 |
22-09-2008, 15:19
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.09.08
הודעות: 36
|
|
|
Yes We Can?
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/wp-content/uploads/2008/06/obama.jpg]
תכירו את החוב התופח שלא מעצמו של ארה“ב
09/30/2007 $9,007,653,372,262.48
09/30/2006 $8,506,973,899,215.23
09/30/2005 $7,932,709,661,723.50
09/30/2004 $7,379,052,696,330.32
09/30/2003 $6,783,231,062,743.62
09/30/2002 $6,228,235,965,597.16
09/30/2001 $5,807,463,412,200.06
09/30/2000 $5,674,178,209,886.86
כפי שחדי העין בינכם רואים החוב הזה גדל כל שנה. למעשה משנת 2000, למעשה הנשיא בוש העלה את החוב של המעצמה הגדולה בתבל ל- 64.5% מהתוצר שלה, עלייה לא רעה בכלל של 12.5% ונושא שיכל לקבל מקום של כבוד ברשימת הנושאים בהם יעסקו במערכת הבחירות האמריקאי, כלומר, אם הייתה רשימה כזאת.
לפני מספר ימים הסתיימו הפריימריס בארה“ב , וכעת ניצבים זה מול זה אובמה והמועמד הרפובליקני…. נו זה… איך קוראים לו מוויאטנם, החטיאר הזקן. פעם לפני הרבה הרבה זמן, חודשים שלמים, זכה בראשות המפלגה הרפובליקנית אדם בשם ג‘ון מקיין. מקיין, עד אז אחת הדמויות הצבעוניות ביותר בפוליטיקה האמריקאית, סנאטור בעל רקורד הצבעה על מפלגתי המכונה ה- Maverick דהה והתכווץ תוך זמן קצר לטפט על במת המופע הגדול של אובמה.
כפי שזה נראה עכשיו, מתוך כמות הבאזז התקשורתי שמושך באראק חוסיין, הבחירות הקרובות בנובמבר לא יהיו בין המועמד מקיין לאובמה, או בין המועמד הרפובליקני לדמוקרטי. הן יהיו משאל עם על בחירתו של אובמה, משאל ארצי שנושאו הכתרת הסנאטור הצעיר והשחור למחצה משיקגו למנהיג ארה“ב. תשובה לשאלה הפלאגמטית והלעוסה, האם ארה“ב רוצה שינוי?
זוהי כנראה האמת אך זוהי אמת עצובה. כי הבחירות לארה“ב בצל המשבר הכלכלי והמלחמה העיראקית הן בחירות על מתווי מדיניות שונים זה מזה בתכלית, של מדינה שצריכה שינוי. שינוי אמיתי המורכב מקווי מדיניות שמתורגמים לחוקים, תקנות והחלטות ולא לצבע עור שמסתיר מדיניות כלכלית של דרך ללא מוצא.
זה עצוב כי התרופה של אובמה למדיניות ה“מלח השיכור“ של בוש היא לא שינוי, היא עוד מאותו הדבר. בניגוד למקיין שמדבר על קיצוץ בתקציב הפדרלי לצורך הקטנת הגרעון ממנו סובלת ארה“ב מציע אובמה 210 מיליארד דולר נוספים שישפכו ליצירת משרות חדשות בתחום האנרגיה הירוקה (?!), פרוטקציוניזם מסחרי ועוד כוח לאיגודים המקצועיים.
מאחורי ה“Yes We Can“ החלול של המועמד הדמוקרטי עומדת מדיניות כלכלית מסוכנת שאיננה מתחשבת כלל במצבה של כלכלה הנענקת תחת חוב ממשלתי מאמיר. כתשובה לפיטורים של עשרות אלפים בתעשיית הרכב האמריקאית הנובעים מחוסר תחרותיות כתוצאה מאחיזת החנק של ”ארגון עובדי תעשיית המכוניות“ הוא מציע ”הבא ניתן לאירגוני העובדים את הכוח להניף מחדש את המעמד הבינוני האמריקאי“.
אחרי הבחירות יפציע עור חדש. אחרי שידהה שלט הפרסומת האחרון ישארו אמריקה והעולם עם התוצאות העגומות יותר או פחות של מדיניותו של נשיא חדש. לבן מקומט או שחור מתוח כבר לא ישנו לאף מובטל שיחיה עם תוצאותיהן של תרופות אליל ואיוולת כלכליות.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
