 |
19-08-2008, 18:35
|
|
|
|
חבר מתאריך: 16.04.06
הודעות: 2,328
|
|
|
תהליך הירידה שלי- בחרתי לשתף, אחרי הרבה זמן של התלבטות
בחרתי לפתוח אשכול זה כאן ולא בפורום מה שבראש, משום שאני כותב מכל הלב, והייתי רוצה לזכות להתייחסות יותר "עמוקה" ממה שאשכול כזה היה מקבל שם.
לפני כמעט כשנה החלטתי שאני מתחיל תהליך של דיאטה. עכשיו, בעקבות סרטון שפורסם בפורום מה שבראש על בחור שעשה דיאטה רצינית,( http://www.facebook.com/video/video.php?v=1041724962447) החלטתי שגם אני רוצה לשתף, ולספר את הסיפור של תהליך הירידה שלי.
אחרי שסיימתי דיאטה דיי מוצלחת (הורדתי באזור ה-15 קילו, בגיל 12), מצאתי תחביב חדש- אכילה.
שלוש שנים שבהן אכלתי ואכלתי, (כמובן בלי שילוב של שום ספורט, כמעט...), עד שהגעתי למימדים עצומים. תרם לכך מאוד המחשב שקניתי באזור פסח 2008, ש"בזכותו" הפסקתי לקום מהכיסא, פשוטו כמשמעו. (בעצם כשאני חושב על זה, לפעמים הייתי קם כדי לאכול  ). וכשאני אומר מימדים עצומים, אני מתכוון למשקל 107 ק"ג עם גובה 1.75 מ', וקרוב לוודאי משהו באיזור 30-40 אחוז שומן...
זה פגע בי בכל תחום שאני יכול לחשוב עליו. אם זה לא ללכת לים באזור ה-3 שנים +- בגלל הבושה, אם זה להגיע לדופק 180 רק מלעלות במדרגות לכיתה, אם זה להיות בפחד מתמיד שאנשים מסתכלים עליי וצוחקים עליי, אם זה לזנוח תחביבים כמו כדורגל עם החבר'ה (פשוט, בגלל שלא הייתי מסוגל!), אם זה קבוע ציון נכשל בספורט, והרשימה עוד ארוכה.
לפני בערך 10 חודשים, בחודש אוקטובר 2007, גיל 15 וקצת, אחרי כמה נסיונות כושלים להתחיל דיאטה, החלטתי שנמאס. החלטתי שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים, ולעשות את מה שהייתי צריך לעשות כבר ממזמן.
התחלתי דיאטה, ללא דיאטן או קבוצות תמיכה למיניהן, פשוט אני עם עצמי (ואימא שלי מכוונת אותי, מבחינת מזון).
השלושה ימים הראשונים היו, פשוטו כמשמעו, גיהנום. כל היום חשבתי על אוכל, חשבתי על כמה שאני רעב... היו מצבים שאשכרה נלחמתי בעצמי כדי לא ללכת למקרר ולהסתער עליו, כמו שהייתי רגיל וכל כך אהבתי. אבל השלושה ימים האלה עברו.
הראיתי לעצמי שאני מסוגל להתמודד עם הרצון שלי לאכול.
עבר שבוע. אני עולה על המשקל- ונדהם. המשקל הראה 3 קילוגרמים פחות מהמשקל שבשבוע שעבר. הרגשתי גאה בעצמי כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, מה שגרם לי להתחיל לפתח תחביב חדש: ריצה.
התחלתי מהליכה (טוב, בהתחלה ריצה הייתה קשה מדי). הלכתי מסלול קבוע של 6 קילומטרים. לקח לי באזור השעה להשלים הקפה. אחרי כמה זמן, הרגשתי שהקצב שבו אני פוסע במסלול לא מספק אותי- התחלתי לרוץ כמה מהחלקים של המסלול. מאה מטר פה, מאתיים מטר שם. (עם מעבר להליכה בין הקטעים, לפעמים ההליכה הייתה ארוכה אפילו פי 10 מהאורך של הריצות  )
וככה התקדמתי. כל שבוע מעלה את הטווח של הריצה, ובינתיים המשקל צונח.
בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים של עבודה קשה, באיזור ינואר 2008, הגעתי למצב שבו אני משלים 6 קילומטרים של ריצה, ד"א את המסלול הקבוע שלי, בפרק זמן של 36 דקות. קשה לי לתאר בכתב את תחושת הגאווה שהרגשתי כשהגעתי לתוצאה הזו. אחרי שעיכלתי את ה"חדשות", החלטתי להציב לעצמי מטרה חדשה: להגיע לריצה בטווח של 10 קילומטרים... (מגיל 10 בערך, הייתה לי מין שאיפה שלא באמת חשבתי שתהיה ממומשת יום אחד, לסיים ריצה של 10 קילומטרים. החלטתי שנסיון "להחיות" את החלום הזה יוכל לדרבן אותי לרוץ ולהיכנס לכושר שיא).
מיותר לציין, שכל יום היה מאבק בפני עצמו אל מול הרעב.
וככה המשכתי. 7 קילומטר, 7.5, 8, 8.5, ובמשך כל הזמן הזה המשקל המשיך להתכווץ. בתחילת מרץ כבר עמד על 83 ק"ג.
וככה, באזור אמצע אפריל, הגעתי למטרה שהצבתי לעצמי: הצלחתי לסיים, לראשונה בחיי, ריצה לטווח של 10 קילומטרים. (המשקל כבר הראה 78 ק"ג). הזמן היה איטי, שעה שלמה זה לקח לי, אבל היי, הגעתי למטרה שהצבתי לעצמי.
בזמן הזה גם התחלתי להתאמן בחדר כושר. המקום שבמשך שניםםםם היה נראה לי כמקום עוין( ), פתאום התחיל להיראות לי כמקום ידידותי ביותר.
מאז, מה שאני עושה זה להמשיך להתאמן, עם שמירה על תזונה נכונה. מתקדם לאט ובטוח.
נכון להיום, אמצע אוגוסט 2008, אני מסיים ריצה של 10 קילומטרים תוך 48 דקות. המשקל שלי, נכון להיום, הוא 74 ק"ג, מתוכם בערך 13 אחוזי שומן. הגובה עומד על 1.77 מטר.
המטרה החדשה היא להגיע למשקל 70 ק"ג בבוקר, ומבחינת ריצה- לרדת מ-45 דקות של ריצה לטווח הקבוע שלי. וכשאני אגיע לשם- מטרה חדשה היא רק עניין של זמן
חשוב לי להדגיש- כדי שתבינו איזה קשה זה- כל יום הוא מאבק. הרי הכי פשוט להישבר. לעמוד במשימה שלך זה מה שקשה באמת, להגיע למטרה שהצבת לעצמך נראה לפעמים בלתי אפשרי, אבל כשאתה עושה את זה- תחושת הסיפוק היא אדירה, משהו שלא יתואר במילים.
כתבתי את השורות האלו כדי שתבינו את גודל השינוי שהבחור התותח הזה עשה. כוח הרצון שיש לבחור הזה חזק יותר מכל שריר שאי פעם יהיה לו. או לי.
אבל גם בשביל עצמי. היה לי חשוב לשתף אתכם בסיפור שלי.
תודה למי שקרא.
מתן.
_____________________________________
ציונות היא לא מילה גסה!! 
|
|
ראשי
צ'אט
תודה רבה לך, וכל הכבוד 
מנהל פורום 
מצב כלאיים
