06-08-2008, 09:44
|
|
|
|
חבר מתאריך: 02.10.02
הודעות: 751
|
|
|
פרשת דברים - רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
בס"ד
פרשת דברים
רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
משה רבינו מצווה את השופטים "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ"(דברים א', ט"ז) אמרו חז"ל (סנהדרין ז "אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חברו" למרות שהדיין יודע שיצטרך לשמוע גם את הצד השני לאחר מכן בכל זאת אסור לדיין לשמוע רק צד אחד אלא: "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם", דהיינו כששני הצדדים נוכחים בבית דין; וכל כך למה? שמא יקָבַע בליבו שבעל דין זה צודק, וכשיבוא בעל הדין השני ויטען את טענותיו - הדברים לא יכנסו לליבו של השופט ויחשוב שטענותיו שקריות. אם שני בעלי הדין באים ביחד כל אחד יכול להכחיש את דברי חברו לאלתר.
מוסיפה הגמרא (שם) על פי אותו פס' "ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו" דהיינו: לא רק השופטים מוזהרים על עניין זה אלא גם בעלי הדין חייבים לדאוג שהצדק ייצא לאור. כך מסביר הרב נבנצל שליט"א.
מספרים על אדמו"ר אחד ששאלו אותו ביום כניסתו למצוות: חז"ל אמרו במדרש שיצר הטוב מזדווג לאדם רק משנעשה בר מצווה; איך הצלחת אם כן להתגבר על היצר הרע בלי סיוע של היצר הטוב? אמר להם: כל פעם שהיצר הרע בא לפתות אותי אמרתי לו: "שמע בין אחיכם ושפטתם צדק" אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין בלי נוכחותו של בעל דין חברו; אם כן איני יכול לשמוע את טענותיך עד שיבוא גם יצר הטוב!
שואל הרב: לאחר שהדיין שמע את טענות הצדדים על פי מה הוא צריך להכריע את הדין, על פי השכל או על פי הרגש? אומר הרב: גם על פי השכל וגם על פי הרגש. כיצד? מצד אחד הדיין חייב לפסוק על פי כללי ההלכה, הוא צריך להיות בקי בדיני ממונות, דיני שומרים, דיני מזיק וניזק, מי חייב לשלם ומי לא; הדיין נעזר בראיות שהתורה קבעה: עדים, חזקה, רוב, מיגו וכדו' לצורך זה הוא למד היטב את ה"שולחן ערוך" "חושן משפט", כדי לדעת מה לפסוק ומתי לפסוק, אם כך או אחרת. כל זה על פי השכל. אולם יחד עם זאת הדיין חייב להשתמש גם ברגש. מה פירוש? הרי הרגש עלול להטעות את האדם כפי שמסופר בגמרא (שבועות לא.) על שניים שבאו לדין, אחד לבוש בגדים בלויים והשני לבוש בגדים מפוארים אמרו לו לעשיר: "לבוש כמותו או הלבישהו כמותך" ומסביר רש"י: "שלא תגרום לנו לישא לך פנים". רואים לפי זה שהשכל חייב להחליט ולא הרגש?! אלא שבכל זאת צריך לצרף גם את הרגש שהרי הקב"ה ברא אותנו עם רגש; אילו היה רוצה ה' היה בורא אותנו רובוטים או מכונות חישוב, אבל הוא עשה אותנו בני אדם בעלי שכל ורגש. אם כן, הדיין צריך להתחשב בהרגשה הטבעית מי נראה לו צודק ולחפש סעיף בשולחן ערוך כדי לזכות אותו, ומי נראה לו שאינו צודק ולחפש את ההפך. כמו כן אם הדיין מרגיש, למרות כל הראיות המוצגות לפניו שצד אחד מרמה את השני – אסור לו לפסוק אלא שהוא חייב להסתלק מהדין.
הלכה ידועה היא שקרוב פסול לדון. ולמה? משום שהדיין עלול להטות את הדין לטובת קרובו (או לרעתו אם הוא שונא אותו). הדיין חייב להיות משוחרר מכל דעה קדומה על בעלי הדין ומכל נגיעה לנושא הנידון. אומנם החזון-איש כתב ("אמונה וביטחון") שחכם אינו חשוד לעוות את פסיקתו בגלל נגיעות אישיות משום שאהבת האמת אצלו היא למעלה מכל אהבה אחרת. אולם כל זה הוא רק בענייני איסור והיתר, אבל בדין בין אנשים, גם חכם מסוגל לשנות את האמת בגלל נגיעת ממון משום ש"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים"(דברים טז,יט) השוחד המוזכר כאן הוא לא רק שוחד ממון אלא גם דברים קטנים כמו אותו מעשה באמימר שניגש אליו אחד מבעלי הדין והסיר נוצה מראשו ובעקבות "שוחד" זה אמר לו אמימר: "פסילנא לך לדינא" (אני פסול מלדון אותך). אמימר הרגיש קירבה נפשית לאותו אדם בגלל מעשה זה. רואים מכאן שהדין חייב להיות דין אמת ללא כל סטייה ולו הקטנה ביותר.
אבל הרב מוסיף עוד טעם מדוע הדיין פסול לדון את קרובו, והוא על פי המדרש (דב"ר ה) "אמר הקב"ה: מכל האומות שבחרתי איני אוהב אלא את ישראל שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא) ומכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין שנאמר "כי אני ה' אוהב משפט" (ישעיהו סא)" היות והקב"ה אוהב את הדין נתן לנו יום בשנה שהוא "יום הדין"- ראש השנה. אם ישראל יוצאים זכאים בדין- מה טוב, משום ששתי האהבות מתגשמות. אבל מה לעשות כשיש סתירה בין שתי האהבות, דהיינו מצד ה"דין" עם ישראל חייבים, ומצד "אוהב את עמו ישראל" הקב"ה רוצה שיצאו זכאים בדין? איזו אהבה תגבר, אהבת ישראל או אהבת הדין? אומרים חז"ל במקרה כזה אהבת ישראל גוברת על אהבת המשפט והקב"ה ישפוט אותנו לחיים. אם כן אין מצב שישראל לא יוצאים זכאים בדין. אולם מצב כזה שייך רק לגבי הקב"ה, התורה היא שלו והוא יכול להחליט אם האהבה תדחה את הדין. אבל הדיין אינו רשאי להחליט שאהבת קרובו תדחה את הדין, הוא חייב לשפוט על פי התורה.
חז"ל אמרו "לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו" (סנהדרין ז.) אומר רבי ישראל מסלנט זצ"ל: הדברים מכוונים לא רק לדיין בבית דין אלא לכל אדם, שכן כל אדם הוא דיין. ולמה? משום שבמשך כל היום יש לאדם להחליט ולפסוק דין לעצמו. למשל: השעון המעורר צלצל והאדם מתלבט האם לקום או לא לקום? האם ללכת למניין הראשון או השני? האם להמשיך כמה דקות למרות שהוא יאחר לתפילה ו"להשלים" אח"כ או לא? מה יעשה? האם ילך לשאול את הרב? הרי הוא רוצה להמשיך לישון כמה דקות! אם כן, הוא חייב לפסוק לעצמו. כך במשך כל היום הוא צריך להכריע בכמה ספיקות: האם אוכל מאכל זה או שכשרותו מפוקפקת? מה לברך על זה? ואיזה ברכה להקדים לחברתה? אדם מוכרח לפסוק לעצמו הרבה פעמים, או לפחות לדעת מתי לשאול את הרב ומתי לא. לצורך "פסיקה" זו הוא חייב להיות מנוער מנגיעות אישיות, שלא עם הרגש לבד יטה את הדין, שלא יושפע על ידי שוחד כלשהו.
אם נקפיד על כללים אלו, הצדק יצא לאור על כל צעד ושעל וכשקב"ה יראה זאת יזכה אותנו בביאת גואל צדק במהרה בימינו.
שבת שלום יצחק חלבה
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרדכי בן מרגריטה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת אמיליה בת שושנה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת ראובן סואה בן ויקטוריה ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת טובה חיה בת אסתר ת.נ.צ.ב.ה.
המעוניין לקבל כל שבוע את העלון בדואר אלקטרוני ניתן לשלוח בקשה למייל: jalabe@neto.net.il ללא תשלום לזיכוי הרבים
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
