10-10-2008, 16:09
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
איך מרגישה חרסינה שנשברת?
איך? אני אגיד לכם איך: חכו חכו כשאני אתפוס את הבנאדם הזה ששבר אותי. אני אחתוך אותו! אני אפצע אותו!
חשבתי שאני מכירה אותו. הוא לוחם מפורסם וידוע. מומחה בקונג פו. הוא היה מלמד את בן חסותו להיות לוחם מיומן כמוהו. יום אחד הוא נכנס לחדר האימונים, לקח אותי, עבר למרכז החדר, וניפץ אותי בכוח אל ריצפת העץ. הוא אמר לתלמידו שמעכשיו ואילך הרסיסים יישארו בחדר האימונים, ואת כל האימונים והלחימות הם יעשו סביב ובין הרסיסים בצורה כזו שלא ייפצעו מהם.
מעוצמת המכה אני התפזרתי על כל החדר. הייתי בהלם. הוא התייחס אלי... הוא התייחס אלי... הוא... אני אפילו לא יכולה לתאר את זה! עמדתי שם בחדר עשרות שנים, הייתי שם וראיתי את כל האימונים שלו, את כל התלמידים שלו, את כל הלימוד שלו אותם. היה לי מקום של כבוד בחדר. ליד הפרחים וליד התמונה. חשבתי שאני מיוחדת. חשבתי שאני מיוחדת בשבילו. חשבתי שיש לו כבוד אלי, או באופן כללי כבוד לחפצים.
זה היה משפיל. לא יכולתי להאמין.
חשתי כעס כלפיו. הלוואי שרסיס שלי היה פוצע את הרגל שלו! מצד שני שמתי לב לתלמיד שלו והתפללתי שלא ייפצע מהרסיסים שלי, בגלל שהוא פחות מיומן.
את הימים הבאים העברתי בניסיון לחפש כל דרך אפשרית לפצוע אותו. אני לא יכולה לזוז ממקומי. ביקשתי מהפרחים שאמרו לציפורים, שאמרו לרוח לחבוט חזק את ענפי העץ בקירות הדקים כדי להבהיל אותו, שיעשה טעות וינחת על אחד הרסיסים שלי. ביקשתי מהם להגיד לכלב לנבוח ולחתול ליילל חזק ובהפתעה כדי להוציא אותו מהריכוז שלו בדיוק ברגע שבו הוא קופץ, או נוחת, או עושה משהו חשוב. אבל כלום. הוא לוחם מיומן מאוד והוא הילך בין הרסיסים שלי כמו בין הטיפות, ולא נפצע. הציפורים העבירו ממני מסר לחתול שיהלך בחדר, ייקח בכפו את אחד הרסיסים שלי ויניח אותו בתוך נעליו המונחות בחוץ. חתולים מיומנים בהליכה עדינה נוגעת ולא נוגעת, ובדרכם החתולית איש לא חושד בכלום. אבל גם זה לא הלך. הוא מצא את הרסיס עוד לפני שנעל את הנעל והוציא אותו. עינו החדה שמה לב ל"ליכלוך".
ביקשתי מהאדמה שתרעד עבורי מעט, רק מעט, שכלום ואף אחד לא ייפגע, אבל שהרעידה תהיה מספיקה כדי שהוא יאבד יציבות, או שהרסיסים שלי יזוזו תוך כדי הרעידה. ניסינו. ניסינו כמה פעמים, אבל יש לו מזל. יש לו מזל גדול.
מוחי עבד בקדחתנות וכולם מסביבי עזרו לי. רציתי צדק, רציתי נקמה, וכולם הושיטו לי יד. כולם הסכימו עמי וכולם הזדעזעו ממעשהו.
ואז הגיע טייפון שהרס את כל הבית. הוא לא היה שם. אני נקברתי תחת הבוץ. נהייה חושך.אני לא הגעתי לסיפוקי. לא השגתי את נקמתי.
שנים חלפו. רעידות אדמה וטייפונים נוספים קברו אותי עמוק יותר בתוך האדמה. שנים. שנים העברתי בכעס, בטינה, שינאה, רצון לנקמה שלא מומש. חלפו מאות שנים. היה לי המוווווון זמן לחשוב. לאט לאט התחלפו המחשבות. התחלתי לחשוב על אלהים. למה אלהים עשה לי את זה? למה נתן לו לנפץ אותי ככה לרסיסים? הרי אלהים הוא כל יכול, למה הוא לא חיבר אותי בחזרה? זהו? סיימתי את תפקידי? אני חסרת תועלת? להשאר ככה לנצח קבורה באדמה? שנים על גבי שנים על גבי שנים...
וכך חלפו להם השנים. אני באותו המקום. לא התפוררתי, לא השתניתי, רק אני במחשבות ועוד מחשבות...
ואז פתאום אני רואה קרן אור. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אור יום! פתאום מישהו מעביר מברשת עלי. איזו צמרמורת נעימה! מישהו פתאום מחזיק שבר שלי. מגע ידיו כל כך עדין! מעולם לא הרגשתי מגע עדין שכזה. אף אחד מעולם לא אחז בי ככה. בכזאת רכות, בכזו אהבה... הוא הרים עוד שבר ועוד שבר וניקה בעזרת המברשת כל אחד ואחד מהם. הוא שם את כל השברים שלי שהוא יכל למצוא בקופסה. הועברתי ממקום למקום, מחדר לחדר, מידיים לידיים, וכולם נגעו בי באהבה, ברכות, בעדינות. דברים שלא ראיתי מעולם, מושגים שלא שמעתי קודם. השפה נשמעה לי דומה אבל שונה. לא הבנתי הרבה ממה שהם אומרים בהתחלה, אבל לאט לאט התחלתי להבין. יש הרבה מילים שאני לא מזהה.
למדתי על סופר גלו! דבק שיכול להדביק חרסינה. בחלומותי הפרועים ביותר לא הייתי מעלה על דעתי שיש דבק שיכול להדביק שברים. בתקופתי דבר כזה בכלל לא היה קיים.
אותי הדביקו בדבק יותר טוב. הארכיאולוגים מתמחים באיחוי שברים ויש להם דבק מיוחד. אני חייבת לציין שהם עשו עבודה מעולה באיחוי השברים שלי. כל השברים שנמצאו מצויים במקומם הנכון ואין אף אחד במקום הלא נכון.
אח"כ הציבו אותי בוויטרינה גדולה, במוזיאון, ויש שם עוד המון חפצים. הכל נקי, מבריק, מואר כל כך. בפתק ששמו לידי הסבירו את הסיבה לכך: הייתי שייכת לאותו לוחם קונג פו נודע ומפורסם מהימים העתיקים. חחח... אני מרגישה כל כך חשובה, אפילו יותר חשובה מנשיא או ממלך! זו הרגשה כל כך מיוחדת לדעת שאין לך תחליף, וגם לא יהיה. שכל מי שייגע בי – זה יהיו בעדינות הכי גבוהה ובאהבה. מיוחד להרגיש חשובה ונאהבת. 
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
נערך לאחרונה ע"י מריאל בתאריך 10-10-2008 בשעה 16:14.
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
