ובמקום נשארו הנשים והילדים. חברת הקבוצה שירע גארשמאן, שירדה עם הקבוצה לקרים, פירסמה בשנת 1961 ספר בוורשה על וֹויו נובה. היא מתארת מה עלה בגורלם של הנותרים במקום.

לישוב נוספו משפחות רוסיות ואוקראיניות והן השתלטו על המקום, בעת ביקורה בישוב לאחר המלחמה היא פגשה יהודי זקן מחברי הקולחוז, יאשה גרינפלד, והוא סיפר לה, כי בזמן הכיבוש הגרמני הלשין אחד מחברי הקולוז הרוסים בגסטפו, כי בקולחוז "אחוות עמים" מצויות נשים יהודיות עם ילדיהן. הנאצים אספו את הנשים והילדים וקברו אותם חיים בבאר הישנה של וֹויוֹ נובה. כאשר חזר יאשה גרינפלד מן המלחמה הביתה, מצא במקום משפחה יהודית אחת שנותרה לפליטה. גארשמאן מתארת גם את עלייתם-לרגל מדי שנה של אב ובנו לבאר הישנה של וֹויו נובה, שם קבורה אם המשפחה. הם יושבים בקרים, אך לא נותר כאן איש מן המתיישבים הוותיקים.

מחברי הגדוד לשעבר נותרו בחיים בודדים. תיירים מן הארץ שביקרו ברוסיה בשנות הששים נפגשו עם כמה מהם, אך הללו חששו לשוחח עם איש זר ונרתעו מלספר על גורלם.

זה סופם של קבוצת חלוצים ארצישראלים, מן המסורים והנלהבים, שבמו ידיהם, בתומתם הפוליטית, הביאו על ראשם את מכות הגורל.

לעיון נוסף: גדוד העבודה על שם יוסף טרמפלדור בארץ-ישראל - אלקנה מרגלית, השמאל בגדוד העבודה והפ.ק.פ. - א. שפירא ב"ציונות" ב', גורלה של "קבוצת אלקינד" ברוסיה - א. שפירא ב"שבות" 1.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 16:00

הדף נוצר ב 0.67 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2018 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר