אהלן... מישהו יכול לתת לי הסבר קצר
על ההיסטוריה של הג'ודו והקארטה
בתמצית ומובן....
תודה!

כל אומנויות הלחימה של המזרח כמעט מתחילות במאה ה-5 בנזיר בודהיסטי שרצה להביא כת חדשה מהודו לסין הזן (Zen, Chanאו כל שם אחר שאתה מכיר לכת). שמו היה בודהיידארמה (Budhaidarma) או טאמו (Tamu) בפי הסינים או דארומה בפי היפנים (Daruma). במסעו הקשה בהרים הוא פיתח שיטת מדיטציה אשר עזרה לו לשרוד את המסע הקשה בו הוא עצמו כמעט מת.
כאשר הגיע לסין התגלגל מכאן לשם ובסוף הגיע למנזר בודהיסטי כדי ללמד את תורתו. הנזירים לא עמדו באימונים הפיזיים והוא לימד אותם את אותה שיטה לה הוא קרא אייקין סוטרא.
המנזר הוא המנזר המפורסם בחבל שאולין בסין. הנזירים עם השנים פיתחו את האייקין סוטרא לאומנות הלחימה הקרוייה קונג-פו, כמובן שמשם זה התפתח עוד אך אינני שולט בתחום.

בין המאה ה-8 ל-15 אם אני לא טועה, הצבא הסיני שלח את קציניו להתאמן תחת הנזירים באימוני דת ולחימה.

נספחים צבאיים שהוצבו במקומות שונים כגון איי ריו קיו (דרום יפן שהייתה תחת שליטה סינית תקופות) למדו את המקומיים מעט מאומנויות הלחימה שידעו, חלקם נשלחו לסין ולמדו בעצמם.

באי אוקינאווה (ובכל רחבי יפן) נגזר על איסור נשיאת נשק בידי איכרים וכל זאת עודד פיתוח אומנויות לחימה ללא נשק. האומנות העיקרית באי היא האוקינאווה-טה (היד של אוקינאווה) ובנוסף גם הנהה-טה (היד של נהה - בירת אוקינווה). מתוך אומנויות אילו, במאה ה-19, פיתח מאסטר פונקושי גיצ'ין את הקרטה המודרני.

זה בקיצור נמרץ. לפרטים נוספים אני אשמח להרחיב כשאחזור מהמילואים...
בהצלחה,
צור.

היסטוריה של הקראטה בקיצור:

1. אין קשר לבודהירהארמה. הנזיר ההודי הביא זרם בודהיסטי חדשני לסין, ותו לא. הנזירים הסינים התאמנו בגונג-פו עוד לפני שהגיע, ואף לאחר מכן לא קישרו בינו לבין אומנות הלחימה שלהם. הקשר הוא קשר ספרותי שנעשה במאות ה- 15 - 16 בסין, עם התפתחות הרומן הסיני.
2. "Naha Te", "Shuri Te", ו- "Tomari Te" הם מיתוסים שהומצאו ע"י היפנים במאה ה- 20. אוקינאווה הוא אי כל כך קטן שאפר לחצות אותו לרוחב בכמה שעות הליכה. הערים הנ"ל מאוד מאוד קרובות.

אוקינאווה הוא אי שנמצא דרומית ליפן. ב- 1601 האי נכבש ע"י ההאן (מחוז) של Satsuma. לפני כן השלטון באי היה עצמאי, וכממלכה עצמאית במזרח אסיה האוקינאווים קישרו עצמם מבחינה תרבותית לסין.
האוקינאווים למדו גונג-פו מנספחים צבאיים סיניים שהיו מוצבים באוקינאווה, וכן נסעו לסין על מנת ללמוד שם (בעיקר למחוז Fujian, כמו Higashiona Kanryo מייסד הגוג'ו-ריו, ו- Uechi Kanbun מייסד האואצ'י-ריו).
במאה ה- 13 היגרו מיפן לאוקינאווה משפחות סמוראיות מובסות, וגם הן הביאו ידע לחימתי לאוקינאווה.
למרות שהמקורות לקראטה האוקינאווי הם בעיקר סיניים (השם המקורי לקראטה הוא "יד סינית" 唐&#25163, האוקינאווים פיתחו את שיטת הלחימה שלהם הלאה וכיום מדובר בשיטות שונות לגמרי.
חשוב לציין, שהקראטה היה אומנות לחימה שפותחה ע"י האצולה האוקינאווית (Bushi) ולא ע"י איכרים. כל המורים של תחילת המאה הקודמת הם ממשפחות האצולה.
בשלב מסויים באוקינאווה חל איסור על נשיאת נשק, וכאשר היפנים כבשו את האי ב- 1601, הם המשיכו את הצו. הקרטאה עבר להיות מלומד בסוד.
משנות ה-60 של המאה ה- 19 יפן נכנסה לתהליך מודרניזציה (Meiji Restoration), שלא פסח על אוקינאווה. תהליך המודרניזציה היה מלווה גם בתנועה לאומית מאוד חזקה. מורה בשם Itosu Anko החליט להוציא את הקראטה לאור ולהפוך אותו לכלי לבניית הילדים והנוער מבחינה בריאותית ונפשית. הוא לא הצליח להשלים את משימתו ותלמידו, Gichin Funakoshi, המשיך את דרכו, הביא את הקראטה ליפן עצמה והביא להכרה ממלכתית בקראטה כאומנות לחימה יפנית. הכניסה הזאת ליפן מסמלת את תחילת הדרך של "הקראטה המודרני".

לא כל המורים אהבו את השינוי הזה, וב- 1936 היתה פגישה של המאסטרים הגדולים באוקינאווה בקשר לעתיד הקראטה. בפגישה זו הוחלט להחליף את הקאנג'י של הקראטה מ"יד סינית" ל"יד ריקה".

כיום יש קראטה אוקינאווי, וקראטה יפני. אסור לשכוח גם את שיטות הקובודו והקובוג'וצו (כלי נשק) האוקינאוויות, אבל זה סיפור אחר.

אשמח לענות על שאלות יותר ספציפיות,

בעז

ראשית רציתי להודות לך על העשרת כולנו בידע שלך
רציתי לשאול אותך מהם מקורות המידע שלך, מכיוון ש"קרטה דו - דרך החיים שלי" שנכתב ביידי מאסטר פונקושי הוא מקור המידע המיהימן כמעט היחיד שיש לי פרט לספרי ושעורי הסטוריה של יפן המסורתית שאני לומד באוניברסיטה.
מעבר לזה אני די בטוח שבודהיידארמה כן יש קשר הדוק לאומנויות הלחימה. יכול להיות שהגונג פו קדם לו אבל למדיטציות הזן ולריכוז הצ'י שהגיע מתוכן יש קשר די חזק לענין. אני לא מתיימר להיות מבין גדול בגונג פו אבל מספר שקיבלתי מחבר שלי שמתאמן קונק פו סיני (ולטענתו הספר אמין) טאמו - בודהיידארמה - מוזכר שם בהיסטוריה פעמים רבות ויש מעללים שלמים עליו.
שוב, יכול להיות שגם זה לא נכון, אנא הגב ותקן את התאוריה שלי ואשמח לפתח אותה יותר נכון.
חג שמח
צור.

1. מקורות מידע:
ספרים של פונקושי.
ספרים של McCarthy - אחד ההיסטוריונים החשובים בנושא אומנויות הלחימה, והקראטה האוקינאווי בפרט.
ספרים של מורי קראטה אחרים: Shoshin Nagamine,
כתבות - הן בהיסטוריה והן בנושא אומנויות הלחימה (אתר מומלץ הוא www.fightingarts.com).
כמו כולנו, המורה שלי מספר לי דברים שהמורה שלו (Taika Seiyu Oyata) סיפר לו.

2. בודהידהארמה:
עובדות: הביא את הזן (בסינית צ'אן) לסין. התגורר ופעל במנזר שאולין שבהרי סונג. הזן בודהיזם היה ה"דת", או האמונה, הלא רשמית של הסמוראים ביפן - ראיית החיים כמשהו חולף וזמני, ואמונה שהארה יכולה להופיע בכל דבר התאימו מאוד לאורח החיים של אנשים שצריכים להיות מוכנים בכל רגע למסור את חייהם עבור אדונם.
מיתוס: בודהידהארמה ואומנויות לחימה. הקשר עם אומנויות הלחימה הופיע לראשונה במאה ה- 15 בסין ברומנים (novel). כל הסיפורים הקושרים אותו לאומנויות הלחימה באו משם. המיתוס טפח ושמו של המנזר הלך לפניו, והיום כמעט כל שיטת גונג פו קושרת את עצמה לשאולין ולבודהידהארמה. האם זה נכון?
אני מאמין שלא.
להרחבה פנה לאתר שלי (www.kenshinkan.ryukyukenpo.org) ל"קריאה מומלצת".

אין לי שום טענות לגבי המדיטציה - אין לי מושג אם זו המצאה "זנית" או שזה כבר היה לפני כן. אני יודע שמאנטרות היו לפני כן, ושמתחילת דרכו הבודהיזם שואף להביא את האדם ל"הארה". צריך לראות אם מדיטציה נמצאת בכתות בודהיסטיות עתיקות אחרות או לא.

בעז