 |
20-03-2005, 10:25
|
|
|
|
חבר מתאריך: 14.02.05
הודעות: 243
|
|
|
הורי רצו שאשרף
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/main/275/764.jpg]
"אבא ואימא רצו שאשרף"
גופה של סועאד מכוסה צלקות. היא בסך הכל חיפשה אהבה, בעל שייקח אותה מהאב המתעלל. הרומן הסודי שלה עם השכן נגמר בהריון. משפחתה החליטה שתשלם ביוקר. גיסה שפך עליה דלק והצית. בבית החולים שלפה בעצמה את הפג מרחמה. כל זה קרה כאן, בכפר קטן בגדה. אחרי שבנתה לעצמה חיים חדשים באירופה, היא הוציאה ספר חושפני שעורר דיון סוער סביב היחס לנשים בחברה שבה גדלה. עכשיו הגרסה העברית
אור הלר, פריז
19/3/2005
האישה שחיכתה בלובי של המלון הקטן בסן ז'רמן דה פרה לבשה חליפה אלגנטית, גולף מתוח הסתיר לה את הצוואר, תסרוקת אופנתית ירדה לה עד לכתפיים. שום דבר ממבט ראשון, שני או חמישי לא יכול ללמד שהאישה הזו שרופה. ב25- השנה שעברו, סועאד למדה לכסות טוב את הצלקות. רק בהמשך השיחה, כשאנחנו מגיעים לרגע שבו שרפו אותה, אני עוצר לרגע ומבקש לראות.
סועאד קמה מהכורסה שלה בלובי ובלי להניד עפעף הרימה את החולצה. כל הבטן, הגב והידיים שלה מכוסים כוויות וצלקות קשות. היא מזיזה את השיער כדי שאראה את האוזניים השרופות. אני אומר "מרסי," היא מתיישבת ואנחנו ממשיכים בראיון, אבל יותר אני לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.
סועאד נולדה בכפר פלשתיני קטן בגדה. זה היה ב,'59- אולי. היא לא בטוחה וגם לאף אחד שם לא היה ממש אכפת. לפני 25 שנה, כשהיתה בת 17 או 18 היא עשתה את הטעות הטראגית של חייה ונכנסה להריון בעקבות רומן עם שכן.
כשמשפחתה גילתה את הרומן הוחלט לרצוח את סועאד, בגלל הכבוד. על הגיס שלה הוטל לשרוף אותה חיה בזמן שעשתה כביסה. קוראים לזה פשע על רקע כבוד המשפחה. "בעיני הגברים בארץ שלי," היא אומרת, "זה בכלל לא פשע."
לפני שנתיים וחצי הוציאה סועאד ספר על חייה ששמו "נשרפת חיים." היא לא כתבה אותו. היא בקושי יודעת לכתוב, אז היא פשוט דיברה אותו. הספר, שיצא באירופה, הפך להצלחה מסחררת ומכר מיליונים. חוגים מוסלמיים באירופה טענו שהכל המצאות שנועדו להכפיש את האיסלאם ושאין אישה כזו באמת, אבל את הצלקות שראיתי על גופה אי אפשר להוציא מהראש.
עכשיו החליטו בהוצאת כתר לתרגם את הספר לעברית. מדובר בהצצה נדירה אל המנגנון האכזרי של הוצאות להורג בתוך המשפחה שקיים מתחת לאפנו. כוחו של הספר נעוץ בעובדה שלא מדובר בסיפור פרטי ששייך רק לסועאד, שהוא לא חריג.
החיים של סועאד היו סבל מהרגע הראשון. בכפר שבו נולדה היה עדיף להיות פרה או כבש מאשר אישה. על פי חוקי הכפר, נערה לא נשואה צריכה ללכת תמיד מהר ועם העיניים מושפלות לאדמה, אחרת כל הכפר מתייג אותה כשרמוטה. כדי שנערה תוכל להרים את העיניים ולהסתכל ישר היא צריכה קודם להתחתן.
"נולדתי בכפר קטן מאוד. אולי עכשיו הוא קצת יותר גדול," היא מספרת בצרפתית שוטפת, שדרכה אפשר לשמוע את שורשי הערבית. "האישה היתה שם כלום. הכרתי רק את הכפר שלי. עבדתי בשדות וזה כל מה שידעתי. לא היה שום אור או שמחה בחיים שלי, לא היתה שום דרך לצאת החוצה להכיר אנשים אחרים חוץ מהמשפחה. רק היום אני יכולה לסלוח לאמא שלי כי לא היתה לה ברירה לנהוג אחרת. אבל לאבא? לו אני לא יכולה לסלוח.
"אבא היה המלך והוא היה מכה את כל המשפחה, חוץ מאת אח שלי. הוא היה מחליט בשביל כולם. יום אחד אבא שבר רגל כשנפל מסוס והבנות שמחו מאוד מפני שכבר לא יכול היה לרוץ אחרינו כל כך מהר עם החגורה שלו ולהכות אותנו. אם היה מת, היינו שמחות עוד יותר. כל הנשים במשפחה שנאו את אבא."
בספר לא חוסכת סועאד בתיאורי ההתעללות של האב: "הוא מושך לי בשיער וגורר אותי על הרצפה במטבח. הוא מרביץ כשאני על הברכיים, הוא מושך לי בצמה כאילו הוא רוצה לתלוש אותה וגוזר אותה במספריים הגדולים שגוזזים איתם צמר. אין לי יותר שיער. אני יכולה לבכות, לצעוק או להתחנן, אני רק אחטוף בעיטות נוסף על הכל. זאת אשמתי. הוא מכה אותנו כל כך חזק במקל שלו שלפעמים אני לא מצליחה לשכב, לא על צד שמאל ולא על צד ימין, מרוב כאבים. במקל או בחגורה, אני חושבת שהוא הכה אותנו כל יום. פעם הוא קשר את שתינו, את כאינאת ואותי, ידיים מאחורי הגב, ברגליים צמודות ובצעיף סביב הפה כדי שלא נצעק. נשארנו ככה כל הלילה, קשורות לגדר באורווה הגדולה, עם הבהמות, אבל במצב גרוע משל הבהמות.
"ככה זה היה בכפר, החוק של הגברים. שמענו צעקות ממקומות אחרים, אז היה נורמלי שמכים אותנו, לא היתה דרך אחרת לחיות. להוליד בנות בכפר היה דבר רע. כולם רצו בנים."
סועאד מספרת גם כי אמה חנקה למוות תינוקות שילדה, רק בגלל שהיו נקבות. "אני רואה את אמא שוכבת על הרצפה, על עור כבש. היא יולדת ודודתי סלימה נמצאת איתה, יושבת על כר. אני שומעת את הצעקות של אמא ושל התינוק. מהר מאוד אמא לוקחת את העור וחונקת את התינוק. היא כורעת על הברכיים, אני רואה את התינוק זז מתחת לכיסוי ואז זה נגמר. אני לא יודעת מה קורה אחר כך, התינוק כבר לא שם, זה הכל, ופחד נורא משתק אותי.
"זאת היתה בת שאמא חנקה כשנולדה. ראיתי אותה עושה את זה פעם אחת, אחר כך פעם שנייה, ואני לא בטוחה שנכחתי בפעם השלישית, אבל ידעתי עליה. אני שומעת גם את אחותי הבכורה, נורה, אומרת לאמא: 'אם יהיו לי בנות אעשה כמוך.'
"הילדות האלה שאמא הרגה היו קצת אני. התחלתי להתחבא כדי לבכות בכל פעם שאבא שחט כבש או עוף, מפני שחששתי לחיי. מוות של חיה, כמו מוות של תינוק, דבר כל כך פשוט בעיני ההורים שלי, עורר בי את הפחד שאיעלם גם אני באותה קלות ובאותה מהירות. הייתי אומרת לעצמי: 'יום אחד יגיע תורי או תורה של אחותי.' הם יכולים להרוג אותנו בכל רגע שירצו. גדולות או קטנות, זה לא משנה. כיוון שהם נותנים לנו חיים, יש להם הזכות לקחת אותם."
הסיכוי היחיד של סועאד לצאת מהגיהנום שבו חיה היה להכיר בחור ולהתחתן איתו. "יצאתי החוצה להביא דשא וראיתי בחור, שכן, והמצאתי תירוצים מאז שאני צריכה להביא דשא, כדי שאוכל רק לראות אותו. עמדתי על הטראסה והסתכלתי כל היום. התאהבתי בו בלי לדעת על אהבה כלום. אהבה של נערה שרוצה להתחתן."
אחותה המבוגרת של סועאד לא התחתנה, דבר שמנע מסועאד עצמה להתחתן, אבל למרות זאת, הרומן בינה ובין השכן פאיז התפתח מתחת לאפה של המשפחה, כאשר סועאד רוצה רק דבר אחד, לעזוב את הבית. "רציתי לפגוש אותו ולדבר איתו. לא ידעתי כלום על מין והאם זה מסוכן או לא מסוכן. לא ידעתי שום דבר על רצח בתוך המשפחה."
כך היא מתארת את הרומן בספר: "פאיז הוא סמל לטוב טעם. יש לו מכונית יפה עם ארבעה מושבים שנוסעת כל בוקר. התחלתי לעקוב אחרי המכונית שלו, התצפית הכי טובה היא מהמרפסת, שם אני מנערת את השטיחים מצמר הכבשים, קוטפת ענבים ותולה כביסה. אני תמיד יכולה למצוא משהו לעשות שם למעלה, אבל אני צריכה להיזהר מאוד."
סועאד חיכתה עד שיום אחד נפגשה עם פאיז מקרוב. "הוא היה נאה כמו הדוד שלי, בחליפה, בנעליים יפות בצבע שחור ובז' עם שרוכים, הוא החזיק תיק ביד, היה לו שיער שחור כהה, צבע עור שחום מאוד והופעה גאה. הרכנתי את הראש, האף בסל. הקשבתי לקול הצעדים שלו עד למכונית, לקול דלת המכונית שנטרקה, לרעש של המנוע ושל הצמיגים על החצץ. הרמתי את הראש רק אחרי שהמכונית התרחקה וחיכיתי שתיעלם בלב הולם וברגליים רועדות. אמרתי לעצמי: אני רוצה שהגבר הזה יהיה בעלי, אני אוהבת אותו. אני רוצה אותו.
"אבל מה לעשות? איך להתחנן אליו שילך הוא עצמו להתחנן לאבא לסכם את הנישואים? איך לדבר איתו? בת לא יכולה לפנות לגבר. אסור לה אפילו להביט בו כשהוא מולה. הוא לא נגיש, ואפילו אם הגבר הזה רוצה לשאת אותי לאישה,לא הוא מחליט.אבא מחליט, תמיד הוא. והוא היה הורג אותי אילו ידע שהתעכבתי דקה מיותרת על השביל עם סל החציר כדי למשוך את תשומת הלב של פאיז.
"לא היו לי תקוות כל כך גדולות באותו יום, אבל רציתי שיראה אותי, שידע שגם אני מחכה. החלטתי לעשות הכול כדי לפגוש אותו בסתר ולדבר איתו, אף על פי שאני מסתכנת במוות בסקילת אבנים או במכות מקל.
"אני שומעת את הצעדים של פאיז על שביל החצץ. אני מנערת את שטיח הצמר מהמרפסת, הוא מרים את העיניים. הוא מסתכל בי ואני יודעת שהוא הבין. בלי שום סימן ובעיקר בלי אף מילה, הוא נכנס למכונית ונוסע.
"למחרת בבוקר אני יותר אמיצה. אני מעמידה פנים שאני רודפת אחרי עז כדי לעבור ליד הבית שלו. פאיז מחייך אלי, וכיוון שהמכונית לא נוסעת מיד, אני יודעת שהוא מביט עלי כשאני הולכת עם הבהמה לכיוון האחו. האוויר קריר יותר בבוקר, כך שהיתה לי הזדמנות ללבוש את מעיל הצמר האדום שלי, הבגד החדש היחיד שיש לי, כפתורים לכל אורכו, שבו אני נראית יותר יפה. אילו יכולתי לרקוד בין הכבשים, זה מה שהייתי עושה. הפגישה השנייה נמשכה יותר זמן, כי כשאני חוזרת לאט ליציאה מהכפר, אני רואה שהמכונית עדיין לא נסעה, אבל אני מגלה מחבוא במדרון תלול יחסית בקצה השדה. פאיז הולך אחרי. אני מתביישת, מסתכלת בכפות הרגליים שלי, מקמטת את השמלה ומושכת את הכפתורים שבמעיל שלי, אני לא יודעת מה להגיד. הוא עומד בתנוחה מגונדרת עם גבעול חיטה ירוקה בין השיניים. הוא שואל אותי: 'למה את לא מתחתנת.'?
'קודם אני צריכה למצוא את גבר חיי וגם שאחותי תתחתן.'
'אבא שלך דיבר איתך.'?
'הוא אמר לי שאבא שלך נפגש איתו מזמן.'
'החיים שלך בבית טובים.'?
'הוא יכה אותי אם הוא יראה אותי איתך.' 'היית רוצה שנתחתן.'?
'צריך שאחותי תתחתן קודם.'...
'את פוחדת.'?
'כן, אני פוחדת. אבא שלי אדם רע. גם לך זה מסוכן. אבא יכול להרביץ לי וגם לך.'
"הוא נשאר, יושב מאחורי המדרון בשלווה, ואני מזדרזת לקטוף עשבים. נראה שהוא מחכה לי, אבל הוא יודע היטב שאני לא יכולה לחזור לכפר איתו.
'אתה תישאר פה ואני אחזור לבד."'
סועאד היתה אז עדיין תמימה. היא הרגישה שפיתתה את פאיז ורצתה שיחשוב כי היא בחורה טובה. אבל תוך זמן קצר הפכו המבטים הביישניים ליחסי מין. "אני בתולה, לא יודעת שום דבר על אהבה בין גבר לאישה, אף אחד לא הדריך אותי. אישה אמורה לדמם עם בעלה, זה כל מה שלמדתי מאז שהייתי ילדה. הוא עושה מה שהוא רוצה בשקט, עד שאני מדממת, והוא נראה כל כך מופתע, כאילו לא ציפה לזה בכלל. הוא חשב שעשיתי את זה עם גברים אחרים מפני שהובלתי את הכבשים לבד? הוא עצמו אמר שהשגיח עלי ושאני בחורה רצינית. אני לא מעזה להסתכל לו בעיניים, אני מתביישת. הוא מרים לי את הסנטר ואומר: 'אני אוהב אותך.' 'גם אני אוהבת אותך."'
סיפור האהבה הזה נמשך שבועיים בדיוק. שלושה מפגשים בסך הכל בשדה של הכבשים וסועאד נכנסה להריון. פאיז נזהר שלא לבקש את ידה לפני שאחותה הבוגרת מתחתנת, כדי לא לערער את הסדר המשפחתי.
"התחילו הבחילות והמחזור לא הגיע. פחדתי שאם אני בהריון אבא יחנוק אותי תחת עור הכבש. בבוקר, כשאני מתעוררת, אני שמחה שאני חיה," היא אומרת. סועאד ניסתה להסתיר את ההריון בעיקר מאמה. כשכתמים מתחילים להופיע לה על הפרצוף האם כבר מרגישה. עוברים חודשיים. סועאד מתחילה להבין שפאיז לא עומד לבקש את ידה מאביה. הוא גם מפסיק להופיע לפגישות הסודיות שלהם. בחודש הרביעי סועאד כבר לא יכולה להסתיר את הבטן והמשפחה מגלה שנכנסה להריון.
בשלב הזה כל מה שסועאד רוצה זה להרוג את הילד שברחמה לפני שהוא יהרוג אותה. היא מתחילה להכות את הבטן חזק משליכה את עצמה על פינה של קיר. היא בורחת לאחותה של אמה כדי שתעזור לה. "בואי נלך לטיול," מבטיחה הדודה ומחזירה אותה להורים.
בעקבות האישור שהבת בהריון, מתחילים דיונים משפחתיים בשאלה מה לעשות עם הילדה הסוררת, כאשר סועאד עומדת מאחורי הקיר ושומעת את ההתייעצות לגבי גורלה.
"אני מקשיבה מאחורי הקיר, מתה מפחד. אמא מדברת עם חוסיין (בעלה של אחותה של סועאד,( 'אנחנו לא יכולים לבקש מהבן שלנו, הוא לא יהיה מסוגל, הוא צעיר מדי.'
'אני יכול לטפל בה."'
"אבא אומר: 'אם אתה עושה את זה, אתה צריך לעשות את זה כמו שצריך. איזה רעיון יש לך.'?
'אל תדאג, אני אמצא דרך.'
שוב אמא: 'אתה תטפל בה, אבל צריך לחסל אותה בבת אחת."' "אני שומעת את אחותי בוכה ואומרת שהיא לא רוצה לשמוע את זה, שהיא רוצה לחזור לבית שלה. חוסיין אומר לה לחכות ופונה להורים שלי: 'אתם תצאו. תעזבו את הבית, לא צריך שתהיו שם. כשתחזרו, זה כבר יהיה גמור.'
שמעתי את גזר דין המוות שנגזר עלי במו אוזני ורצתי למדרגות כי אחותי עמדה לצאת. לא שמעתי את ההמשך."
ההורים יצאו מהבית כדי לא להיות עדים לרצח. סועאד ישבה בחצר הבית ועשתה כביסה. "פתאום הרגשתי משהו קר נוזל לי על הראש ומיד האש היתה עלי. הבנתי שזאת אש, והסרט מתקדם במהירות, הכול קורה מהר מאוד, בתמונות. אני מתחילה לרוץ יחפה בגינה, אני טופחת בידיים על השיער, אני צועקת ומרגישה שהשמלה שלי מתנופפת באוויר מאחורי. האם היתה אש גם על השמלה שלי? אני מריחה את ריח הדלק ואני רצה, שולי השמלה מונעים ממני לעשות צעדים גדולים. הפחד מוביל אותי הרחק מהחצר. אני לא זוכרת כמעט שום דבר ממה שקרה אחר כך.
"כנראה טיפסתי על הקיר שבגינה והגעתי לגינה של השכנים או לרחוב. היו שם נשים, שתיים, אני חושבת, הן טפחו עלי במטפחות שלהן, אני מניחה. הן גררו אותי עד למזרקה שבכפר והמים ניתזו עלי בבת אחת, אני שומעת את הנשים צועקות, אבל לא רואה שום דבר. הראש שלי מורכן אל החזה ואני צועקת מכאבים כי המים הקרים שורפים אותי. אני מצונפת, מריחה את ריח הבשר החרוך, את העשן. כנראה התעלפתי. אני כבר לא רואה היטב. אני מבחינה רק בכמה דמויות עמומות, ברעשים, כאילו אני נוסעת בטנדר של אבא, אבל זה לא אבא. אני שומעת קולות של נשים שבוכות בגללי 'מסכנה, מסכנה,' הן מנחמות אותי. אני שוכבת במכונית. אני מרגישה את הטלטולים בכביש. אני שומעת את עצמי נאנחת."
כשהגיעה לבית החולים הפלשתיני גילתה שהסיוט רק התחיל. הסנטר שלה נדבק לחזה כתוצאה מהעור השרוף. הראש, הכתפיים, הגב והחזה שלה היו שרופים לגמרי. "האחות משכה את הבד ברשעות. היא ידעה ששרפו אותי כי אני בהריון וחשבה שהגיע לי," היא משחזרת. "רציתי שימרחו שמן על העור שלי כדי להקל על הכווייה. לא נתנו לי לאכול או לשתות. מחכים שאמות."
כששטפו אותה המים בבית החולים, הם תלשו לה את העור עם חתיכות מהשמלה השרופה. היא זוכרת שאביה הגיע לבית החולים חמוש במקל ודרש לדעת מי הגבר שהכניס אותה להריון. "תקשיבי לי, בתי, תקשיבי. הייתי רוצה שתמותי, עדיף שתמותי. אחיך צעיר, אם לא תמותי, יהיו לו בעיות."
לאחר מכן באה אמה לבית החולים והניחה מולה כוס מלאה ברעל. "אם לא תשתי את זה לאחיך יהיו בעיות, המשטרה באה הביתה," אמרה לה אמה, אלא שרופא ערני זרק את האמא עם הרעל מבית החולים ואסר על בני המשפחה להגיע למקום. למרות מצבה הרפואי האנוש סועאד לא הפילה את התינוק. תוך כדי אשפוז היא נאלצה ללדת לבדה: "אני מרגישה משהו מוזר בין הירכיים שלי. בהתחלה אני לא מבינה שאני יולדת. בעזרת שתי כפות הרגליים אני מגששת בחושך. מבלי לדעת אני דוחפת את הגוף של הילד לאט מתחת לסדין. אחר כך אני לא זזה, מותשת מהמאמץ. אני מקרבת את הרגליים זו לזו ומרגישה את התינוק על העור מכל צד. הוא זז קצת. אני עוצרת את הנשימה. זה לא ייתכן, לא ייתכן שהילד הזה יצא בעצמו בלי הודעה מוקדמת. אני בתוך סיוט.
"כנראה צעקתי. הרופא נכנס לחדר, מסיט את הווילונות, אבל עדיין חשוך. אני רואה רק אור במסדרון, דרך הדלת הפתוחה. הרופא רוכן, מושך את הסדין, לוקח את הילד ואפילו לא מראה לי אותו. לא ידעתי אם הוא חי או מת, אף אחד לא דיבר איתי על זה ולא העזתי לשאול את האחות הרעה מה עשו בילד."
סועאד ילדה את בנה בחודש השביעי. כנגד כל הסיכויים, הוא שרד. מי שהצילה את חייה ונתנה לה חיים חדשים היא אישה ושמה ז'קלין, מתנדבת בארגון ההומניטרי האירופי ,Terre Des Hommes אדמת אנוש. גם היא לא מוכנה לחשוף את שמה המלא מחשש לנקמת המשפחה. באותם ימים היא הסתובבה בין בתי חולים בגדה וחיפשה ילדים נטושים. היא שמעה על המקרה של סועאד והגיעה לבית החולים. הרופאים הפלשתינים אמרו לה לא להתערב. אמרו שסועאד "נפלה לאש" ושזה "עניין משפחתי שלא כדאי להתערב בו."
ז'קלין ראתה אישה צעירה שוכבת שרופה על מיטת בית החולים ולאף אחד לא אכפת אם תמות או תחיה והחליטה לאחד בינה ובין הילד שרק נולד ולהוציא אותם מהמדינה לטיפול באירופה, נסיעה בכיוון אחד, שלא על מנת לחזור. הבעיה המרכזית: סועאד היתה קטינה ולכן למרבה האירוניה ז'קלין לא יכלה להוציא אותה מבית החולים בלי אישור ההורים השורפים.
היא לקחה מונית אל הכפר הקטן של המשפחה כדי לבקש אישור מהאב להוציא את סועאד מהארץ. במיקוח המוזר בין ז'קלין לבין אביה של סועאד היא שיכנעה אותו שאם תיקח אותה איתה למות במקום אחר, זה יחסוך צרות למשפחה בכפר. ברגע שיסכימו, הם יוכלו להכריז על מותה של סועאד בכפר ולהציל את כבוד המשפחה. האבא והאמא דרשו שפרצופה של סועאד לעולם לא ייראה בכפר ואז הסכימו לחתום על המסמכים.
ז'קלין מספרת כי הרשויות הישראליות ובעיקר המשרד לאשרות יציאה בירושלים לא הערימו קשיים על הוצאתה של סועאד מהארץ. "כשלא מדובר בבטחון המדינה, הפקידים הישראלים משתפים פעולה. בהתחלה, כאשר עבודתי הובילה אותי לשטחים הכבושים, הם התייחסו אלי בתוקפנות.אחר כך הייתי צריכה להסתדר איתם.כשהבינו שאני מטפלת גם בילדים ישראלים שהם נכים קשים כתוצאה מנישואים בין קרובי משפחה בקהילות מסוימות, המצב השתפר."
ז'קלין החלה לחפש את בנה של סועאד, מרואן, בבתי חולים ובבתי יתומים באזור ירושלים. בסופו של דבר היא מצאה אותו ולקחה את האם ובנה על כיסא גלגלים לנתב"ג, ומשם בטיסה ללוזאן, למרכז אשפוז אוניברסיטאי, במחלקה לכוויות קשות.
גלולות ההרגעה לא עזרו. סועאד טסה לשווייץ כשהיא שוכבת על שלושה מושבים בחלק הקדמי של המטוס, נאנקת מכאבי התופת שגרמו הכוויות, שהפכו לפצעים מוגלתיים פתוחים על העור. 34 קילו של עצמות וכוויות. במשך חודשים היא עברה 24 השתלות עור. הרופאים לקחו פיסות עור מרגליה שלא ניזוקו והשתילו אותן על שאר הגוף. אחרי שנה בבית החולים היא עברה לבית מחסה.
הארגון ההומניטרי מצא משפחה אומנת לילד, וכשמרואן הגיע לגיל חמש היא חתמה על המסמכים שמעבירים אותו לאימוץ. היא התחילה לעבוד בחווה ואז עברה למפעל למכניקה ובמשך כל הזמן הזה פחדה מדבר אחד: שלא תמצא גבר בגלל הכוויות שלה.
בסוף היא פגשה בחור שקוראים לו אנטוניו. שלוש שנים לקח לה להתפשט לידו, כמובן בחושך. כשהיתה בת ,30 הם התחתנו. "האושר של חיי," כך היא מתארת את החתונה. כשנכנסה שוב להריון, סועאד הבליטה את העובדה שבתה לטיסיה גדלה ברחמה עם בגדים צמודים, לכפר על מאמציה לחסל את ההריון הראשון. אחרי כמה שנים באו השאלות:
"לטיסיה עדיין היתה קטנה מאוד כשליטפה אותי ושאלה: 'מה זה, אמא? פצע? מה זה.'?
'כן, לאמא יש פצע, אבל אני אסביר לך כשתגדלי.'
"היא לא דיברה על זה יותר. לאט לאט הרמתי את השרוולים מולה, חשפתי את עצמי קצת יותר. לא רציתי לזעזע אותה, לא רציתי שתיגעל, אז עשיתי את זה בהדרגה. היא נגעה לי בזרוע. היתה בת חמש בערך: 'מה זה, אמא.'?
'אמא נשרפה.'
'ממה נשרפת.'?
'ממישהו.'
'הוא ממש רע.'!
'נכון, ממש רע.'
'אבא יכול לעשות לו מה שהוא עשה לך.'?
'לא. אבא לא יכול לעשות מה שהוא עשה לאמא, כי הוא רחוק, וזה קרה ממש מזמן. אמא תסביר לך כשתגדלי עוד יותר."'
למרות הכל, למרות הזוועה שעברה בכפר הולדתה והסבל שנגרם לה כתוצאה מתרבות חשוכה, סועאד עדיין חשה שהיא בעלת זהות פלשתינית. "כשראיתי בטלוויזיה שיאסר ערפאת מת, בכיתי," היא מספרת. "לימדו אותי שאסור להתקרב ליהודים מפני שהם חזירים. אסור היה אפילו להסתכל עליהם. היה נורא בשבילנו להיות שם, כל כך קרוב אליהם. הם אוכלים אחרת, חיים אחרת. אי אפשר להשוות אותם אלינו. נולדתי מוסלמית ואני עדיין מאמינה באללה, אבל היום אני כבר לא שומרת על הרבה מהמנהגים של הכפר שלי. ואני לא אוהבת מלחמות, אני שונאת אלימות. אם מישהו מאשים אותי במשהו, למשל בזה שאני מתכחשת לדת המוסלמית כשאני מדברת רעות על הגברים במדינה שלי, וזה כבר קרה לי, במקום לריב אני מדברת, מתווכחת, מנסה לשכנע את הצד השני, תוך כדי כך שאני מכריחה אותו להקשיב לי, כדי לעזור לו להבין את מה שלא הבין."
בתחילת הקיץ האחרון חגגה .40 לכאורה נראה שחייה סוף סוף שבו למסלולם, אבל אז בלעה סועאד 19 כדורי שינה וניסתה להתאבד. היא התעלפה. בבית החולים עשו לה שטיפת קיבה ואז הבינה שהיא חייבת ללכת לטיפול פסיכיאטרי. מאז, פעם בשבוע, ביום רביעי, היא מדברת על הכל, על ההורים, על השריפה, ועל הילד מרואן, היום כבר בחור בן ,25 שאיתו חידשה את הקשר.
ועדיין, בבית של סועאד באירופה אין אש. אין נרות. הכל חשמלי. היא פוחדת מכל מה שקשור באש או בחום. הבת לטיסיה הציעה פעם לקחת גפרורים, לעלות על מטוס, לחזור לכפר ולשרוף את כולם בחזרה. סועאד גם לא מוכנה להצטלם בלי מסיכה. לא בגלל הצלקות. האש פגעה בה מאחור ופניה לא נפגעו, אבל היא עדיין חוששת שאולי מישהו ממשפחתה יבוא לגמור את העבודה. מאותה סיבה היא לא מזדהה בשמה המלא ולא רוצה לחשוף איפה היא חיה היום. כשאני שואל אותה אם עכשיו, כשהספר שלה מגיע לישראל, היא מקווה שהמשפחה שלה תראה אותו, היא נרעדת קלות ועונה מיד: "אני מקווה שהם לא יזהו שזו אני." הפחד עדיין משתק.
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
