פרשת כי תצא

התורה אומרת: "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"(דברים כד', ה') מה פירוש "חדשה"? למה לא נאמר כי ייקח איש אישה-לא יצא בצבא? אומרים חז"ל: "שהיא חדשה לו, ואפילו היא אלמנה, פרט למחזיר גרושתו" (רש"י, שם)

אבל הרב נבנצל שליט"א מפרש פירוש נוסף: בקריאת שמע אנו אומרים: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ"(שם ו', ו') דרשו חז"ל: "אשר אנוכי מצווה היום-בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולא כמי שכבר שמע אותו הרבה פעמים, שאינו תדיר אצלו" (מובא בשו"ע או"ח ס' סא' סע' ב') דהיינו כשתקרא קריאת שמע לא תקרא אותו כדבר ישן ומוכר שאינו מעורר התרגשות אלא כקורא דבר חדש שרק היום נודע לך; היום המלך ציווה לאהוב אותו, היום הוא ציווה שיהיו דברים אלו על לבבך! וכך הלאה. הוא הדין גם אישה: היא צריכה להיות אצלך תמיד כחדשה, לא רק בחתונה אלא תמיד עד 120 שנה. שלא תתרגל אליה אלא שתמיד תמצא בה מעלות טובות וחדשות. כשמתרגלים לדבר מסוים פשוט מאבדים עניין באותו דבר. כך מסביר רבי מאיר טעם באיסור נידה: "תניא היה ר"מ אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה" (נידה, לא') ההרחקה בין איש לאשתו בתקופת נידתה גורמת לגעגועים בין שניהם וכשמגיעה ליל הטבילה מרגישים שוב כמו בחופה. זהו ההסבר לביטוי "אישה חדשה".

ישעיהו הנביא מוכיח את עם ישראל: "וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה"(ישעיהו כט', יג') הטענה של הנביא היא שעם ישראל עובדים את ה' מתוך הרגל ללא חידוש, יראת השמים שלהם מצטמצמת למה שרגילים לעשות מקטנותם מכח השגרה: היום מתפללים כפי שהתפללנו אתמול וכפי שנתפלל גם מחר. והאמת היא שההרגל והשגרה הורסים כל חלקה טובה, אמנם מצד אחד חשוב מאוד להרגיל את עצמנו להתפלל ולהניח תפילין וכו' אבל בד בבד צריך גם לעורר את הרגש לדברים שאנו עושים יום יום, אי אפשר להשתמש היום ברגש של אתמול. לכן לימוד התורה מכונה בפי חז"ל "חיי עולם" ואילו התפילה מכונה "חיי שעה". מה ההבדל בניהם? בלימוד התורה אותה ידיעה שרכשתי תישאר לנצח, אולי בכל פעם שאני אחזור על הלימוד יתחדש לי חידוש נוסף והבנה עמוקה יותר אבל הבסיס הוא נצחי, מה שאין כן בתפילה, אי אפשר להתפלל היום באותו "לב" שהתפללתי אתמול, צריך לעורר רגש חדש כי התפילה מבוססת על רגש, לכן היא "חיי שעה". צריך להרגיש בכל תפילת שמונה עשרה שאנו עומדים לפני המלך, לא בכדי אמרו חז"ל להתכונן לפני העמידה ולחשוב: דע לפני מי אתה עומד! כמובן שגם בלימוד תורה צריך להפעיל את הרגש, צריכים לחוש את האושר הנובע מהזכות לפתוח שוב את הגמרא בשיעור. כמה נכספנו אליה מאתמול, רק שנאלצנו להפסיק בלימוד כדי לנוח ולעבוד. להרגיש התחדשות בלימוד, ליהנות מכל חידוש והבנה נוספים, אשרינו מה טוב חלקינו!

כידוע מצוות לימוד תורה היא אינה מצוות עשה שהזמן גרמא (מצווה התלויה בזמן) היא מעל כל הזמנים, ולמרות זאת בחודש אלול צריכים להרגיש "מתיקות" מיוחדת בתורה. הרי אלו 40 ימי רצון שבהם משה רבינו עלה להר סיני בפעם השלישית והם היו ברצון ולא בכעס כמו לאחר חטא העגל.

ימי אלול דומים לשלב התקשרות בין איש לאישה. משה רבינו (השדכן) משדך בין הקב"ה לכנסת ישראל, שהרי על ידי תפילתו הקב"ה התפייס איתם ונתן להם לוחות חדשים ביוה"כ.

ראש השנה הוא כמו הקידושין-אנו ממליכים עלינו את הקב"ה, מקבלים עלינו את מלכותו ובעלותו. יום כיפור הוא בחינת שמחת הנישואין כפי שאמרו חז"ל על יום מתן תורה: "יום חתונתו" והרי ביום כיפור ה' נתן את הלוחות-יום מתן תורה מחדש. לאחר מכן חג הסוכות שהם בחינת שבעת ימי המשתה שיושבים בהם בחופה ובאים השושבינים לשמוח עם החתן והכלה. ומיהם השושבינים? השושבינים הם 70 פרי החג שהם כנגד 70 אומות העולם. ולבסוף ביום השמיני-שמיני עצרת בו נפרדים מהאורחים וה"חתן" וה"כלה" נכנסים הביתה לשמוח ביחידות. יוצא אם כן שאנחנו "כלתו" של הקב"ה, והכלה צריכה להשתדל למצוא חן בעיני החתן. אם נרגיש את ההתחדשות שבחודש אלול שהיא תקופת השידוכין בנינו לבין הקב"ה ונשתדל לעשות רצונו כראוי, גם הקב"ה יעשה את רצוננו ויגזור עלינו שנה טובה.

נחלקו הפוסקים אם לומר בתפילת ראש השנה: "והשיאנו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך לחיים ולשלום, לשמחה ולששון" כפי שאומרים בתפילת שלושת הרגלים או לא. להלכה נפסק שלא לומר נוסח זה משום שראש השנה הוא לא יום של שמחה יתירה, ראש השנה הוא יום הדין. חז"ל אמרו: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כיסא דין וספרי חיים וספרי מתם פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה, לב') אי אפשר לומר הלל במצב של משפט. אומנם חייבים להיות שמחים ובטוחים שה' ידון אותנו לטוב, והרי ראש השנה הוא גם יום טוב, אבל עם זאת אימת הדין חייבת להיות עלינו, ולכן אי אפשר לומר הלל. אמנם עזרא הסופר אמר לישראל בראש השנה: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים...וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם"(נחמיה ח', י') צריך לשמוח בה' כשם ששמחים כשממליכים מלך בשר ודם, דבר שמלוּוֱה בשמחה ומשתה; לכן אוכלים ושותים ושמחים ביום הדין. אבל יחד עם זאת צריכים להקפיד על "וְגִילוּ בִּרְעָדָה"(תהילים ב) צריכים להתבונן על כל מה שעבר על עם ישראל בשנה שעברה, כל הגזרות הקשות והגזרות הטובות, "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום" הכל נגזר בראש השנה שעבר. "בהתבוננות זאת נוכל להשיג איך וכמה עלינו לפחד מיום הדין" (מכתב מאליהו,הרב דסלר) מה עלינו לעשות? מה מוטל עלינו בחודש אלול? אומר הרב: אילו יצויר שח"ו מכונית עומדת לדרוס ילד שהנהג לא הבחין בו ואין באפשרותנו להגיע אליו בזמן על מנת להצילו מה היינו עושים? התגובה הספונטאנית היא: לצעוק! לצעוק בקול חזק, אולי הילד ישמע ויזוז הצידה, אולי הנהג ישמע ויעצור בזמן. הוא הדין בחודש אלול. כולנו רוצים למנוע פיגועים בשנה החדשה, למנוע תאונות. מה לעשות לצורך זה? לצעוק! להתחנן לבורא עולם בימי הסליחות על מנת שיגזור עלינו גזרות טובות ישועות ונחמות. שבת שלום יצחק חלבה

הקישורים שלי: http://www.drivehq.com/web/yakov/mylink.htm