פרשת שבוע- דברים

על כיבוש הארץ וההנהגה האנושית:

בפרשתינו נפתח ספר דברים, המהווה סיכום ודברי פרידה של משה רבנו, ומכיל בתוכו ציווים והנחיות אחרונות עבור הדור שעתיד לנחול את הארץ.
משה נותן בפרשתינו סקירה היסטורית קצרה עבור העם, ואם נבחן אותה נגלה מספר דברים משונים.
ראשית, הפרשה נפתחת בתיאור התקופה שבה עומד העם:

{א} אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב:
{ב} אחד עשר יום מחרב דרך הר שעיר עד קדש ברנע:
{ג} ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אתו אלהם:
{ד} אחרי הכתו את סיחן מלך האמרי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרת באדרעי:
{ה} בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר:
(פרק א')

עד כאן זו פתיחה סבירה, וגם ההמשך סביר לא פחות: משה מתאר את ציווי ה' לנחול את הארץ, דבר המתאים למעמד בו הוא נמצא – לפני העם שעליו לנחול את הארץ:

{ו} ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה:
{ז} פנו וסעו לכם ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדל נהר פרת:
{ח} ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבתיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם:

אולם מיד לאחר מכן מופיע קטע שלא ברור מה מקומו כאן:

{ט} ואמר אלכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם:
...
{יב} איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם:
{יג} הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם:
{יד} ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות:
{טו} ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אתם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם:
{טז} ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו:
{יז} לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו:
{יח} ואצוה אתכם בעת ההוא את כל הדברים אשר תעשון:

מדוע נזקק משה להזכיר את פרשיית השופטים כאן? האם אין דברים משמעותיים יותר היסטורית ורלוונטיים יותר לעם הנכנס לארץ?
הזכרתו של חטא המרגלים לאחר מכן היא סבירה, בתור חלק מהרקע הרלוונטי שהוביל למצב הנוכחי של העם, אבל שאלה נוספת ניתן להעלות אל מול ההיסטוריה המופרטת בהמשך הפרשה. משה מזכיר את האיסור של הקב"ה לכבוש מארץ מואב ומארץ אדום, ואת המלחמה שנלחם ישראל כנגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן. כפי שאמרנו בהקדמה, האירועים הללו לא היו רחוקים כל כך, והתורה קושרת אותם כרונולוגית לתחילת נאומו של משה. אם כן, מדוע משה מזכיר את הסיפורים האלו בפירוט רב כל כך, כאשר ברור שלא עבר זמן רב מאז וכל הנוכחים בנאום משה כנראה נכחו גם במלחמות (כך שאין צורך להזכיר להם את שקרה)?
אם נבחן את דברי הפרשנים, נראה כמה כיוונים אפשריים לענות על התמיהות הללו.
ראשית, רש"י על פסוק א' ד"ה "אלה הדברים" אומר:
לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל:
כלומר, רש"י אומר שהמקומות המוזכרים במבוא שמביאה התורה אינם ציונים גיאוגרפים, אלא רמזים למקומות שבהם הכעיסו עם ישראל את הקב"ה במסעותיהם במדבר. משה מזכיר זאת, כנראה, מפני שברצונו להדגיש עד כמה נהג עמם ה' במידת הרחמים, למרות שהם לא עשו את רצונו. אם כן, אין ייחוד להזכרת השופטים בפרשה, שהרי יש בסך הכל סקירה די מקיפה של האירועים החשובים שקרו במדבר. פירוש זה יפה, אולם הוא אינו הפשט.
שנית, נבחן את דברי הרמב"ן על פרשיית השופטים אצלנו. אומר הרמב"ן על פסוק ט' ד"ה "וטעם בעת ההיא":
אבל הזכיר זה בכאן לומר, הנה קבלנו את התורה והיו עליכם שופטים ושוטרים לשפוט ולהנהיג אתכם, והנה היינו מוכנים ומזומנים לבא בארץ, ונסע מחורב לדגלינו עם שופטינו וזקנינו, ותקרבון אלי כולכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים, ונתקלקל העניין:
אומר הרמב"ן: פרשיית השופטים באה להזכיר לעם כי הם היו מוכנים לנחול את הארץ, והייתה בהם שלמות מדינית ושלטונית, אולם הם קלקלו את הכל בחטא המרגלים.
פירוש זה מסתבר גם על הפשט, אולם אני אבקש לקחת את אותו רעיון לכיוון אחר, ועל כך בהמשך.
שלישית, נראה את דברי הרשב"ם בעניין המלחמות שהוזכרו. אומר הרשב"ם על ב/ה' ד"ה "כי לא אתן":
כל האזהרות הללו הוצרך משה להודיע עכשיו פן ירך לבבם לאמר אם רצון הקב"ה לתת לנו נחלה ויכולת בידו למה לא הוריש לנו אלה האומות שעברנו דרך עליהם?!
לכך הודיעם עכשיו שהקדוש ברוך הוא לא חפץ בדבר, שהרי נתנה הקב"ה להם ככתוב בכלם:
כלומר, טוען הרשב"ם שהדברים הללו הוזכרו כאן כדי לתת הסבר רוחני למלחמה הקודמת. לפי פירוש זה, מתאים מאוד לומר זאת אחרי המלחמות האחרונות: העם כנראה לא ידע את ציווי הקב"ה בעניין, ולכן מבאר משה מדוע הם לא כבשו את המואבים והאדומים.

אני מבקש להציע הסבר אחר, ולפני שנראה את הצעתי נבחן את ההבדלים שבין פרשיית השופטים בספר שמות לבין הקטע המופיע בפרשתינו.
בספר שמות בפרשת יתרו נכתב:

{כא} ואתה תחזה מכל-העם אנשי-חיל יראי אלהים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת:
...
{כג} וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר:
{כד} ויבחר משה אנשי-חיל מכל-ישראל ויתן אתם ראשים על-העם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרת:
{כו} ושפטו את-העם בכל-עת את-הדבר הקשה יביאון אל-משה וכל-הדבר הקטן ישפוטו הם:
(פרק יח).

ואילו אצלנו נכתב:

{יג} הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וידעים לשבטיכם ואשימם בראשיכם:
{יד} ותענו אתי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות:
{טו} ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים ואתן אתם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרת ושטרים לשבטיכם:
{טז} ואצוה את שפטיכם בעת ההוא לאמר שמע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו:
{יז} לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדל תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו:

נשים לב לשני הבדלים מרכזיים: בשמות התכונות הנדרשות מהשופט הן תכונות של מוסר ויושר: אנשי אמת, יראי ה' ושונאי בצע. אצלנו, לעומת זאת, התכונות מתארות חוכמה ומעמד: אנשים חכמים ונבונים, וידועים לשבטיכם.
הבדל שני הוא שבפרשה שלנו מתואר בפירוט מה משה ציווה את השופטים, ואילו בשמות מתואר רק תפקידם הפרומאלי[1].
מה פשר ההבדל הזה?
אני רוצה להציע כי משה מבקש להמחיש לעם את המעבר האדיר שהוא עתיד לעבור עם כניסתו לארץ: המעבר מהנהגתו של הקב"ה אל ההנהגה האנושית.
נתחיל בסתירות שבין שמות לדברים בעניין השופטים.
בפרשת יתרו מתוארים השופטים דרך הפרספקטיבה של ההנהגה האלוהית, ולכן התכונות המאפיינות אותם הן תכונות של אנשי ה'. בנוסף, תכונותיהם הרוחניות של השופטים לכאורה חשובות יותר מתפקידם בפועל, המתואר ביובש ובקיצור רק אחרי שמתוארות התכונות החשובות של השופטים.
מאידך, בדברים מתוארים השופטים דרך הפרספקטיבה של ההנהגה העממית, ולכן השופטים מתוארים בתכונות ארציות בהרבה: חוכמה ובינה לצורכי המשפט, ומעמד שבטי – כנראה לצורך יצירת סמכות לבי"ד. גם בנקודה זאת ניתן לראות את המעבר שבין ההנהגות. סמכותם של השופטים בשמות נובעת ממינויו של משה, ומעליונותם המוסרית. ברם בדברים סמכותם של הדיינים נובעת מתוך מעמדם בעם, והעם הוא שנותן להם את כוחם לשפוט ולהנהיג.
בעזרת הבנה זו ניתן גם להסביר את החזרה על המלחמות. אני נוטה לאחד כאן את פירוש הרשב"ם עם פירוש הרמב"ן: משה אומנם נותן כאן הסבר רוחני לתופעה גשמית שקרתה בסמוך, אולם ההסבר הרוחני קשור קשר הדוק להנהגה המדינית של העם, שהוזכרה בפרשיית השופטים. אבהיר את דברי.
משה העביר מסר חשוב באמצעות החזרה על פרשיית השופטים: על בני ישראל להתרגל לרעיון שמנהיגיהם בזמן כיבוש הארץ יהיו בני אדם מתוך העם, וקשרם לקב"ה יהיה הרבה פחות מובחן ומודגש. מסר זה חשוב ונכון, אבל יש להיזהר לא לסטות לצד הנגדי, שהוא להתמקד בהנהגה האנושית ולשכוח את הקב"ה. לכן מזכיר משה את המאורע האחרון שקרה לעם, בו כנראה היה חסר הסבר רוחני. מעניין לציין שמאורע זה הוא מלחמה, שהיא אולי האירוע הפיזי החזק ביותר שיכל לקרות לאדם, והמאורע שבו הכי קל לשכוח את הקב"ה ולהתמקד בסערה הפיזית השוררת סביב האדם. משה, בעזרת ההסבר הרוחני למלחמות, מדגיש כי למרות שההנהגה עוברת לידי בני האדם, ולמרות שכיבוש הארץ ומלחמותיה הם מאורעות שייתכן ששכינת ה' לא תורגש בהם, למרות הכל הקב"ה נמצא יחד עם עם ישראל, ומנחה אותו בדרכו.
על כך ניתן לשאול: מדוע משה מדגיש לישראל את נוכחות ה' במציאות הפיזית בעזרת תזכורת שלילית – הציווי שלא להילחם עם מואב ואדום? הרי לכאורה היה הולם יותר להזכיר מלחמות בהן הקב"ה אמר להלחם ויצא להילחם עם ישראל – כמו מלחמת עמלק, למשל. תזכורת כזאת נראית מתאימה יותר לעם העומד בפני מלחמת כיבוש הארץ.
נראה לי כי כאן מלמד משה שיעור נוסף. מעבר לנוכחות האלוהית גם בהנהגה האנושית, משה מדגיש את חוזק ציוויו של הקב"ה. גם כאשר העם יהיה נתון במציאות פיזית, ויהיה מאוד קל לשכוח את הקב"ה וליצור ציווים מדינים ומוסריים חדשים, אל לעם לשכוח שהוא משועבד לצו ה', ומשה מדגיש נקודה זו דווקא עם תזכורת לגבי המלחמה שבה ה' ציווה לא להילחם.

ניתן ללמוד מכך כמה דברים. גם כיום, נתון העם בין שני הקצוות ההנהגתיים הללו. מצד אחד, מצוי הציבור המבקש לשכוח את הקב"ה ולתקן את כל שלטון והנהגת ישראל על הנהגה האנושית. מצד שני, מצויים אנשים המואסים בהנהגת האדם, ורוצים לחזור להנהגתו הניסית של הקב"ה, כפי שהיה במדבר. אני לא מאמין בדרך זו ולא בזו. עם ישראל כבר עבר את שלב הינקות, בו הוא נישא וזכה לשמירתו הצמודה של הקב"ה, כך שלא ניתן לחזור אל הנהגת ה' המדברית. ניתן לראות זאת גם ע"י החזון אותו נושאת היהדות: מלכותו של מלך המשיח – אדם, ולא חזרה אל הנהגתו הגלויה של ה'. כמובן שאין פירוש הדברים שיש להעריך הערכת יתר (בדומה לרוב חברה המערבית המאוהבת בעצמה ובאדם) את ממשל האדם, ויש לזכור את תוקף הציווי הרוחני והמוסרי של הקב"ה, ואת מחויבותנו אליו.
מי יתן ודווקא בימים אלה, ימי בין המצרים, בהם אנו מציינים את חורבן ההנהגה והעם וחורבן בית ה', נזכה לבנות את בית ה' מחדש, ובעזרתו נתקן את מלכותו של הקב"ה, באמצעות מלכותו של מלך המשיח, היושב על כסא ה'.


[1] אומנם בהמשך בפרשת שופטים מתואר תפקידם בהרחבה רבה יותר, אולם אני עוסק בהשוואה בין פרשת יתרו לפרשת דברים בלבד.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מאיפה אתה מביא את זה?

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

יישר כוח ותודה!

נאלצתי להפסיק את הקריאה באמצע, כי זה כבר היה יותר מדי בשבילי, אבל אחלה השקעה!
תודה!