אז אחרי שהצלחתי למשוך קצת תשומת לב בניסיון הראשון בשירה, נראה אם אני אצליח שוב בתקווה ^^

מאז ומעולם עסקנו ב"סוף".
תמיד עקבנו בחשש,
חלקנו אולי בתקווה,
לסוף של משהו-
העולם, מלחמה,
או סתם יריב ישן.

כך גם כולנו חשבנו,
תהינו ופחדנו,
מהתקיימות המשפט
שזכה לו אדם.

הסוף הזה, הסיום האכזרי כל כך,
הוא העדות לנחיתות שלנו-
אין זה משנה אם ניגע בכוכבים,
נרפא את כל התחלואים
ונגיע לעידן זהב,
השלד עם הקלשון יחכה לנו,
בשקט ובסבלנות,
עד שהחול בשעון יגמר.

פעם, כשהפגאניות עוד שלטה,
היחסים עם השלד היו מחולקים-
חלק השקיעו את כל חייהם במותם,
אחרים מעולם לא חשבו עליו
והיו כאלו שפשוט השלימו עם העובדה
שהאלים שם למעלה שיכורים מדי
בשביל להכריע לאן ילך כל בן תמותה.

אולם היום כולם מצפים לסוף,
כאילו מדובר בדבר חיובי.
יש שמצפים למשיח שנצלב
ואחרים לזה שעדיין לא הגיע.
יש שמחכים לעולם עשויי עננים
או מאיימים על אחרים
בחרון אף האלוהים
שישלח אותם לעזאזל
שם ישרפו חיים.

אז כך אנחנו מעבירים את החיים,
גופי בשר שיהוו מזון לתולעים.
שרים, רוקדים ומתים,
זה כל מה שיודעים לעשות,
"בעלי צלם אלוהים".

מדכא משהו... אולי זאת ההשפעה של השעה.
הערות והארות יתקבלו בברכה.

כבר ציינתי שקו המחשבה שלך מרתק אותי?
אני מאוד מתחברת לחשיבה שלך על הסוף. מאוד מסכימה איתה ומזדהה.

השארת אותי צמאה לעוד.

עכשיו אני רק צריך לגלות מה הקו מחשבה הזה...
נו, בשביל מה אנחנו כותבים אם לא כחלק ממסע לגילוי ושיפור עצמי?

מאוד אהבתי את קו המחשבה בשיר.
אולי באיזה מקום הרגיש לי כאילו היה צריך להיכתב כסיפור, מרגיש שיש עוד עולם דמויות שלם מאחורי השורות הקצרות של השיר.

התחלה מאוד מאוד מעניינת.
אשמח לקרוא עוד.

לחיים.

זה באמת מרגיש קצת יותר כמו קטע שפשוט נראה כמו שיר. מצד שני אני חושב שזה פשוט בעיה של חוסר הקפדה מספיק במבנה של שיר. אנסה לשפר את זה בשביל לא להציף את המקום ביצורי כלאיים של שירה וסיפור.

כשקראתי את מה שכתבת לא נותר לי אלא להסכים עם כל מילה.
מצד אחד מה שכתבת לא ניראה לי שצריך להרשם בצורת שיר, כי אם בצורת קטע, אבל מצד שני אם זה יירשם בצורת קטע, אז זה ייאבד הרבה מהדגשים. כל משפט הוא דגש בפני עצמו.
מבחינתי, כשקראתי,הרגשתי את מה שכתבת כקטע הגות פילוסופי יותר מכל דבר אחר.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...

זה יכול לתת קצת חיים למסות פילוסופיות משעממות ומייגעות לקריאה.
גם אני חושב שקטע היה מתחיל להתבלבל לי וההדגשים היו נבלעים ברצף הטקסט. שיר מכריח את הכותב לתת רק את הדברים החשובים ולהקפיד על קשר, דבר שגם דואג שהכותב לא יאבד את עצמו בין השורות.