07-09-2008, 15:38
|
|
|
חבר מתאריך: 28.05.06
הודעות: 661
|
|
אני מבין את הדרך שבה אתה רואה את הדברים, אבל אני פשוט חושב שהחשיבה הזאת היא חשיבה של זמנים אחרים שלא מתאימה לשנת 2008 וגם לא לשנת 2000.
יש דרכים אחרות להתמודד עם חינוך של חיילים, והן אינן כוללות הבאת חיילים למצב שביזות שהם בורחים מהבסיס.
עוד כמה ימים אנחנו מתחילים לקטוף כותנה, בזמן הקטיף אנחנו חודש שלם 12 שעות ביום נמצאים בשדה, כמו כל שאר החקלאים בארץ.
בכל הארץ רוב העובדים יושבים בטרקטורים ועושים הלוך חזור ויש להם הפסקה פעם ב.. סתם, עבודה לכל דבר, קשה, הרבה זמן לבד.
אצלנו המנטליות היא אחרת לגמרי, אצלנו כל הקטיף מתנהל במקום אחד מרוכז, שבו כל פעם שמישהו מסיים עבודה הוא ישר מגיע למקום שבו יושבים, שם יש שתיה קרה אוכל ומקום לנוח בו עם כולם, ותנאים וואלה, מהטובים בארץ, והשנה אולי אפילו יהיה גנרטור לתנאים עוד יותר טובים.
ומה אנחנו משיגים בפינוק הזה? שאנשים במקום לברוח מהעבודה המחורבנת הזאת של להזיע 12 שעות בשדה ולהוציא באלות של כותנה, מתנדבים ורבים על מקומות להגיע לשם.
לא רק שהעבודה נעשית יותר טוב, התקופה הזאת היא חוויה שאתה מחכה לה כל השנה, כי לא מתייחסים אלייך כמו לזבל ונותנים לך תנאים שיצלו על העבודה הדפוקה, ואתה חוזר כל יום הביתה בהרגשה שעשית משהו.
איך חייל בן 18 שהרגע סיים בית ספר אמור להיות מרוצה ולרצות להגיע לצבא אם כל היחס שנותנים לו שם הוא של פראייר שמנצלים אותו בגלל שהוא צעיר? מי בכלל יירצה לקום בבוקר?
ואם במקום זה היו מתייחסים אליו כמו אל שווה, שהעבודה שלו חשובה לא פחות משל אף וותיק שכבר שנתיים וחצי בפלוגה, ושוואלה אפילו אם יאכל חרא, ילך לישון כל יום בהרגשה שהוא עושה עבודה טובה ושגם מעריכים אותו על זה, לא ירגיש טוב יותר?
|