חבר טוב נתן בידי לפני מספר חודשים המלצה חמה ואסופת דיסקים הכוללת פרקים של מה שהתברר כאחד מהאירועים הטלוויזיונים הטובים של השנה האחרונה. מדובר היה במיני סדרה בשם ”ג‘ון אדמס“ הסוקרת את חייו של הנשיא האמריקאי השני. אדמס שהיה גוץ, רגזן, צדקן ומבריק היה עד לרוב האירועים הגדולים שעיצבו את לידתה של ארצות הברית, והסדרה עוקבת אחריהם במקביל למהלך חייו.


בפרק השני של הסדרה, בה השקיעה HBO כ-100 מיליון דולר, אנו עדים לשחזור מרהיב של מסיבת התה בבוסטון. באירוע מכונן זה שהתגלגל למלחמת האזרחים האמריקאית עלו באישון הליל חבורת אמריקאים לספינה של חברת ”הודו המזרחית“ הבריטית שעגנה בנמל בוסטון. החבורה שביקשה למחות על הקלות מס בלתי הוגנות להן זכתה החברה הבריטית וכל המיסים הבלתי הוגנים שהטילה בריטניה על הקולוניות הצפון אמריקאיות זרקו את משלוחי התה שלה לאוקיינוס האטלנטי.


משתתפי המסיבה רצו למחות על המדיניות הבריטית שנתנה לחברת ”הודו המזרחית“ פטור מהמס על התה. ”אין מיסוי ללא ייצוג“ קראו האמריקאים. לא ניתן לקבל מצב בו מי שקובע ומפקיע את כספינו אינו מי שאנו בוחרים בו טענו תושביה של היבשת החדשה, הפנו עורף למולדתם הישנה וכתבו חוקה שתבטיח את חירותם.מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין. האמריקאים כאובי הניסיון של השלטון הבריטי הבינו כי בשביל להבטיח את חירותם עליהם לבנות את השלטון שכבות שכבות וכך להגביל את כוחו של גורם אחד, מוכשר וטוב ככל שיהיה לשלוט בהם. וכך במרכז שיטתם הדמוקרטית הציבה האומה הצעירה לא את השלטון הפדראלי, זה המוכר לנו והמבוסס בוושינגטון אלה את השלטון המקומי המהווה את ליבה הפועם ולמעשה את אלפי הלבבות הפועמים של אומה זו.

השיטה האמריקאית המבוזרת אשר יכולה להיראות פעמים רבות כמבולגנת ואפילו כאוטית ולא יעילה ניצחה בקרב הגדול של המאה ה-20 את השיטה הסובייטית שהתחרתה בה. השיטה הסובייטית שהילכה קסם על מדעני מדינה וכלכלנים רבים במדינות המערב ביכרה את כוחו של שלטון המרכזי שאינו מצוי בסד אילוצים כלשהו ויכול כביכול לפתור את בעיות החברה ביעילות מלוח בקרה אחד.ישראל מצויה כיום בצומת דרכים מסוכנת.מצד אחד, מבקש האוצר להפקיע בדרכים ישירות ועקיפות את כספי הארנונה אותם גובה השלטון המקומי בכדי לממן סדר יום של עזרה לפריפריה אותו הוא מעוניין לקדם. במקרה ויצליח השלטון המרכזי לממש את רצונו הוא עשוי לנפץ את השכבה השברירית החוצצת כיום בין אזרחי ישראל לשלטון המרכזי, ולהטיל את אזרחיה הנהנים כיום מחלוקה מסוימת של הכוח לרגליו של שלטון מרכזי אחד. יעיל כביכול. שוויוני בתיאוריה. סובייטי בפרקטיקה.

הפטנט האחרון אותו המציאו באוצר הוא שיטה חדשה לחלוקת הכספים של משרד החינוך לרשויות המקומיות. כיום מחולק הכסף ברובו המוחלט על פי כמות וגודל הכיתות בבתי הספר, מתוך הנחה כי השירותים אותם היא מחויבת לספק לאזרחיה, בראשם חינוך, אמורים להיות מוענקים בצורה שווה. כעת מבקש האוצר ליצור אפליה בהקצאת משאבי המדינה בין בתי הספר על ידי הגדלת ההשקעה של המדינה בתלמיד ברשות מקומית חלשה על ידי הורדת ההשקעה בתלמיד ברשות מקומית חזקה.

המדינה עדיין מעוניינת כמובן בשוויון באספקת השירות הממלכתי, אך נסמכת כעת על משאביהן של הרשויות החזקות שיאלצו להכניס את היד לכיסם ולהשלים את החור שנפער בתקציבי בתי הספר שלהן. כך יהפכו כספי הארנונה של תושבי רעננה וגבעתיים לשעות הלימוד הנוספות בבתי הספר של ירוחם. אין דבר פסול בעזרה שמושיטה המדינה לפריפריה, כפי שאין דבר רע בעזרה שלי לחבר שנקלע לצרה כלכלית. הבעיה מתחילה כשאני בוחר לסייע לחברי על ידי הקצאת מזומנים מארנקו של פלוני או במקרה שלנו על ידי הפקעת כספים של רשות שלטונית נבחרת ועצמאית המקיימת חוזה מול האזרחים לפיו הכספים אותם הם משלמים לה מממנים שורה של שירותיים מקומיים תוכניות אותם רוקח האוצר.

חיתוך הקשר בין הארנונה לבין השירותיים אותם מספקות הרשויות המקומיות הוא תהליך מסוכן. ייבוש השירותים הממלכתיים ברשויות החזקות כדי להזרים כספים רבים יותר לרשויות החלשות ייצור בסופו של דבר שלטון מקומי חלש, שבור ותלוי המספק קיום עלוב ואפור לכל. או אז ינפנפו במשרד האוצר בעטים ובטבלאות האקסל, ”אמרנו זאת כבר הרבה זמן“, הם יאמרו, ”השלטון המקומי לא יודע לנהל את ענייניו“. חיש מהר יסובו החרוצים על השולחנות ואורות הנאון שבירושלים וישרטטו סוף סוף בלי הבלאגן, השחיתות, המולת הבחירות ובליל ראשי ערים והרשויות את מדיניות האמת, האחת והיחידה, הישרה כפלס שתפתור סוף כל סוף את כל הבעיות.

ואולי, רק אולי, יעלו אז אזרחי ישראל לבירתה כפי שעלו בני החירות לספינת התה ותושבי מזרח ברלין הסובייטית על חומתה לשברה. תנו לנו מחדש את כספנו הם ידרשו. לא בחרנו בכם, אך אתם בחרתם לכם להיות אדונים לכספינו. האוצר מכין לנו מסיבת תה.

פעולה ממסדית: הראשון הוא האחרון. כשמועלית הצעה להעביר כספים מכיס א‘ לכיס ב‘, במקום לכיס ג‘,
כדי לניידם בסופו של דבר לכיסים ד‘ וה‘, אפשר להתעלם מהחלק השני של המשוואה ולהניח שההעברה
הראשונה היא גם האחרונה. כלומר, במצב שלפנינו, ההצעה היא להעביר את כספם של משלמי המסים
מכיסה של הרשות המקומית לכיסה של הממשלה. זהו. אם יועברו כספים מהסכום הזה לידי רשויות
אחרות — את זה עוד נראה. כלומר, לא נראה. כמו כל השינויים בעבר, גם כאן ישתכח עד מהרה השלב
השני ויתקיים רק השלב הראשון.

השינויים שיתחוללו יהיו, לפיכך:
א. המיסוי הממשלתי הישיר יוגדל.
ב. תקציבי החינוך ביישובים ה“חלשים“ לא יוגדלו.
ג. ינוטרל כוחם של התושבים מעוד שריד כוח להפעיל סנקציה נגד שלטון עריץ (אי אפשר יהיה לבחור
בראש רשות מקומית אחר, שכן זו כבר לא אחריותו).
ד. יועצם הברדק. הרשויות המקומיות יישמרו את כוחן להתערב ולעסוק במיון התלמידים לבתי הספר, אך
בהיעדר כסף לא תהיה שום סיבה לבתי הספר להתייחס אליהם בכלל. ממילא הכסף לא נאסף על־ידם ולא
מגיע מהם (או בכלל). משרד החינוך, כידוע, לא יהיה יעיל יותר כי המסים הועלו במקום אחר.
ה. התנועה לחינוך פרטי תתעצם עוד יותר, שכן ביישובים החזקים יותר ההורים פשוט ישקיעו יותר בחינוך.
(וכולנו נהיה עניים יותר, כי הכסף הנוסף שייגבה במסים חשוב כאילו נשטף במורד האסלה)