שלום לכולכם.

לפני שבוע פתחתי כאן אשכול שכותרתו: "מזהים את הדמות שבתמונה".

היה בכוונתי לפתח את האשכול בכיוון מסוים, אך שלא ברצוני הוא נקלע למבוי סתום, עד שדומה כי "שבק חיים". המתנתי איפוא עד שיעבור לעמוד הבא, ועתה הנני חוזר לנושא, בכותרת אחרת.

כמה מילים על האשכול הקודם:

בידיעה הפותחת העליתי תמונת דיוקן שסרקתי, ציינתי שלמיטב ידיעתי היא עדיין לא הועלתה לרשת, והקדמתי שלפני שנדון על התמונה ועל פרסומה, כדאי לברר כמה יכולים לזהות את הדמות. לפיכך גם הצעתי שהמזהה יעשה זאת ברמז שאינו "עבה", כך שיתאפשר גם לשאר הגולשים להתמודד עם הזיהוי.

(כשהצעתי להשיב ברמז דק, התכוונתי למשהו כמו: 100 [כלומר, שהשנה היא שנת המאה להולדתו], 1,000 [סכום הפרס, בלירות, שהוצע על ראשו], 40,000 [על שם תוכניתו המהפכנית] – וכיוצא בזה).

מה שקרה הוא, שהגולש הראשון השתמש ברמז שהיה – לטעמי – "אולטרה עבה":

"צולמה לאחר הרצח השפל. חבל שהשאיר את כלי הגילוח גלויים".

הבנתי שהגולש הכיר את התמונה מהמקור (/מקורות) בו נדפסה – ולא בהשוואה לדיוקן המפורסם (/או דיוקנאות נוספים) של הדמות, והנחתי שאחרי הרמז הזה אכן יכירו מרבית הגולשים בפורום (שאני מניח שרובם מלומדים ומכירים את הפרשה) את הדמות.

בכל זאת בחרתי להמתין מעט, לתגובות נוספות, ואכן, אלו הגיעו ואישרו את הנחתי.

התכוננתי בהמשך לשוב לתגובה הראשונה, לכתוב משהו על הרצח [השפל, כשם שכל רצח הוא שפל], ולהתייחס במיוחד לדברי הגולש על כלי הגילוח שהושארו גלויים. לסיפור הזה, בעצם, תכננתי להגיע מלכתחילה.

לא הספקתי להגיע לכך, שכן הופתעתי למקרא תגובות שעסקו בפרסום התמונה:

אחד מטובי מוסמכי ומלומדי הפורום (ובכלל), חיווה דעתו ש"אפשר להבין" מדוע אין התמונה מפורסמת (אלא שבחר לסתום הבנה זו בציון נקודות..... – כנראה מתוך הנחה שעלינו להבין זאת לבד).

מלומד נוסף, שאותו אני מעריך מאד, חיווה דעתו: "אני לא הייתי מעלה את התמונה", ומכאן התגלגלו הדברים במהירות:

הודעתי שבסריקת התמונה העליתי רק את הדיוקן, בעוד שבמקור נראה גם הפלג העליון של הגוף. לאור התגובות הנ"ל שאלתי האם יהיה נכון להעלותה לרשת כפי שנדפסה? (הסיבה שהעליתי רק את הדיוקן, משום שרציתי לבדוק האם הגולשים יזהו אותו על סמך השוואה לדיוקנאות המפורסמים. חשבתי שאם אעלה לכתחילה את התמונה כולה, הרי שיש בזה רמז גלוי מדאי)

הושב לי ש"זה יהיה חסר טעם ולא נכון להעלות אותה כפי שהיא במקור" – וכן ש"אולי באמת עדיף להציג את התמונה כקישור", "ולהצמיד אליה שורת אזהרה כגון – תמונתו של ... לאחר הרצחו".

החלטתי לסמוך על חוות דעת הנ"ל, ואישרתי את השמטת הדיוקן. כתוצאה מכך הושמטו מספר תגובות (שחלקן ציטטתי כאן), והתוצאה היא, כאמור, שהאשכול "שבק חיים". 4 תגובות, ותו לא.

מה שהפריע לי, אם כי בטוחני שהדבר נעשה בתום לב, שבין התגובות הנמחקות היו גם כאלו שהכילו פרטים חשובים, ובהשמטתם עוותה במעט ה"תמונה": כעת נוצר הרושם (שמאד לא נוח לי עמו!) כאילו בחרתי להעלות לרשת תמונה עלומה שטוב היה לו הייתה נסתרת מעיני הציבור, בעוד ובתגובה שנמחקה ציינתי במפורש שראיתיה בשני ספרים שנדפסו לפני כעשרים שנה. הווה אומר: לא אני פרסמתי אותה.

ועדיין איני מבין: מה רע אם עולה לרשת תמונה שכבר פורסמה בדפוס, בספרים?

עד כאן על האשכול ההוא. בנוכחי, אני מתעתד לחזור לסיפורה של התמונה, ו"תוך כדי" לנסות לסקור את שלושת הספרים שפרסמו הסבוראים על הפרשה כולה. זאת אחרי שחיפשתי וטרם מצאתי שפורסמה ברשת סקירה ביקורתית על הספרים הללו. את דעתי עליהם, אם לחיוב או לשלילה, אגלה בהמשך. תקוותי שאצליח למצוא את הזמן הדרוש כדי להעלות זאת על הכתב, דבר שיעשה, מפני אילוצים שונים, בהמשכים.

כעת כמה מילים על התמונה.

בתגובתו באשכול הקודם העיד לבני כי ראה השנה סרט תיעודי מרתק (לא זכור לו אם בערוץ היסטוריה או בערוץ 8) שעסק בפרשה, ובו נראתה התמונה המדוברת.

את הסרט המדובר טרם ראיתי, ואני סומך בזה על עדותו. אלא שעדיין לא הבנתי: מה בין פרסום בסרט תיעודי לפרסום ברשת האינטרנט?

הנחתי היא שלבני מתכוון לשידור חוזר של הסרט בעריכת יהודה קווה, המוזכר במשפט הסבוראים. בסרט זה אכן הופיעה "הגברת שסייעה לו להסתתר בימיו האחרונים ונכחה במקום האירוע בזמן שהתרחש", והכוונה כמובן לגברת סבוראי. את הסרט הזה טרם ראיתי.

אמנם מצאתי ידיעה ברשת על פרק מסרט של מודי בר-און ששודר בטלויזיה החינוכית הישראלית. אלא שבפירוט שבקישור לא הוזכרה הגב' סבוראי, כי אם המקשרת חיסיה ראובני. גם את הסרט הזה טרם ראיתי.

מכל מקום, סרטו של קווה מאוחר לשני הספרים בהם היא נדפסה לראשונה.

כאמור, בהמשך האשכול אני מתעתד לשוב ולעסוק בזה. הודעה זו ברצוני לחתום בציטוט מהספר 'משפט דיבה', עמוד 340, בו מסופר כי בששה עשר לדצמבר 91 נשאל משה סבוראי כיצד זה למרות הערכתו הרבה ליאיר "בספר ['מאצ"ל ללח"י'] בעמוד 349 אתם מכניסים את התמונה של גופתו של יאיר?".

סבוראי השיב: "התמונה נמצאת בבית יאיר. זו התמונה היחידה והאחרונה של יאיר הנקוב בכדורים. היש דבר יותר חשוב מהדבר הזה בשביל להראות כיצד יאיר נרצח? איך הוא נראה בתמונת המות שלו?".

ושוב מקשה עליו העו"ד בנימין לוינבוק: "אינך חושב שזה פגע בבני משפחתו?"

ומשה עונה: "חס וחלילה. דוד שטרן הביא את התמונה באסיפת עתונאים ב-1972. במלאת 30 שנה לרצח יאיר. הוא הראה את התמונה לעיתונאים ובפני עם ועדה. אז קבלנו גם אנו העתק ממנה. אני לא חושב שזה פגע באשתו. מדוע זה היה צריך לפגוע בה? האם פרסום התמונה מנוגדת במשהו להערצתי את יאיר? התמונה הזאת עומדת לנגד עיני תמיד כפי שראיתי אותו בחדר המתים וראיתי הדם מטפטף מרקתו. לפיכך זה נכנס לספרנו. השיקולים שלי היו שהאמת ההיסטורית חשובה ביותר".

נ.ב.

דיון נפרד אפשר לייחד לנהוג (או לא) לפרסם תמונות נרצחים. בקישור הבא ניתן לראות חלק מתמונה שהועלתה לא מכבר לרשת (באתר 'הארץ'. התמונה במלואה נדפסה מכבר בספרים שונים): ירחמיאל אהרנסון

ראשית ברשותך מספר מילים על אותו סרט מדובר אשר לצערי אינני מצליח להזכר בשמו...
מדובר בסרט תעודה שבו שולבו ראיונות הן עם אנשי אצ"ל והן עם מספר אנשי צבא/בולשת בריטיים לשעבר ששירתו בארץ ישראל, זה היה מרתק לשמוע את העדויות של שני הצדדים לשם שינוי, בין העדויות רואיינה גם הגברת אשר שהתה בדירה בה בוצע הרצח (או ליתר דיוק ההוצאה להורג) של "יאיר", היא סיפרה על כך שהוא התחבא בארון והעלתה בפירוט רב את עניין כלי הגילוח וכו'...
עוד זכור לי מהראיון עמה שהיא סיפרה על כך שבימיו האחרונים הוא חי כחיה נרדפת ...
הועלה בסרט גם סיפור האהבה בינו לבין חברתו לאותם ימים ואם אינני טועה גם היא עצמה רואינה שם וסיכמה את העניין בכך שהוא פשוט לא יכל היה להתחייב לחיי הזוגיות וויתר על כך לטובת המאבק על א"י !
הראו שם קטעי מכתבים וכו'...

עוד הוזכרה בסרת גם התקרית בדיזינגוף 30 ונסיון החיסול הכושל ברחוב יעל כמדומני (איזור כרם התימנים) במהלכו ניסו להתנקש בבכיר הבולשת הבריטית על ידי "משיכתו" לגג מבנה עליו כביכול אירע פיצוץ ...

ללא ספק תקופה סוערת ומרתקת...

ובעניין האשכול המקורי ועניין התמונה ...
לדעתי האישית האופן בו בחרת להעלות את הנושא היה בעייתי מלחתחילה, העלאת תצלום תקריב על פניו של מת והצגתו כחידה "מתמשכת" (שהרי ביקשת שלא לגלות את התשובה כבר בהתחלה ) הוא בעייתי בעיני ולא משנה מי הדמות ...
נכון, תמיד אפשר לטעון שמדובר בתמונה שכבר פורסמה ואולי אפילו בחלק מתצלום יותר מקיף אך עדיין יש כאן עניין של בא נאמר.... חוסר טעם (ואל תכעס)....
עובדתית אני בטוח שתסכים איתי שלמרות שהתמונה הזו פורסמה כבר מזמן עדיין היא לא ממש נפוצה ויש לא מעט אתרים/פרסומים שעוסקים בנושא ובאיש ספציפית אשר לא מציגים דווקא אותה ....
אני חושב שאם התמונה הייתה מועלית בהמשכו של האשכול כחלק מדיון שהיה נפתח בנושא ואולי לאחר שהיא היתה מוצגת כקישור העניין לא היה מעורר כזו מחלוקת...

בינינו - אני מאמין שתסכים איתי גם עם העובדה שהפורום שלנו מרכב מחברים רציניים שכל עניינם הוא למידה ושיתוף ולא "חרחורי ריב ומדון"....


לסיכום דברי אומר שלדעתי עדיף היה שהאשכול המקורי היה נפתח באופן שונה ולא בחידת זיהוי פניו של מת...

כך כמובן אני חושב וזכותך כמובן לחלוק עלי אך רק תזכור שאין כאן שום כוונה אישית ובהחלט מדובר בנושא מרתק (אותי באופן אישי וגם אחרים כאן) .
כולי תקווה שהאשכול החדש יעלה על הפסים הנכונים !

מודה לך על ההבנה וממתין בסבלנות להמשך....


לבני.

באותו יום היו שתי נשים באותה דירה, אך מתיאורך נראה שהכוונה לזו שהייתה בדירה כאשר נלכד יאיר כשהוא חבוי בארון, וזו הגב' טובה סבוראי. מפתיע אותי מאד לקרוא שהיא זו ש"העלתה בפירוט רב את עניין כלי הגילוח וכו'" (כאשר מדבריך אני מבין שהיא אישרה את העניין, ולא דחתה אותו, וזה מה שמפתיע אותי). אתייחס לכך בהמשך.

[בעניין האשכול המדובר, לחלק מדבריך אני מסכים, ובאשר לחלק האחר כנראה שאיננו רואים את התמונה - תרתי משמע - באותה צורה... בכל אופן, איני מעוניין להתנצח על כך, ואף לא אתנגד אם המוסגר כאן יימחק בשלב כלשהו].

אני משוכנע שלא הייתה כוונת זדון. אינני חושב שלכבודו של מת, לפרסם תמונת גופתו וכל שכן את פניו. זאת גם אם כבר פורסמה במקום אחר.

יש לטעמי הצדקה לכך רק במקרים שאין ברירה, למשל כאשר מנסים לזהות אלמוני שנמצאה גופתו.

אינני מוכן לקבל במקרים רבים, כל מיני הצדקות (שממש לא קשורות אליך) "אומנותיות" או "עיתונאיות", כגון: כדי לזעזע, כדי לגרום לחשיבה, זכות הציבור לדעת, חופש העיתונות.

ובקשר להמשך, מחכה לסקירה. חומר בנושא נמצא בספרים ובמאמרים.

באשר לפרסום התמונה שצולמה לאחר הרצחו, ברור שלא כל הדעות שוות: באם אחד מבכירי נאמניו (שהוכיח עצמו בכך שהקריב מעצמו למען האידיאל בו האמין) מצא לנכון לפרסמה בספרו, והוא המציין שאף אחי הנרצח היה זה שפרסם את התמונה במסיבת עיתונאים [וייתכן שכבר אז היא פורסמה. איני יודע על כך], הרי שגם לדעה ההופכית יש מקום. כך סברתי גם אני, וכך אני עדיין סבור, אלא שכיבדתי ואני עדיין מכבד את דעתם של אלו המעדיפים שהיא לא תועלה.

חבל שאתה מחפש דברים נסתרים, במקום לקרוא עברית פשוטה

אני חושב שכדאי להפסיק עם הויכוח שהרי לאן בסופו של דבר זה יוביל אותנו?...
לדעתי עמדות כל הצדדים הובהרו זה מכבר והוסכם ששווה היה לפתוח את הנושא המעניין הזה באופן שונה וזה גם הכוון...

חבל להגרר ל"לופ" של התנצחויות לא?... באמת שאני לא מוצא סיבה מוצדקת לכך.


מקווה שמקובל עליכם ...


חג שמח .

לבני.

רוני שטרן (אח"כ זמיר) כבר הייתה נשואה אז לאברהם.

וזו תמונת הבית המדובר הנמצא, אכן, ברח' יעל:

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.zoomap.co.il/files/images/buildings/enlarged/208F17341FE42ABE.jpg]

אך לא באיזור כרם התימנים (רח' יעל הוא בצפון ת"א, יוצא מרח' שלמה המלך ומקביל לרח' זמנהוף. שכונת כרם התימנים נמצאת דרומה משם, מצדו השני של רח' אלנבי).

ראויה פעולה זו לתיאור מפורט יותר, ואסתפק כאן בציטוט קצר מדברי יצחק שמיר בעמ' 55 של ספר זכרונותיו 'סיכומו של דבר' (נדפס ב-94'), המספר כי קיבל את הידיעה על הפעולה, בה נהרגו שני שוטרים יהודיים, בהיותו במעצר: "כששמעתי על כך, חלף בי זעזוע עז: גם זו היתה מהפעולות שדנתי בהן עם חברים לפני מעצרי והחלטתי שאסור לבצעה, משום שהסיכוים שתסתיים כפי שהסתיימה היו גדולים מאוד. ושוב, לימים סופר לי כי הצעירים שמילאו את מקומנו לאחר שנעצרנו החליטו כי נהגנו בזהירות מוגזמת יצאו להטמין את המלכודת".

אגב, באותה פעולה נהרג גם הקצין הבריטי ג'ורג' טרנטון, מי שהיה תליינו של שלמה בן יוסף.

להערכתי האירוע התרחש באיזור רחוב גאולה של ימינו (ותן לי קרדיט כתל אביבי "שרשי" על כך שאני מכיר ויודע היכן ממוקם ה"כרם")...

זכור לי שלצורך פתיון פוצצו חברי האצ"ל מטען קטן על גג של בניין ודאגו לטפטף במקום דם של תרנגולת כדי ליצור את הרושם שמדובר בתאונת עבודה, הרעיון היה למשוך למקום את קצין הבולשת ה"לא אהוד במיוחד" ולכשיגיע להפעיל עליו ועל מלויו מטען גדול יותר שהונח בסמוך...
העסק השתבש...

"שמואל'ק" - אם ברשותך מידע על פעולות של האצ"ל כולל רקע טכני בעניין המטענים עצמם אשמח מאוד באם תוכל לשתף אותנו בכך (אישית אני נמצא כרגע בשלבי איסוף של חומרים בנושא יחד עם עמית לעבודה)....

בתודה.

לבני.

ספר מבצעי לח"י מאת יעקב בנאי






גם בספר גאון ונדיב ואכזר מזכיר בנימין זרעוני את המיקוש ברחוב יעל.

של יעקב (ישקה) לבנשטיין (אליאב), שאף מצא לנכון (והתרעמו על כך הסבוראים) להוסיף שמות.

בפעולה זו, ובאחרות (הנ"ל היה אחראי על כך).

באשר לאמינות המסופר בספר זה, כבר כתבו על כך הסבוראים והוכיחו מה שהוכיחו. יתכן ובהמשך אגיע גם לזה.

לא ידעתי שיש החולקים על הכתוב בו..

ושאלת תם..
האם הוא עצמו עוד בחיים?..

אגב - בעבר אני המלצתי כאן בפורום על הספר הזה !
אני אחפש את האשכול המדובר בארכיון...

וואלה.. זה היה יותר פשוט משחשבתי...

http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...E%E1%E5%F 7%F9

ובאשר לו, הוא כבר ז"ל (מ-85', לפי ויקי).

כבר הוזכר – בתגובות למעלה – הפיגוע על גג הבית ברחוב יעל 8.

אתעכב אפוא על פיגוע זה, שהכל מודים שהיה – אם לא הגורם העיקרי, אזי לפחות – הזרז להחלטת הבולשת הבריטית לחסל את א"ש (וחבורתו), דבר שאכן קרה, וא"ש נלכד ונרצח על גג הבית מס' 8, ברחוב מזרחי ב' (לכך קדמה התקרית, שכבר הוזכרה למעלה, ברחוב דיזנגוף 30, בה הוצאו מכלל פעולה ארבעה מבכירי החבורה).

ובסגנונו של יוסף הלר בספרו (ח"א עמ' 144):

המלכודת שהוטמנה למשטרה ברחוב יעל 8, הפכה למלכודת עצמית.





לפיכך אמשיך אפוא בבירור – בהמשכים – לגבי "מה בדיוק היה שם":

למעלה הואיל irir לעשות חסד עם הגולשים וצירף צילומים משני עמודי הספר של יעקב בנאי. ספר זה נדפס בשנת 58'.

אם לתמצת את המובא בספר זה, הרי ש-:

א) הוכנו שלוש פצצות: 1 – קטנה, שאין בה כדי להזיק, פוצצה על הגג. 2 – מוקש שהוטמן בתוך ארון על הגג. 3 מוקש חזק יותר – הוטמן באדמה בכניסה לבית, אך בסופו של דבר לא פוצץ.

ב) התכנית נסמכה על כך שלמשמע ההתפוצצות הקלה ימהרו בודאי השכנים להודיע למשטרה.

ג) המוקש שבגג יועד לאנשי המשטרה שיחדרו לדירת הגג.

ד) המוקש שבאדמה יועד לקציני המשטרה הגבוהים, וילקין ומורטון.

ה) מראש הונח כי "במקרים כאלה מסלקים הצידה אזרחים". כך "מצופה", "הגיוני" ו"רגיל".

[סימני הסעיפים הללו, א עד ה, יוזכרו גם בהודעות הבאות]

לספרו של בנאי קדם בשנתיים הספר 'הדם אשר בסף' – סיפור חייו ומותו של א"ש – שנדפס בשנת 56' ומחברו הוא הד"ר יעקב וינשל. פרשת יעל 8 נמצאת בו בעמ' 184-187 (הספר חזר ונדפס בשנת 78', ושם היא בעמ' 226-229). תמצית המסופר שם [סימני הסעיפים מקבילים לאלו שבידיעה הקודמת]:

א) גם כאן מדובר על שלוש פצצות. 1 – "פצצת הפחדה". 2 – "מכונת תופת בעלת 24 אצבעות ג'ילניט". 3 – "המוקש השני שגודלו כפול – 40 אצבעות – מוטמן בחצר מתוך חישוב, כי בהתפוצצו יתרסק הבית כולו".

ב) פצצת ההפחדה הופעלה "על מנת שהדיירים יטשו את הבית בבהלה ויודיעו למשטרה. אפשר לסייע להם בכך ולפנות ישר למרכז הבולשת בידיעה טלפונית מרעישה". לא סופר אם אכן כך נעשה בפועל ואחד מחברי הארגון טלפן ישירות למרכז הבולשת.

ג) "ראשונים יגיעו כמובן וילקינס ומורטון" ולהם יועד המוקש שבגג.

ד) "ללא ספק תופיע במקום האסון צמרת הבולשת עצמה ואז ישתמע המוקש בגן ויחסל את כולם כאחת.

ה) וינשל אינו מתייחס כלל, לא בתיאור התכנון, ולא בתיאור שעת הפעולה, לאפשרות שיפגעו אזרחים. מדוע לא הופעל המוקש השני? כך וינשל:

לחברו [של איש הארגון שעלה "על הגג ברחוב זמנהוף", מס' 13, משם הפעיל את המוקש על גג הבית ברחוב יעל] אין משחק המזל. חרף כל מאמציו אין הוא מתגבר בשום פנים, על נחשול הסקרנים, שהתאסף על הגג ברחוב שלמה המלך. הוא מעורר את חשד הדיירים וביחוד הדיירות ואינו מצליח למלא את המוטל עליו. אי-לזאת קשה מאוד להבחין מגג זה במתרחש ברחוב יעל. כתוצאה מכך הוא עוזב את המקום.

לפי גירסת וינשל עזיבתו את המקום קדמה לבואם של אנשי המשטרה בראשות הקצין שלמה שיף. מאוחר יותר, מספר וינשל, הגיעו גם וילקין ומורטון:

ושחק להם מזלם, שהמוקש הענק שהוקדש להם ושהוטמן בגן במטרה להרוס את כל הבית, לא הופעל. החבור הועבר מרחוב שלמה-המלך, אבל הבחור שנשלח לשם נטש את מקומו משכבר.

וינשל חוזר על כך גם בהמשך:

נאלץ המשגיח לנטוש את הגג, משום שלא התגבר על תריסר סקרנים.

אגב, המסופר אצל וינשל, על אותו איש ארגון שעמד על גג הבית ברחוב שלמה המלך, ובדומה לזה אף המסופר אצל בנאי שהמוקש שהוטמן באדמה חובר, בחוטי חשמל, "לגג בית אחר, הפונה לעבר שלמה המלך", שונה – לכאורה – מהמסופר במקורות אחרים [יובאו בהמשך] שהלה עמד על גג בית מס' 10 ברחוב יעל. אלא שבדיקה במפה מבררת את העניין: בית מס' 10 ברחוב יעל הינו הקיצוני ברחוב יעל, וצד אחד שלו גובל ברחוב שלמה המלך.

בספרו מספר וינשל פרטים נוספים:

ו) שם התכנית "מלכודת העכברים". מתכננה היה 'מישקה' [הכוונה ל'ישקה', יעקב אליאב. איני בטוח כי שיבוש השם אינו מכוון] וממציאה האסטרטגי משה [סבוראי].

אמנם קודם לכן סיפר וינשל עמ' 176 (מהדורת 78' עמ' 218) [ההדגשה שלי]:

יאיר מוסר ... למישקה: עתה הוא נאות לאשר את תכנית "מלכודת-העכברים". זה שם ה"פטנט" של מישקה, ללכוד את כל מטה המשטרה החשאית ובפצוץ אחד לחסל את כל הוילקינסים למיניהם, בלי לחוס על חיי היהודי שיף, שלפי דבריו התנדב מרצונו הטוב לשמש תליין ליאיר.

אך בהמשך, עמ' 196 (מהדורת 78' עמ' 240) מספר וינשל על מחשבותיו של סבוראי ומזכיר בשנית [ההדגשות שלי]:

גאה היה בעובדה שהוא הראשון זמם את "מלכודת העכברים". למישקה נמסר עבוד הפרטים בלבד. אולי היה זה משגה, שבשעת הבצוע מסר מישקה את נהול שדה הקרב לצעירים, בעוד הוא עצמו התרחק מהמקום עד שפת הירקון.

אגב, וינשל בעמ' 182 (מהדורת 78' עמ' 224) סיפר ש"מלכודת העכברים" תוכננה מלכתחילה למקום אחר, אחר אירוע [שהיה בתשיעי לינואר 42'] בו נאסרו שני חברי הארגון ובמהלכו נהרגו שני יהודים מירי של סרן בריטי, שבחר להטיל את האשמה על הנאסרים. א"ש שקל בתחילה לחסל את אותו סרן, אך לבסוף חזר בו:

פוקד יאיר לבטל את "מלכודת העכברים" שהוטמנה ברחוב כרמיה, בה [=בו] גר הסרן הבריטי הנזכר, ושמתפקידה היה לחסל בעת ובעונה אחת את כל צמרת המשטרה החשאית – את וילקינס, מורטון וכן את שיף. "הפעולה ברחוב כרמיה בטלה!".

[רחוב כרמיה שוכן בין רחוב יהודה-הלוי לשדרות רוטשילד]

ז) דירת הגג ביעל 8 שימשה את חבר הארגון זליג ז'ק [שנפצע מאוחר יותר בתקרית דיזנגוף 30 ואח"כ נפטר מפצעיו], ולשם הפעלת התכנית החליט א"ש להקריב את מחבואו של ז'ק.

ח) מפעיל המוקש על הגג קיבל קודם לכן הוראה מפורשת: "אין לרחם על שיף והאנגלים!". כלומר, נלקחה בחשבון האפשרות שיגיע למקום הקצין היהודי שיף.

ט) ואכן, מעוצמת הפיצוץ, "שיף נזרק למטה וגופתו מתרסקת לחלוטין על אבני החצר".

י) אחרי הפיגוע היה מי משורות הארגון שאמר: "מורטון ווילקינס נשארו בחיים, אך ורק משום שבחור זה או אחר לא עמד בנסיון".

כזכור, אותו "נסיון", לנוסח וינשל, היה בכך שלא הצליח להתגבר על "תריסר סקרנים", בהם "הדיירים וביחוד הדיירות".

על ניסיון בנוסח אחר מסופר במקור אחר – ויובא בהמשך.

בשנת 57', שנה לאחר הדפסת ספרו של וינשל, הדפיס מורטון בלונדון את ספרו 'Just The Job', ואף הוא מספר בו – בעמ' 137-140 – על הפיגוע ברחוב יעל 8 [תרגום נדפס בשנת 83' בספר 'מבוקש', עמ' 353-354. משם הציטוטים דלהלן]. מורטון אף הביא בספרו תמונות מאזור הפיגוע [ומשם חזרו ונדפסו ב'מבוקש' עמ' 202. אעלה אותן בהמשך]. לדבריו, דבריו מתבססים על רשימות שנכתבו בזמנו. ובהתייחס למובא לעיל:

א) פצצת ההפחדה הייתה למעשה מורכבת משתיים: "התפוצצות בחדר קטן על הגג ... כחמש דקות אחרי-כן היתה עוד התפוצצות קטנה". ולפיכך, התפוצצות המוקש שפגע בקצינים הייתה "ההתפוצצות השלישית והאחרונה". במוקש שהוטמן באדמה, שלא התפוצץ, היו "29 אצבעות ג'ליניט וכמה ליטרות מסמרות-ברזל".

ב) "הדיירים, שסברו כי המדובר בהתקפת-אוויר [דבר שאכן יכל לקרות בימי המלחמה ההם], ירדו למקלט, ואז מסרו להם האנשים ברחוב כי עשן מתאבך מחלונות החדר הקטן על הגג. שוטר אחד שהיה בסביבה ניגש אל הבית ...". כנראה שהשוטר הוא שהזעיק את שאר השוטרים.

ג-ד) לדברי מורטון "אין כל מקום לספק שמעשה-הנבלה הזה תוכנן במזיד ובוצע מתוך כוונה להרוג כמה קציני-משטרה בכירים. קשה להאמין שכוון לאיזה אדם מסויים, אך נראה הדבר שהכוונה היתה להפחיד את המשטרה ולהטיל אימה על הציבור כדי שלעתיד-לבוא לא ייעשה דבר נגד הכנופיה שביצעה אותו ולא ימצו את מידת הדין עם אלה מהם הנמצאים כבר מעצר".

ה) [אין התייחסות לסיבה שהמוקש שהוטמן באדמה לא הופעל]

ט) "מר שיף הועף מבעד לקיר, ונפל בגן שלמטה ומת מיד ... המפקחים טרטון וגולדמן נלכדו תחת הגג שנפל, והמפקח דיכטר הועף לרוחב הגג עד שהמעקה הציל אותו מגורל דומה לזה של מר שיף. שני השוטרים הארצישראליים שליוו את החבורה אל הגג, אך לא נכנסו אל החדר, נפצעו פצעים קלים".

בנוסף לכך, חשוב לציין כי מורטון מצא קשר נוסף בין פרשת רחוב יעל לרציחתו את א"ש. אעתיק כאן מתרגום דבריו בספרו של ילין-מור, עמ' 6 (תרגום נמצא גם בספר 'מבוקש' עמ' 375) [ההדגשה שלי]:

הוא [א"ש] הוצא [מן הארון] ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו ... צלל לפתע מתחת לאקדחו של השוטר ש'כיסה' אותו וזינק כמטורף אל עבר החלון שהוליך אל הגג השטוח ... לא היתה לי סיבה לפקפק באיום שחזר לעתים קרובות, כי יפוצץ את עצמו על לוכדיו אם יופל בפח טמון, ולהתיחס אל האיום כאל מליצת-שוא. הסדורים המשוכללים שנעשו ברחוב יעל שמונה, היו רק דוגמה למה שמסוגלים היו לעשות בכוון זה. ככל הנראה לא יכול היה שטרן להסתלק, כי הבית מוקף היה, והוא ידע זאת. מה היתה אפוא מטרתו? יכולתי רק להסיק שהיתה לו איזו מכונת-תופת מורכבת ומוכנה להפעלה, ושהוא עשה מאמץ נואש להגיע אליה. אף אחד מן השוטרים לא יכול להגיע אל החלון לפניו. לכן, כדי למנוע טבח נוסף, יריתי בו למוות.

אגב, לא ברור לי היכן הופיע – לפני מורטון – אותו "איום שחזר לעתים קרובות".

בשנת 67' נדפס החלק השלישי מספרו של דוד נתיב, 'מערכות הארגון הצבאי לאומי', ובו בעמ' 184-185 מסופר על הפיגוע ברחוב יעל:

שניים מאנשי הארגון נתפסו זמן לא רב קודם לכן, ולאזניהם של פעילי המחתרת הגיעו ידיעות שאנשי הבולשת מענים אותם [ניב לא מציין מקור לעניין זה. ויובא בהמשך]. לפיכך תוכננה פעולה שתכליתה "משיכת ראשי הבולשת בתל-אביב וחיסולם בעזרת מלכודת":

המשטרה תוזעק לשם על-ידי שכנים או עוברי-אורח לאחר התפוצצות קלה ... מתכנני ההתנקשות הניחו, שהשוטרים ... יבקשו לחדור לפנים החדר ואז יופעל המוקש שבארון. כמו כן הניחו, שלאחר ההתפוצצות יבואו למקום קצינים בכירים מן הבולשת הארצישראלית ונגדם הותקן המוקש שני, מתחת לפני הקרקע בפתח הבית ... מוקש שני זה נועד בעיקרו לשני קציני-בולשת בריטיים ... ג'פרי ג'. מורטון וט. וילקין ... שלא כמצופה לא פוזר הקהל הרב שנתאסף ליד פתח הבית ...

בשנת 74' נדפס ספרו של נתן ילין-מור, 'לוחמי חרות ישראל'. סיפורו על שקרה ברחוב יעל אינו כסיפורו של עד להתרחשות, שכן אותה שעה היה הוא (אז: נתן פרידמן) בסוריה. בכל זאת נמצאים בספרו, עמ' 12-13, פרטים מעניינים, אותם שמע ככל הנראה מאנשי הארגון שהיו בסוד העניינים. כטעם לפיגוע כותב ילין-מור [כדברי ניב בספרו הנ"ל] שאל א"ש הגיעו ידיעות, "בדרכי המחתרת", על כי שני הנאסרים "נתונים לענויים קשים כדי להוציא מפיהם פרטים על חבריהם, על מקומות מחבוא ועל מחסני-נשק". לפיכך החליט א"ש: "אסור להניח לבלשים לנוהג ככל העולה על רוחם. יש לטרוף את קלפיהם במעשה אשר ישב את פעולתם וישמש להם אזהר לגבי העתיד. אפשר להשיג את המטרה בפעולה שתפגע בראשי הבולשת".

לגבי אופי הפעולה, הרי שתיאורו דומה לזה שבספרי בנאי וניב, להוציא פרט אחד:

פוצץ ... מטען קטן ... באותה עת התקשר בטלפון איש-מחתרת אחר עם מטה-המשטרה והודיע על התפוצצות שארעה ברחוב יעל.

אין ילין-מור מתייחס לשאלה האם נצפתה מראש האפשרות שבפעולה זו יהיו במקום אזרחים. הוא רק כותב:

השלב השלישי לא הופעל ... כמצופה הגיעו וילקין, מורטון ואחרים. אך הם היו מוקפים קהל רב של אזרחים יהודים, שנזעקו לשמא ההתפוצצות. הפעלת המוקש השלישי כמתוכנן היתה קוטלת רבים מהם, יחד עם הקצינים. המפעיל זכר את מצוות יאיר להמנע מפגיעות ביהודים, אפילו חשודים הם בשתוף עם הבולשת. על אחת כמה וכמה – הסיק המפעיל, ובצדק – מתנגד הוא בכל תוקף לגרימת הרג המוני בקרב יהודים חפים מפשע.

כמה שנים לאחר מכן פרסם אריה קוצר (קוצ'ר) את ספרו 'מרבד אדום' (שנת ההדפסה אינה מפורשת בספר. בקטלוג הספרייה הלאומית בגבעת-רם נרשם: "[תשל"ז]"). בעמ' 248 כותב קוצר:

תכנית לחסל את האדמיניסטרציה הבריטית כולה. ראשית כל את המשטרה והבולשת הבריטית, תכנית רחוב כרמיה. היא נדחית עקב מאסרו של הפלח.

מפעילים אותה תכנית, בפחות סכויים, ברח' יעל ... ראשי הבולשת והמשטרה יבואו ... עם פתיחת דלתו יופעל מוקש גדול. כל שימצא בתחום עשרות מטרים לא יצא חי. יבואו אנשי משטרה אחרים, לאחר הטבח, לבדוק, לחקור – יתמוטט עליהם הבית ממוקש אחר.

סיום המשפט קרוב לזה שאצל וינשל, לעיל, המספר שהמוקש שהוטמן באדמה היה גדול והוטמן "מתוך חישוב, כי בהתפוצצו יתרסק הבית כולו". לגבי תכנית רחוב כרמיה, שאף היא הוזכרה אצל וינשל, הרי שלקוצר סיבה אחרת לדחייתה, והיא מעצרו של "הפלח" [יהושע זטלר].

אגב, כשהזכיר קוצר את גודלמן, הוסיף: "זה שאסר אותי, והוא לא היה מן הגרועים שבהם . . ." . בעמ' 230-231 מספר קוצר שכאשר גולדמן אסרו הוא – קוצר – עוד הספיק להזהירו שיענש על כך: "תשלם . . . ", ומוסיף קוצר: "לא ידעתי אז עד מה קרובה אזהרתי לו להתגשם".

מהראוי לשים לב לכך שקוצר לא פירט כיצד בפעולה בתל-אביב תחוסל "האדמיניסטרציה הבריטית כולה" – ועתידים לעבור עוד 12 שנה עד שביאור התכנית יבוא בדפוס [ויובא בהמשך].

כאמור, ב-83' הדפיס יעקב (ישקה) אליאב (לבנשטיין) את ספרו 'מבוקש', בו הוא מתאר באריכות את פרשת "רחוב יעל 8", בעמ' 194-203.

א) את התיאור הוא פותח בהעתקה (לחלקה צורף שם גם צילום) מעיתון 'הארץ' שלמחרת הפיגוע. בתיאור זה מוזכר שכאשר "נשמעה התפוצצות שניה" התברר לאחר מכן שהיא שהרגה את הקצינים. כלומר, העיתון לא ידע לדווח על שתי התפוצצויות קודמות – כפי שטען מורטון [דבריו הובאו למעלה]. אלא שבתוך הדברים מעתיק אליאב קטע נוסף, שהאמור בו אכן מתאים לתיאורו של מורטון: "נשמעו בסביבות רחוב יעל שתי התפוצצויות קלות בזו אחר זו" [בין הקטעים ניתן להבחין גם בחילוקי גרסאות בקשר לשעה: 9.20 או 8.40].

אליאב עצמו מספר כי המוקש שהרג את הקצינים על הגג הכיל "כ-25 ק"ג חנ"ם, מסוג בלאסטינג-ג'לטיין ... כ-15 ק"ג מסמרות מכל הסוגים, שלפני כן סופגו חומצת-מלח וחומצה גפריתנית כדי שיזהמו ככל האפשר את פצעיהם של הנפגעים". המוקש שהוטמן באדמה היה "מסוג ה"פוגז" . . כ-15 ק"ג חנ"ם מסוג בלאסטינג-ג'לטיין ... כ-10 ק"ג מסמרות ושברי ברזל, טבולים בחומצות הרגילות שלנו" (הוי אומר, הפוך מהמסופר בספרו של וינשל, המתאר את המוקש שבאדמה כגדול מזה שעל הגג).

ב) באותה העתקה מהעיתון מובא עוד: "מיד הודיעו על הדבר למשטרה, וכפי שמוסרים לסופרנו, טלפנו לכל קצין וקצין לחוד". נראה כי כוונת הסופר שמטעם הארגון נעשו טלפונים אלו. אליאב עצמו, המביא את הדברים, אינו כותב כך, אלא:

בהישמע פיצוץ-הפתיון ... באותו רגע היה אחד השכנים עתיד לטלפן למשטרה, כך הערכנו ... השכנים מיהרו לצאת לחדר-המדרגות. אחד מהם ... טילפן למשטרה. הקריאה הגיעה מיד למשרדו של מורטון במפקדת המשטרה.

ג-ד) ועוד הוא מספר:

מצאתי לנכון להכין שתי מלכודות, כדי שאם משום-מה ינצלו מורטון ווילקין מזו שאטמין בחדר על הגג יילכדו במוקש-הדרכים שיוטמן בשביל המוליך מן הרחוב לפתחו של אותו בנין ... ואם יאיר להם המזל ולא יחוסלו בחדר על הגג, הרי כשיעברו בשביל – ובו הם חייבים לעבור ויהי-מה – ירוסקו במוקש.

ה) אליאב מוסיף ומעיד [ההדגשה שלי]:

אני הנחתי בוודאות שאין לערערה, על סמך נסיוני, שהמשטרה תבודד מיד את המקום ולא תרשה לאזרחים להיות בסמוך ולהיכנס לבנין, שהרי הם עלולים להפריע לחקירה, מה-עוד שברור יהיה לכל כי הענין הוא פוליטי, וקשה לדעת באיזו מידה האזרחים אוהדים את הפעולה הנדונה.

אין הוא טורח לפרט היכן למד מניסיונו על בידוד המקום.

ו) לגבי הוגה רעיון הפיגוע כותב אליאב (ההדגשות שלי):

כל אותה עת הגיעונו ידיעות שהמשטרה תעשה הכל כדי לחסלנו ... הגענו אפוא לכלל דעה שאם לא נפיל אנחנו אימה על המשטרה הרינו צפויים לחיסול, ומאחר ששני הקצינים, וילקין ומורטון, החזיקו בידיהם את החוטים המובילים אלינו, החליטה מפקדתנו לחסלם. משימה זו הופקדה בידי.

ז) חדר הגג היה "חדרם של שני חברים צעירים ומסורים". אליאב אינו נוקב בשמם.

ח) כותב אליאב:

אפשר היה, כמובן, לשער שיחד עם וילקין ומורטון יבואו כל הבלשים כולם, אנגלים לכל דבר; ואפילו יהיה בקרבם יהודי כלשהו, הרי דינו חמור אף מזה של הבלשים האנגלים באשר הוא בבחינת בוגד בעמו. אם אפוא ייהרגו יחד עם מורטון ווילקין כמה בלשים אנגלים, ואפילו איזה בוגד יהודי, אין הדבר נוגד את התכנית ואת הכוונה לחיסול המחלקה היהודית בבולשת הבריטית.

ט) ולפי תיאורו:

החדר הועף לכל הצדדים, עד למרחק מאות מטרים מזירת ההתפוצצות. יחד עם שברי החדר הועפו לכל עבר אבריהם המרוסקים של שלושת הקצינים שהתפרצו לחדר.



י) אליאב מגלה בספרו, לראשונה, את שמו (הפרטי) של מפעיל המוקש ההורג: "ברוך", שהיה "חבר ותיק ומסור ביותר, שלימים ברח מלטרון בבריחה המפורסמת". את שם המשפחה אמנם אין הוא נוקב, אך כל אחד יכול למוצאו ברשימת בורחי לטרון המופיעה בספרי לח"י שנדפסו קודם לספרו של אליאב.

ישקה מוסיף ומספר:

ברוך אמר שהוא מכיר את מורטון ואת וילקין היטב, שהרי חקרו אותו לפני כליאתו בבית-הסוהר וגם כשהיה במחנות מזרע ולטרון ראה את מורטון ווילקין; לכן אין כל חשש שיטעה בזיהויים. הוא גם הדגיש לפני שראייתו טובה ולא תבגוד בו ... ממילא לא יהיה כל חשש של זיהוי מוטעה. אף שריחוק עמדתו של ברוך הקשה על זיהוי הקרבנות ... הקצין שיף היה גבה-קומה ורחב-כתפיים, ובמידה ניכרת דמה למורטון. גם המדים הדומים הקשו על הזיהוי המדויק. טרטון דמה בכל לווילקין, ולברוך לא היה ספק שהקצינים מורטון וויליקין בידו.

[לגבי לטרון, אמנם בויקי רשום שהיה שם מחנה כבר ב-1940, אבל ילין-מור בספרו מספר כי המחנה ממנו ברחו היה בסוף שנת 42' "מחנה חדש" ('לח"י' עמ' 110-111), כך שלא ברור כיצד ומתי שהה בו ברוך קודם 42'].



יא) כמו כן הוא מגלה, לראשונה, את שמו (הפרטי) של זה שאמור היה להפעיל את המוקש המוטמן באדמה: "יהושע", ועליו הוא כותב "אשר מאז הצטרף למחתרת בקטנותו אפפו אותו אגדות של הקרבה, מסירות ואומץ לבלי חת".

מוסיף אליאב ומספר (ההדגשות שלי):

בעיה עמדה לפני יהושע, והוא העלה אותי לפני; בזמן הפיצוץ אפשר שיהיו סמוך למוקש סתם אנשים, מלבד מורטון ווילקין ... אמרתי ליהושע: "הפעלת המוקש על-ידך היא הפעולה החשובה ביותר שמפקדת הארגון, ויאיר בראשה, מצפים לה. עליך לבצע ויהי-מה, ואפילו ייהרגו עוברי-אורח תמימים. חיסול המחלקה היהודית של הבולשת הוא ערובה לקיום לח"י, ואפילו לחיי מחוללו. עליך לבצע, גם אם יהיו חייך שלך בסכנה". למותר היה להגיד זאת ליהושע, שידוע היה לכולנו כי חייו אין להם כל משקל בעיניו לעומת דבקותו בפעולה. הוא אף לא הניד עפעף כאשר דיברתי אליו בנימה חריפה ופסקנית כל-כך. הוא היה אז נער, ואילו מאחרי היו כבר כמה וכמה שנים של פעולה במחתרת בדרגות גבוהות. הוא קיבל את הוראותי כדבר המובן-מאליו, לחץ את ידי, וללא רתיעה יצא לפעולה.

כאן המקום להעיר כי אותו "נער" יהושע – שעליו להלן – נולד ביוני 22', ובאותה עת היה בן 19 וחצי, ואותן "אגדות" שאפפו אותו קושרו בדרך כלל ל"תקופת הפרדסים", שאחר רצח א"ש – אך זוהי רק הערת "אגב".



בהמשך מוסיף אליאב ומספר:

יהושע ראה את שיף, גולדמן וטרטון בכניסתם לבנין, ראה גם את הפיצוץ, וברי היה לו שברוך נכשל בזיהוי האנשים שפוצץ. עכשיו ברור היה לו שבידיו נתונה הצלחתה של הפעולה כולה, ובעצם נתון בידיו גורל הארגון, שהרי אם לא יחסל עכשיו את מורטון ווילקין יחסלו הם את הארגון ויהרגו את מנהיגיו אחד-אחד, ובראש-וראשונה את מחולל לח"י, הוא יאיר ... מן הגג ראה יהושע את המכוניות של מורטון ווילקין נעצרות בחריקה ליד הבנין. וכאן, ברגע שהיה יהושע צריך ללחוץ על הלחצן ולפטור את המחתרת העברית מאויביה המסוכנים ביותר, היסס ולא לחץ. מיד החליט על נסיגה. כשעבר על ידי היה חיוור ונרעש, ואני הייתי כמי שבלעה אותי האדמה.

אליאב אינו מתייחס כלל למיקומו הוא בעת האירוע – ונותר לנו רק המופיע בספרו של וינשל שהוא עצמו התרחק עד הירקון.

בשנת 86' התפרסם ספרה של עדה אמיכל-ייבין, 'בארגמן', העוסק בתולדות חיי א"ש. פרשת הפיגוע ברחוב יעל פותחת בקטע הבא, עמ' 267:

רעיון הכנת מלכודת לאנשי הבולשת הועלה עוד במזרע ע"י מפקדת פלוגת ראש-פינה, משה מולדבסקי. את הרעיון כמות שהוא הביא משה סבוראי, לפני המפקדה, ועל ביצועה ב-20 בינואר 1942, נתמנה יעקב אליאב.

אמיכל-ייבין לא התמקדה (אף לא בהערות) לשינויי הגרסאות בקשר לתכנית זו. לדבריה תוכננה המלכודת על הגג ל"אנשי הבולשת האנגלים". אין היא נוקבת בשמותיהם. אף אין היא טורחת לספר לשם מה היה צורך במוקש שלישי, אך יודעת לפרט את שמו של זה שהיה צריך להפעילו: יהושע כהן.

כמקור לסיפור הפרשה היא מציינת (עמ' 278 הערה 12) לספרו של בנאי, אף ששם לא הוזכר שמו של כהן. בהמשך, עמ' 269, היא כותבת על הקצינים היהודים שנהרגו: "הללו נשלחו, שלא כמצופה במקומם של ג'. מורטון ווילקין, שלמותם התכוונו מלכתחילה". אף דבר זה אינו נמצא בספרו של בנאי, כי אם בספרו של וינשל.

בהמשך מספרת אמיכל-ייבין על תגובתו של א"ש בקבלו דו"ח על כשלון הפעולה. עדות זו, שהיא מביאה בשמה של טובה סבוראי, מספרת על כך שא"ש כמעט והתעלף ("ראינו שהוא עומד ליפול") והיה צורך להגיש לו מים.



אלא שכבר וינשל בספרו עמ' 180 (מהדורת 78' עמ' 222) סיפר שתגובתו זו של א"ש היתה לאחר מקרה קודם, והוא הנסיון שכשל לשדוד גזבר שנשא תיק ובו כסף, במהלכו נהרגו שני יהודים ונתפסו מבצעי השוד:

כשמוסר מהנדס [=יצחק צלניק] דין-וחשבון על מהלך הדברים ... מחויר יאיר מאד, לולא הוגש לו אותו רגע כסא, היה צונח על הרצפה באמצע החדר. במשך שניות מספר, נדמה היה, כאילו אבד את הכרתו ... הוא יוצא לאטו מעלפונו.

ואף בעלת העדות שהביאה אמיכל-ייבין, טובה סבוראי, כתבה כן בספר 'מאצ"ל ללח"י' – שנדפס שלוש שנים אחרי ספרה של אמיכל-ייבין – מספרת, בעמ' 254, שתגובתו זו של א"ש הייתה לאחר מקרה השוד וההרג הנ"ל. נוסח דומה מסופר שם, בעמ' 348, בתוך עדותו של משה סבוראי. סבוראי אף מוסיף במאמר מוסגר:

צלניק ואני החלטנו לשמור בלִבֵּנוּ את דבר התעלפותו של יאיר למשמע הידיעה. עד שהגיע היום וברוך נדל ראיין את צלניק וקיבלתי קריאת טלפון טלפון מנדל. הוא ביקש שאתיר לצלניק לספר את הסוד המשותף שלנו לגבי תגובתו של יאיר על מותם של שני יהודים.

אלא שנדל ראיין את צלניק בשנות ה-70', בעוד ספרו של וינשל כבר נדפס בשנת 56'.

נחזור לרחוב יעל. בעמ' 268-269 העתיקה אמיכל-ייבין מנוסח של כרוז שכתב א"ש לאחר הפיגוע ברחוב יעל, ואשר "הודפס בסטנסיל במרתף בנוה-צדק". בעמ' 279 הערה 19 היא מציינת שאת הכרוז ראתה בארכיון הציוני. וזה נוסח העתקתה [ההדגשות שלי]:

המפקדה הראשית של האצ"ל בישראל [=שמו של הלח"י באותה תקופה] מודיעה בזה, שהקצינים שיף וגולדמן נידונו למוות ע"י בית הדין העליון של הארגון. פסק-דין זה נתאשר ע"י המנהיג והמפקד של האצ"ל בישראל ... פסק-דין קשה זה צריך לשמש התראה למשטרה, על קציניה, שוטריה וסוכניה, למען לא יגעו בשליחי הארגון בשעת מלוי תפקידם הלאומי. ביה"ד העליון של האצ"ל בישראל, החמיר בפסק-דין זה בשים לב לעובדה שחברינו יהושע בקר ונסים ראובן, אשר נאסרו בשעת מלוי תפקידם, עונו ע"י המשטרה, והקצינים שיף וגולדמן הם אחראים באופן ישיר עבור עינוים אלה – האצ"ל בישראל מזהיר שוב את המשטרה בפני היד הנוקמת של הארגון.

להלן צילום הכרוז הנמצא בארכיון ז'בוטינסקי:



מי שיטרח לערוך השוואה יראה שמלבד אותם שינויים קלים מהנמצא בהעתקת אמיכל-ייבין (כמו "עבור הענויים הללו" תמורת "עבור עינויים אלה"), הרי שהמשפט האחרון שבהעתקתה ("האצ"ל בישראל מזהיר ... הארגון") כלל אינו מופיע בכרוז המצולם. עוד זאת, שבכרוז מופיעה הקטע המעניין הבא, שמשום-מה לא הועתק על ידה:

המפקדה הראשית של הארגון הצבאי הלאומי בישראל מביעה בזאת את צערה על זה, שאנשים חפים מפשע נפגעו גם כן. בשים לב לתנאים, אשר בהם הוצא פסק דין זה לפ[ו]על, אי-אפשר היה להמנע ממקרים מעציבים.

התאריך המופיע על הכרוז: "ט' שבט", הוא יום שלישי ה-27 בינואר. אלא שבהמשכו של הכרוז נמצאת "הודעה" על שידור הרדיו הקרוב של הארגון, שיערך ביום שני ה-26 בינואר...

כרוז זה הוזכר גם בספרו של יוסף הלר שנדפס ב-89' (ח"א עמ' 144-145). הלר אמנם כן מציין כי בכרוז "הובע צער על שנפגעו חפים מפשע, אך נאמר שלא היה מנוס מכך", וכי "הופנתה גם אזהרה כלפי 'הקויסלינגים של הסוכנות היהודית והמפלגה הרביזיונטיסטית'", אך בציון המקור לכרוז (הערה 193, עמ' 195) ציין שהוא "ללא תאריך", ומקורו בארכיון הכללי לתולדות ישראל.

אפשר והיו כמה כרוזים דומים? ייתכן. מכל מקום, כרוז שכזה, או המופיע בחוברת הסברה מאוחרת של הלח"י ("כמה מחבריה נתפסים והבולשת מענה אותם עינויים קשים, כדי להוציא מפיהם סודות מן המחתרת. המחתרת נוקטת אמצעי-הגנה ומגיבה בפעולת-תגמול, שבה נהרגים קציני-בולשת-ומשטרה המעורבים בעינויים") היה מקורם של ניב וילין-מור (בספריהם שהובאו לעיל), לקשר בין העינויים והפיגוע ברחוב יעל, אם כי עדיין לא ברור מדוע ראה א"ש את שיף וגולדמן כ"אחראים באופן ישיר עבור עינויים אלה".

אגב, הלר (בספרו עמ' 145) יודע לציין על כרוז נוסף שהוציא הארגון לאחר הפיגוע:

בהודעה נוספת צוין לגנאי 'השלטון הזר', כאשם יחיד בגורלם המר של מיליוני יהודים: הוא נועל את שערי המולדת, כפי שהוכח בפרשיות 'פאטריה' ו'אטלנטיק'. הוא גם עוסק באיחודן של ארץ ישראל וסוריה, כדי להביא לגטו ב'מלכות פראי ערב'. הריגת שיף וגולדמן היתה חוליה נוספת בשרשרת חיסולי שכירי הבולשת. קדמה לה הריגתם של ברוורמן ובָּאק (בלשים יהודים שעבדו בשירות המשטרה), כשם שחיסול טרטון היה המשך לחיסול קרנס, אשר העלה לגרדום את בן-יוסף (!). לשיף נזכר עוונו על שהיכה את הפועלים הרעבים של בית"ר ואת הנוער הלאומי שהפגין נגד ציד עולים בלתי חוקיים.

בהערה 194 ציין הלר את מקורו: "לח"י, כתבים, א, עמ' 104-103". מדובר בהקלדה מחדש של הכרוז לקראת הדפסתו בין כתבי הלח"י, ולא בצילומו. צילום ההקלדה מכרך זה חזר ונדפס בספר 'מבוקש' עמ' 203. יש אפוא להתפלא על אמיכל-ייבין שדווקא הכרוז המפורסם יותר נעלם ממנה.

מכל מקום, עובדת הוצאתם לאור של שני כרוזים מלמדת על הלחץ ההסברתי בו היה שרוי הארגון בעקבות הפיגוע הכושל.

יש גם מקום לפלא הן על אמיכל-ייבין והן על הלר, ששניהם לא הזכירו (על כל פנים בהערות) "כרוז" נוסף המתייחס לפיגוע זה. כוונתי לכרוז שעליו מסופר ב'הדם אשר בסף' של יעקב וינשל, 1956, עמ' 186-187 (מהדורת 78' עמ' 228-229), כך:

יומיים אחר הפצוץ ברחוב יעל, הודבקו ברחובות העיר כרוזים בחתימת קבוצתו של יאיר – לח"י – שנתנו הסבר כללי על הדין שעשתה לעצמה. סגנונם המתגרה, לא התאים לחלוטין למצב הרוחות ברחוב. בכרוזים הופיע שיף כנוגש מקצועי, רודף ללא פשרה של הבלתי-לגאליים. ביחוד הוצג כאויב-פועלים מושבע. לא היתה בהם אף מלה אחת של נוחם על הקצין היהודי השני, שנהרג בפצוץ. הדברים הללו לבו את התרגזות הצבור. העיר הכירה טובה לשני הקצינים האלו עוד מאותה תקופה, שבה הגנו עליה מפני התקפות הערבים ומעולם לא חשה כלפיהם כל טינה. הקהל נדהם מהנימה הצורמנית של הכרוז, ממשפטיו היהירים שופעי הבטחון המופרז. על טורטון לא שמע איש קודם לכן. לא הכירוהו כלל ובודאי לא זקפו על חשבונו את אבדן חייו של בן-יוסף. כמשגיח בית הסוהר לא היתה בידו כל ברירה, אלא לבצע את ת פסק הדין. האיומים שבכרוז והתהילה העצמית, עמדו בסתירה למהלך הרוחות האמיתי.
באיזו מדה היה יאיר עצמו אחראי לתוכן הכרוז, קשה לקבוע. משפט אחד מעמיד בסמן-שאלה את אחריותו כמחבר המסמך: "המדינה היהודית על שתי גדות הירדן". דוקא סיסמא זו שהיתה כה אהובה על ז'אבו, היתה שנואה על יאיר. הוא טען, שגבולות הארץ נרחבים הרבה יותר. אנשיו, שמשכו בכתפיהם למקרא הכרוז ברחובות רגזו: "זוהי פרובוקציה, הגבולות שהוזכרו אינם שלנו. אין זאת אלא שהכרוז מזוייף!".

המשפט "המדינה היהודית על שתי גדות הירדן" אינו מופיע בשני הכרוזים השונים ששרדו [ושעליהם סופר למעלה]. האמנם היה כרוז נוסף, מזוייף, שבו הופיע משפט זה? אני מסופק בכך. נראה לי יותר – עד שלא יוכח אחרת (כשאותו כרוז יתגלה ויוצג) – שכאן התערב הדמיון הפורה, אם של וינשל או של מקורו הנעלם.

אך אפשר ודווקא את תגובת הקהל הנדהם "מהנימה הצורמנית של הכרוז, ממשפטיו היהירים שופעי הבטחון המופרז", יש כן לקבל בעדות זו, ביחס לכרוזים האמיתיים. באחד מהם, זה שהזכיר את טורטון, לא רק ש"לא היתה ... אף מלה אחת של נוחם על הקצין היהודי השני, שנהרג בפצוץ", אלא אף הוזכרה חובתו של זה, בהיותו עוזר להרוג הראשון, זה שהופיע בכרוז – לפי הגדרת וינשל – "כנוגש מקצועי, רודף ללא פשרה של הבלתי-לגאליים. ביחוד הוצג כאויב-פועלים מושבע". וזהו נוסח הכרוז ההוא (המפורסם, שחזר ונדפס ב'כתבים' וב'מבוקש'):

הקצין שיף עבד את השלטון הזר במקלו. את מקלו המהולל רחץ בדם פועלים רעבים בפתח תקוה ובדם הנוער הלאומי, שהפגין נגד ציד "הבלתי-לגאליים". את מקלו זה שיבר – לדבריו – על גבי אסירנו. לבסוף התמכר כולו להסגרת לוחמי חרות ישראל לאדוניו הבריטיים. הקצין גולדמאן היה עוזרו הנאמן של הקצין שיף.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק מכל מקום, עובדת הוצאתם לאור של שני כרוזים מלמדת על הלחץ ההסברתי בו היה שרוי הארגון בעקבות הפיגוע הכושל.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק אך אפשר ודווקא את תגובת הקהל הנדהם "מהנימה הצורמנית של הכרוז, ממשפטיו היהירים שופעי הבטחון המופרז", יש כן לקבל בעדות זו, ביחס לכרוזים האמיתיים.

השערה שלי, לגבי הצורך בשני הכרוזים:

בתחילה הוכן הכרוז החריף יותר בתוכנו, זה המפרט את מעללי שיף והמזכיר את חובתו של גולדמן כעוזרו.

כשנודע לא"ש כי תוכנו של הכריז השיג תוצאה הפוכה מזו שרצה, החליט לכתוב כרוז נוסף, זה שבו התנצלות על פגיעה בחפים מפשע.

אגב, בכרוז זה (שהוא, לפי השערתי, השני) נוסף עניין נוסף שאינו בכרוז האחר (שהוא, כנ"ל, הראשון):

המפקדה הראשית של האצ"ל בישראל מודיעה בזה, שהקצינים שיף וגולדמן נידונו למוות ע"י בית הדין העליון של הארגון. פסק-דין זה נתאשר ע"י המנהיג והמפקד של האצ"ל בישראל.

לעיל הבאתי את העתקת כרוז זה מהספר 'בארגמן', וציינתי כי ההדגשות שלי. כוונתי בזה הייתה לעובדה שבהעתקת אמיכל-ייבין לא באו הדגשות, וכוונתי בהדגשותיי (שכאן הוספתי אחת) הייתה להבדיל בין הקטגוריות השונות, כביכול, של "המפקדה הראשית", "בית הדין העליון", "המנהיג והמפקד" – שעה שסביר מאוד להניח שמאחורי כולן עומדת דמות אחת: א"ש (אם כי אכן ידוע שהייתה לו מפקדה).

השערות שונות אפשר לתת בעובדה שא"ש בחר להציג את ארגונו כמורכב. אך נכון לתת את הדעת גם להדגשה אחת, שדווקא מופיעה בכרוז המקורי:

פסק-דין זה נתאשר ע"י המנהיג והמפקד של האצ"ל בישראל.

לשם מה באה הדגשה זו? האם ניתן לקשר זאת לרצונו של א"ש (רצון חבוי או גלוי, תלוי לעיני מי) לקבל על עצמו את הדין, ולהשתחרר מן השורה באופן עליו הטיף לחניכיו?

באותה שנה בה נדפס הספר 'בארגמן', 86', נדפס גם ספרו של יעקב גלבוע (פולני) 'בלכתך בשדות אימה'. בינואר 42' כבר לא היה יעקב פעיל בשורות הארגון ועל הפיגוע ברחוב יעל הוא קרא בעיתון. בעמ' 106-107 הוא מספר:

לאחר שנים רבות נודע לי שבאותו מקרה שבו נהרגו שני הקצינים היהודים, יכול היה לקרות אסון הרבה יותר גדול. בקרבת מקום הוטמן מוקש גדול שצריכים היו לפוצצו כשיגיעו למקום קציני בולשת בריטיים כדי לחקור מה קרה בפיצוץ הראשון.
התברר למפעיל המטען, שעמד מרחוק, שקהל יהודי התאסף סביב המטען הגדול שהוא עומד לפוצץ, ואם יגיעו קציני בולשת והוא יפעיל את המטען יקרה כאן טבח המוני של אזרחים יהודים.
למזלה של לח"י היה מופקד על הפעלת המטען הגדול בחור צעיר ושקול, יהושע כהן מכפר-סבא, ולמרות הפקודה שקיבל, להפעיל את המטען מבלי להתחשב בשום דבר, הוא לא לחץ על הכפתור והסתלק בשקט מן המקום. אז לא ידעתי על כך ... אני חושב שיהושע כהן נמנע מלהפעיל את המטען גם מפני שכשנה לפני כן הוא זכה להתקבל לראיון אישי אצל יאיר, בזכותי, בתום קורס שניהלתי במגדיאל ... "לעולם אל תעז להרים נשק נגד יהודי. אנו נלחמים בבריטים, וזאת זכור", אמר לו יאיר. והוא זכר דברים אלה ברגעים הקריטיים שאליהם נקלע. הוא סירב למלא פקודה מפורשת ולא לחץ על הכפתור הגורלי.

ב-89' הדפיסו הסבוראים את ספרם, 'מאצ"ל ללח"י', ובו בעמ' 213-214 כותב משה סבוראי על הפיגוע הזה:

יאיר הרכיב מטה חדש. שמעון [=כינויו של יצחק צלניק] היה ראש המטה ואת ישקה ואותי צירף למטה. בישיבת המטה הראשונה שהשתתפתי בה . . העליתי את המשאלה וההצעה של חברינו במזרע ... להכות בראשי המשטרה. זה עשוי להחליש את רדיפתם אחרינו. כמו כן סיפרתי להם שהאיש שהיה מפקד הגליל לפני הפילוג ואחריו [סבוראי אינו נוקב בשמו של משה מולדבסקי, המפורש בספר 'בארגמן'] – הציע ... בתוך המחנה [מזרע] ... שאפשר ללכוד את אנשי המשטרה על-ידי הבאתם לחדר שבו יהא טמון מוקש, וזה יופעל מרחוק כאשר אלה יבואו אליו. יש צורך בחדר-כביסה על גג, חדר שבו יוטמן מוקש, ובפיתיון כלשהו, כמו פיצוץ קל וכמה טיפות דם על הגג. ישקה תפס את הרעיון והציע שגם במדרכה למטה, לאחר שיבוצע הפיצוץ בחדר, יוטמן מוקש, וכאשר ראשי המשטרה מירושלים יגיעו לשם – יפוצץ המוקש גם במדרכה, ובדרך זו אפשר יהיה להכות בראשי הבולשת והמשטרה כאחד. הרעיון התקבל על דעתם.

הרי לנו פרשנות חדשה, ולטעמי: בפעם הראשונה גם "הגיונית" – לשני המוקשים: הראשון יועד לאנשי הבולשת המקומית בת"א-יפו, והשני לראשי הבולשת מירושלים.

ובעצם, כנראה שלכך התכוון אריה קוצר כשכתב [הובאו דבריו למעלה] שמדובר היה ב"תכנית לחסל את האדמיניסטרציה הבריטית כולה", אלא שקוצר לא פירט כיצד, דבר שעשה סבוראי.

דברי סבוראי נעלמו, או לא הובנו, מאריאלה רינגל-הופמן, בכתבה שעסקה בספרו ובמשפט הדיבה. בפברואר 90' כתבה על כך במוסף ידיעות אחרונות [ההדגשות שלי]:

טומן הלח"י ברחוב יעל 9 בת"א מלכודת לראשי הבולשת בעיר, וילקינס ומורטון. על פי התיכנון, פצצה קטנה שתתפוצץ בבניין תזעיק למקום שוטרים בריטיים. אלא יעקבו ... ושם יתפוצץ מוקש שהוטמן בארון. הפעלת המוקש, על פי התיכנון, היתה אמורה להביא למקום תגבורת בריטית, כולל את שני הבלשים המבוקשים. עם בואם, יופעל מוקש נוסף שהוטמן בחזית הבניין.

אך כאמור, משה סבוראי, מי שהעלה את תכנית, תיאר אותה באופן אחר.

ועוד פרט מעניין בספרם של הסבוראים: בעמ' 453 הם הדפיסו מכתב ששלח אליהם הד"ר ישראל אלדד לאחר פרסום ספרו של אליאב, ובו, בין היתר, דברי הביקורת הבאים (ההדגשות במקור):

ביחוד הזכרת שמו של ברוך'קע, שלחץ על הכפתור שהרג את שני הקצינים היהודים ... האיש חי, הרג הקצינים לא היה מכוון, עורר רעש ושטנה וגרם גם הוא להידרדרות. בשביל מה לעורר מי לחץ על הכפתור? על פי כל זה אפשר לשער מה פני כל הספר כולו, איזה צדיק היה המחבר עצמו...

בשנת 92' נדפס ספרו של בנימין זרעוני 'נדיב וגאון ואכזר'. ספר זה כבר הוזכר למעלה (בסוף תגובתו של irir) לענין איזכורו של הפיגוע ברחוב יעל [על בנימין זרעוני, שנפטר לאחרונה, ראה באשכול שפתח ישראל'ה]. בעת בה תוכנן ובוצע הפיגוע, כבר לא היה בנימין חבר בארגון (נסיבות פרישתו ראויות לדיון בפני עצמו). אין אפוא כל חידוש בקטע הקצר שהקדיש לכך בספרו, עמ' 154, אלא במסקנות שהעלה:

ב-21 בינואר 1942 רעשה כל הארץ [הפיגוע היה ב-20, וב-21 התפרסם הדבר בעיתונות]. במלכודת ... נהרגו הקצינים היהודים הידועים שיף וגולדמן ... יאיר הודיע שהוא אחראי לפעולה זאת, כי הקצינים היהודים שיף וגולדמן עינו ... ועל כך דן אותם למוות בבית-דין של האצ"ל בישראל.

... בעצם הפעולה הבחנתי בידו ובמוחו של ישקה אליאב קל-הדעת [לזרעוני היה "חשבון" עם אליאב, כמסופר באחד הפרקים הקודמים של הספר]. אף לא לקח בחשבון, כי במיקוש מעין זה עלולים להיהרג בעיקר יהודים. אף לא הקדיש מחשבה לאפשרות כזאת! בלבי לא באתי בטענות כלפי יאיר, ידעתי שאינו מסוגל לחשב תוצאות של מיקוש כזה עד הסוף. ברי היה לי שהפעולה קיבלה את אישורו, והוא האחראי הישיר לתוצאותיה; אבל גם אל ילד אין באים בטענות על כי בתמימותו נגרר למעשה רע. שכן בכל מה שקשור לפעולות מבצעיות היה יאיר בור גמור.

בשנת 97' נדפס ספרו של יאיר שלג, 'רוח מדבר', המביא את סיפורו של יהושע כהן [אשר נפטר בראשית 86', כך שלא הספיק לראות את ספרה של אמיכל-ייבין וספרו של יעקב גלבוע, המזכירים אותו בשמו בקשר לפיגוע ברחוב יעל]. לתיאור הפיגוע ברחוב יעל הקדים שלג, בעמ' 37-38, את תיאור הנסיון הכושל לשוד פקיד הבנק, שהיה, לדבריו, "ביום ששי, תשעה בדצמבר" (כפי הנראה, שאב שלג את התאריך מספרו של ילין-מור, עמ' 11, שאף שם: "ביום ששי, תשעה בדצמבר". אלא שילין-מור שגה והטעה, שכן האירוע היה בתשיעי לינואר. גם התאריך הנדפס בספר 'מבוקש' עמ' 375, השלישי בינואר, שגוי), ושלג כותב בעמ' 38:

כשלון הפעולה והמאסרים שוב פגעו קשה במורל המחתרת ... הכשלון הזה חיזק, כאמור, את תחושתו של "יאיר" שיש לבצע פעולה דרסטית ומהירה נגד מפקדי הבולשת [אף מילה על עינוי הנאסרים, שהוזכר בכרוזים].

בהמשך מתאר שלג את הפיגוע באופן הדומה לזה שבספרו של אליאב, שלדבריו "הגה" את "התכנית המתוחכמת". אף שלג, כאליאב, מזכיר את "ברוך" כמי שטעה בזיהוי והרג האנשים הלא נכונים. על יהושע כהן כותב שלג בעמ' 39:

הוא החל להתנשף, כאילו עלה גם הוא באותו רגע על הגג, ושאל את השכנים מה קרה. השכנים הסבירו לו ואף סיפרו שהנהרג אינו מורטון, אלא הקצין היהודי שיף (כפי שחשד יהושע עוד קודם).

מה הביא את יהושע לחשוד שברוך טעה? וכיצד ידעו השכנים על הגג שהנהרג הוא שיף ולא מורטון? לשלג פתרונים.

אגב, למרות שסמך על עדותו של אליאב בתיאור הפיגוע, אין הוא מזכיר את דברי אליאב על שאלתו המוקדמת של יהושע, ועל הוראתו הברורה של אליאב, להפעיל את המוקש גם אם יעלה הדבר בחיי אזרחים.

בהמשך הוא כותב, עמ' 39-40:

באותם מקרים נדירים שבהם התייחס יהושע לפרשה (ומעצם מיעוט ההתייחסות שלו לכך) עולה כי גם לאחר רצח שטרן בידי מורטון, לא התחרט יהושע שלא הפעיל את המוקש. ההחלטה התחייבה מהכרתו העמוקה שאין לפגוע ביהודים חפים מפשע, ומידיעתו שזו היא עמדתו של "יאיר".
גם החברים למחתרת לא באו בטענות ליהושע על כך. האם עשו זאת משום שקיבלו בלב שלם את הכרעתו, או שמא בזכות המעמד שזכה לו לאחר מכן? לא ברור [וזאת מאחר ונעלמה משלג – שכאמור עשה שימוש בספרו של ילין-מור – מילה אחת שכתב הלה, לימים חבר מפקדת הלח"י, על אותה החלטה (ההדגשה שלי): "הסיק המפעיל, ובצדק"]. מכל מקום, יוצא דופן אחד בלט בגישה שונה כלפי הפרשה: היה זה ישקה אליאב, מי שהגה ותיכנן את הפעולה, ואולי ראה בכשלונה גם החמצה אישית שלו. בהזדמנויות שונות טען אליאב כי יהושע אשם בעקיפין במותו של "יאיר", שהרי לא הרג את מורטון ווילקינס, כפי שהיה אמור לעשות.
ארבעים ואחת שנה לאחר האירועים המדוברים, נתן אליאב פומבי לטענותיו. בראשית 1983 פירסם את ספר זכרונותיו, "מבוקש", ושם כתב שבהימנעותו מפיצוץ המוקש גילה יהושע היסוס (הוא לא פירט את סיבת ההיסוס), ורמז שבכך גרם יהושע למות "יאיר". על דברים דומים חזר אליאב גם בתכנית רדיו, ששודרה לאחר הופעת הספר.
יוסי אחימאיר, אז כתב "מעריב", ביקש את תגובתו של יהושע להאשמות: "החלטתי שאני לא הורג יהודים. עשיתי זאת מתוך הכרה, ואני עומד על כך גם היום. ישפטו ההיסטוריונים אם צדקתי או לא. אני רואה בהחלטה המהירה שקיבלתי באותו רגע שלא ללחוץ על המוקש את אחת ההכרעות החשובות בחיי".
יהושע סירב באותה הזדמנות להתייחס באופן אישי לאליאב, אבל בעמודים שצילם מתוך הספר, רשם את ההערה הבאה (כפי שנהג להגיב על כל חומר כתוב שהתגלגל לידיו): "אין שום ביטוי לחשש מצדו?" הוא גינה העדר תחושת הסכנה ואת אבדן הספק המוסרי של אליאב.

אגב, מעניין לבדוק כיצד התייחסו לפרשה שני כותבי רומנים שניסו לשוות לספרם זווית היסטורית אוטנטית.

הראשון הוא משה שמיר, שב-2001 הדפיס את ספרו 'יאיר'.

את ההסבר של הוגה התכנית, משה סבוראי, כנראה שלא ראה. הוא מזכיר, בעמ' 463, את יהושע כהן ואת ברוך [בלא שם משפחה], כאשר על יהושע "לגמור את מורטון ואת וילקין, במקרה שמוקש-החיסול של ברוך לא יעשה זאת". בעמ' 464 מספר שמיר כי "אחד מדיירי הבית דיווח" על הפיצוץ הראשוני.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק אגב, מעניין לבדוק כיצד התייחסו לפרשה שני כותבי רומנים שניסו לשוות לספרם זווית היסטורית אוטנטית.

השני הוא רם אורן, בספרו 'ימים אדומים' שנדפס ב-2006. אורן – שלא הכיר את התכנית כפי שסיפר עליה סבוראי –אינו מזכיר שמות, וזה תיאורו, עמ' 198-199:

האיש שהפעיל את המטען המתין על גג הבניין השכן, ברחוב יעל 10. הוא ציפה שאחד הדיירים יזעיק מיד את המשטרה ... מיד לאחר-מכן, יגיעו, כהרגלם, גם מורטון ווילקין, יפנו לעבר מקום הפיצוץ ואז יופעל המוקש השני על הגג. אם הוא לא יצליח לחסלם, יארבו להם מטעני הנפץ הנוספים, כשיצאו מן הבניין ויפסעו על השביל בדרך אל השער.

כבר בשורה הראשונה טעה אורן (או תחקירניו), שכן מפעיל המוקש שעל גג המתין על גג בית ברחוב זמנהוף מס' 13, ולא על גג בית מס' 10 ברחוב יעל, שהיה "הבניין ממול" שעליו המשיך אורן וסיפר בעמ' 200 (ההדגשה שלי):

גגו של הבניין ממול, שם ניצב מי שאמור היה להפעיל את המטען מתחת לשביל המוליך אל הבית, במקרה שווילקין ומורטון לא ייפגעו בפיצוץ בחדר הכביסה. המטען הכיל 29 מקלות דינמיט וקילוגרם וחצי מסמרים [כנוסח של מורטון המספר על "29 אצבעות ג'ליניט וכמה ליטרות מסמרות-ברזל", ולא כדברי אליאב המספר על "כ-15 ק"ג חנ"ם מסוג בלאסטינג-ג'לטיין ... כ-10 ק"ג מסמרות ושברי ברזל"] ולמי שיהיה בקרבתו ברגע שיתפוצץ לא יהיה כל סיכוי להישאר בחיים.
האיש על הגג בבניין ממול המתין שווילקין ומורטון יעלו על השביל. ידו נשלחה אל מתג הפעלתו של המוקש, אבל קפאה במקומה. שני אנשי הבולשת, שחששו מפני ניסיון התנקשות בחייהם, אספו כמה יהודים מדיירי הבית וביקשו אותם לבוא עימהם "כדי לעזור בחקירה". החבורה עלתה על השביל וחלפה על פני המוקש ... בלית ברירה, נטש את מתקן ההפעלה, חמק מן הגג ועשה את דרכו דרומה אל דירת המחבוא של אברהם שטרן ברחוב בן יהודה.

ועוד הערה קטנטונת: גם לגבי כתובתו של א"ש באותה תקופה טועה אורן, שכן א"ש כבר התגורר אז ברחוב מזרחי ב'. אך גם בתקופה קודמת יותר, כשהתגורר ברחוב בן יהודה, היה זה ליד פינת פרישמן (כמוזכר בספרו של ילין-מור עמ' 58), וכתובת זו היא צפונה (מערבה) לרחוב יעל, ולא "דרומה" משם.

בשנת 78' התפרסם ספרו של דוד סתיו (סיטון), 'באור ובסתר'. דווקא הוא, חבר התא הירושלמי של הארגון שלא היה בסוד המפקדה התל-אביבית, יודע לספר מי היה מעבד תכנית הפיגוע:

משה סבוראי ... כאשר הצליח להמלט [ממחנה המעצר במזרע], אסף מספר חברים מראשי הלח"י ולאחר שנועצו עם יאיר, עיבדו תכנית שמטרתה היתה לחסל את ראשי הבולטת הבריטית. הם החליטו לשים מלכודת למורטון ולוילקינס, ע"י שימשכו אותם לדירה במרכז תל-אביב ושם לחסלם ע"י הטמנת מוקשים שיתפוצצו בכניסתם לדירה.
חיסולם של שני הקצינים האלה – אם היה יוצא לפועל – היה נותן רווח של זמן ללח"י לארגן את שורותיו מחדש ולצאת למרחב. אך התכנית להתנקשות נכשלה. וכשלון זה המיט אסון כבד על ראשי הפעילים שחלק מהם נספה ע"י הקצינים הבריטיים וחלק אחר נפל בידיהם כשהם פצועים.

בהמשך הספר מתאר סתיו בפירוט את הפעולה:

מוקש שני, גדול מן המוקש שהותקן בדירה, הוטמן בקרקע ... המטרה היתה כאמור, חיסולם בעיקר של וילקינס ומורטון. לשם כך הוחלט לפוצץ חומר נפץ בכמות קטנה ואז מן הסתם ימסרו השכנים למשטרה ... ואז יופעלו המוקשים ויחוסלו רבי הטבחים ועוזריהם ... לאחר הריגתם של שני הקצינים היהודים הגיעו אמנם למקום גם שני רבי הטבחים וילקינס ומורטון, אך הם נהגו בזהירות ולא נכנסו לתוך הבנין. הם עסקו בפיזור הקהל הרב שהתאסף ליד הבית. וילקינס שידע עברית, ניצל את שעת הכושר כדי לפתוח בהסתה נגד חברי לח"י. הוא פנה אל הנאספים ואמר: "הנה אלה הם הלוחמים האבירים . . . הם יודעים רק לרצוח קצינים יהודים . . . אמנם יודעים אנו כי הם מבקשים לחסלנו, אך אנו נחסל אותם בעוד מועד". הקהל האזין לדברי הקצין הבריטי וקיבל את דבריו ב"הבנה".

אגב, סתיו אינו מסביר מדוע הוא מכנה את וילקין ומורטון בתואר "רבי הטבחים", כלומר, הוא אינו מפרט את מי טבחו הללו – קודם שניסו לטובחם הם, ברחוב יעל, ב-20 לינואר 42'. מאוחר יותר היה זה מורטון שטבח באנשי הארגון (ברחוב דיזנגוף, ורצח א"ש), אך וילקין גם אז המשיך לשמור על "ידיים נקיות".

בשנת 56' נדפס הספר 'לוחמי החופש בישראל', שבו תולדות השומר, ההגנה, הפלמ"ח, ניל"י, אצ"ל ולח"י. את תולדות לח"י כתב עמנואל כץ, ודבריו חזרו ונדפסו (מלבד במהדורה נוספת של הספר, בשנות ה-70') גם בשנת 83' בספרון בפני עצמו, נושא את השם 'קיצור תולדות לח"י'. מעניין לקרוא את שכותב שם (בספרון עמ' 11) אודות הפיגוע ברחוב יעל (ההדגשות שלי):

קציני המשטרה שהוזעקו למקום ניסו לפתוח את דלת הדירה, ואז התפוצץ מוקש שני שהיה מחובר לדלת ושלשה קצינים נהרגו. אנשי יאיר, שביצעו פעולה זו, התכוונו לחסל כמה וכמה קצינים בריטיים. ואכן היה בין ההרוגים קצין-המשטרה הבריטי טורטון – התליין שהעלה לגרדום את שלמה בן יוסף.

אם המוקש "מחובר לדלת", הרי שאין אפשרות לדעת מי יכנס ראשון לדירת הגג. פתיחת הדלת היא המפעילה את המוקש. כך אין הקורא יודע על הזיהוי המוטעה שנעשה בהפעלת המוקש ע"י מפעיל שניצב על הגג הסמוך. גם אין הוא יודע על החיסול הבלתי מוצלח, ואדרבה, ניתן לו הרושם ש"בין ההרוגים" (לא נאמר שהיו שלושה, ושניים מהם יהודים) נמצא הקצין התליין.

בספרו 'גוייסנו לכל החיים' שנדפס ב-69' (במבוא כותב המחבר: "זיכרונות אלה העליתי לראשונה על הכתב עוד בשנת 1948 ... בראשית 1967 החלטתי להוציאם כספר והתחלתי לערוך אותם") מספר [הנ"ל היה אז בחיפה, כך שהמסופר אינו על פי מעורבות אישית של הכותב]:

בחדר הוטמן מוקש-מלכודת שהיה צריך לפעול עם פתיחת-הדלת. כדי למשוך את מורטון וחברו אל המלכודת, פוצץ על גג אותו בית רימון-רעש ומייד לאחר זאת טילפנו אל מורטון והודיעוהו על המקרה.

וגם מסיפורו אין הקורא יודע על הזיהוי המוטעה בהפעלת המוקש שעל הגג, שכן זה "היה צריך לפעול עם פתיחת-הדלת".

על המוקש שהוטמן בגינה ולא הופעל אף הוא אינו מספר, ולעומת זאת, מדבריו עולה כי אנשי הארגון הם שהתקשרו למשטה.

בספר זה מוסיף ומספר על שוטר שנחשד כשותף להתנקשות והושם במאסר – פרט שלא מצאתיו במקומות אחרים.

'מאצ"ל ללח"י' מספר משה סבוראי:

מספר ימים לפני הפעולה ברחוב יעל 8 התקיימה ישיבת מטה ... באותה ישיבה דיווח ישקה על ההכנות לפעולה. לפי דיווח זה צריך היה מישהו מאנשינו להודיע על הפיצוץ הקל למשטרה ולפי הידיעות שבידי ישקה היו אמורים מורטון ווילקין לקבל את הידיעה בעת ובעונה אחת. ישקה הביע את דעתו ש"אין ספק שהם ייצאו מיד למקום".

ולמדנו מכאן שניים: בעוד וישקה אליאב סיפר (הובא למעלה) כי מראש שוער שאחד השכנים יטלפן למשטרה, הרי שגירסת סבוראי היא שההודעה הטלפונית תוכננה שתהיה ע"י אחד מאנשי הארגון.

ועיקר: כשלון הפעולה בהסתמכה על דעתו של ישקה, שהתבררה כשגויה.

בתחילתו, בסַפּרו על א"ש:

תכניותיו הכמוסות מתגלות למתנגדיו בטרם זמן. איזו יד נעלמה מכתיבה בשמו פניות לתושבים. מזייפת, מעשה אמן, את סגנונו ומסרסת את רעיונותיו בזדוניות. יד שחורה זו משיגה את מטרתה: הוא מוכרז כפושע מדיני מסוכן, אויב בנפש לכל החברה המיושבת בדעתה. הדבר עלול לזרוע גם בשורותיו בהלה ובלבול.

מעניין לברר: מי מסר לוינשל את האינפורמציה הזו על זיופים?

קרתי לא מעט על הפעולה הזו אך מעולם לא ראיתי צילומים של מקום האירוע !

ומדהים לא פחות הוא גם הנתון הזה..."אליאב עצמו מספר כי המוקש שהרג את הקצינים על הגג הכיל "כ-25 ק"ג חנ"ם, מסוג בלאסטינג-ג'לטיין ... כ-15 ק"ג מסמרות מכל הסוגים, שלפני כן סופגו חומצת-מלח וחומצה גפריתנית כדי שיזהמו ככל האפשר את פצעיהם של הנפגעים". המוקש שהוטמן באדמה היה "מסוג ה"פוגז" . . כ-15 ק"ג חנ"ם מסוג בלאסטינג-ג'לטיין ... כ-10 ק"ג מסמרות ושברי ברזל, טבולים בחומצות הרגילות שלנו" (הוי אומר, הפוך מהמסופר בספרו של וינשל, המתאר את המוקש שבאדמה כגדול מזה שעל הגג)."


אלו הם בדיוק נתונים מהסוג שאני מחפש !
ואגב - במסגרת איסוף החומרים שלי הופתעתי לגלות שהאצ"ל נהג לטבול את הרסס של מטעני החבלה שיוצרו על ידו בחומצות !

וכי לא אתה כתבת למעלה שכבר ראית את ספרו של אליאב?
והרי התמונות עם הכיתובים, מספרו של מורטון, חזרו ונדפסו גם בספרו (כפי שציינתי).
במחשבה שנייה, ייתכן והספר אינו נמצא כעת בהישג ידך.

ואגב, אחרי שציינת שקראת שכך נהג האצ"ל, התעורר אצלי החשד שמא גם אליאב קרא כך, ולכן כתב מה שכתב... (אכן, זהו חשד רחוק, ובפרט שכמה מקורות תומכים בעובדה שהוא היה "המומחה" של הלח"י בתחום זה. לאידך, כבר הספקתי לדעת שקשה מאד לסמוך על הנ"ל, גם כשהוא מספר על דברים שראו עיניו או גם עשה בעצמו).

שמואל"ק שלום,
במקרה נכנסתי אתמול 28/4/09 לפורום ועיינתי בכתובים לגבי פעולת הלח"י האמורה.
באותו תאריך התגוררתי עם הורי ברחוב שלמה המלך 23 ת"א.
אני יליד ספטמבר 1939. זכרוני לגבי אותו אירוע הוא כדלקמן.עמדתי במרפסת בקומת הקרקע שבה התגוררנו. ראיתי אדם או שניים יוצאים דרך החלון של חדר הכביסה שהיה על הגג של הבניין ברחוב יעל8. כעבור זמן לא רב, ראיתי חיילים בריטים מזוהים ע"פי הכומתות האדומות נכנסים לחצר שלנו ומתמקמים במתקנים של פחי הזבל. ראיתי דמויות מתקרבות לדלת של חדר הכביסה, שמעתי קריאות לפתוח את הדלת בעברית ואז נשמע קול נפץ חזק ראיתי גופה מתעופפת באויר והריסות ממבנה ואז אימי יצאה בריצה למרפסת וחטפה אותי פנימה.
מעיון בחומר שמתפרסם בפורם זה אין לי ספק שהפצצה הייתה מחוברת לדלת הכניסה של חדר הכביסה שאם לא כן מדוע יצאו או יצא האדם או שניים מהחלון.
אינני יודע אם יש קשר לדברים אלה למה שנזכר לעיל אבל רצוי להזכיר שבערך באותה תקופה לא זכור לי מתי התפוצצה פצצת כרוזים (כלומר כרוזים שהוכנסו בתוך עטיפת נייר מזופת ונקשרו בין שני בינינים) ממש בסמיכות למקום. בהחלט ייתכן שאין לזה קשר ללח"י.
זכור לי גם שבעקבות הפעולה האמורה פרצו הבריטים לכל הבינינים הסמוכים למקום הוציאו את מי שנמצא במקום, בעיקר נשים נשים וילדים הקיפו אותנו בקונצרטינות של תיל עד אשר שיחררו אותנו.
אין ספק שעדות זיכרון שמי שהיה בגילי באותה תקופה מפוקפקת אבל אני עומד על הזיכרון של מספר הנקודות
א.ראיתי אנשים יוצאים מהחלון כפי שאמרתי.
ב.שמעתי את הפיצוץ עם הנסיון לפתוח את הדלת.
הבנתי שלאחר קריאת כל החומר שהופיע בפורם זה שעליי להודות למנוח יהושע כהן ז"ל על כך שאני עדיין בחיים ומתכתב איתך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף במקרה נכנסתי אתמול 28/4/09 לפורום ועיינתי בכתובים לגבי פעולת הלח"י האמורה.

סקרנות גרידא: היכן מצאת את הקישור לאשכול זה? האם כאן?
לידיעתך, פתחתי אשכול חדש בנושא, בכתובת זו, ושם תוכל לראות את המשך הנידון באשכול אליו התייחסת, וכוונתי לכך שלפרשת הרצח ברחוב יעל הייתה השלכה ישירה וברורה לרצח א"ש.
בינתיים נקטע המשך הבירור בפורום זה, שכן לא רבים (בלשון המעטה) מוצאים בו עניין. לא לי להתלונן על אי ההתעניינות בנושא: ראה, האתר הרשמי של הלח"י, שהתייחסתי אליו ול"שידרוגו" באשכול זה (ורק התחלתי בכך, ולא הגעתי לרוב רובן של ההשגות שיש להעיר על אופן תפעולו והחומר שהוצג ושלא הוצג בו), שבק חיים זה זמן, ודומה שהדבר אינו מפריע לרבים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף באותו תאריך התגוררתי עם הורי ברחוב שלמה המלך 23 ת"א. אני יליד ספטמבר 1939. זכרוני לגבי אותו אירוע הוא כדלקמן. אין ספק שעדות זיכרון של מי שהיה בגילי באותה תקופה, מפוקפקת, אבל אני עומד על הזיכרון של מספר הנקודות

לטובת אלו שאינם מכירים את הנושא, אדגיש: הרצח ברחוב יעל היה ב-20 בינואר 1942. מי שנולד בספטמבר 1939 היה אז בן שנתיים ושלושה חודשים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף ראיתי אדם או שניים יוצאים דרך החלון של חדר הכביסה שהיה על הגג של הבניין ברחוב יעל8. כעבור זמן לא רב, ראיתי חיילים בריטים מזוהים עפ"י הכומתות האדומות נכנסים לחצר שלנו ומתמקמים במתקנים של פחי הזבל. ראיתי דמויות מתקרבות לדלת של חדר הכביסה, שמעתי קריאות לפתוח את הדלת בעברית ואז נשמע קול נפץ חזק ראיתי גופה מתעופפת באויר והריסות ממבנה ואז אימי יצאה בריצה למרפסת וחטפה אותי פנימה.

מעניין, שאת הפיצוץ הראשון (פצצת ההפחדה) אינך זוכר. המתגוררים בקרבת מקום בוודאי שמעו אותה (ראה המסופר למעלה על תכנון שבעקבותיה יתקשרו השכנים למשטרה), ואמך בוודאי שמעה, והשאירה אותך על המרפסת.
אדגיש: לא באתי להטיל ספק בעדותך ובאמינותך. ציינתי רק פרט מתמיה.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף אבל רצוי להזכיר שבערך באותה תקופה לא זכור לי מתי התפוצצה פצצת כרוזים (כלומר כרוזים שהוכנסו בתוך עטיפת נייר מזופת ונקשרו בין שני בינינים) ממש בסמיכות למקום. בהחלט ייתכן שאין לזה קשר ללח"י. זכור לי גם שבעקבות הפעולה האמורה פרצו הבריטים לכל הבינינים הסמוכים למקום הוציאו את מי שנמצא במקום, בעיקר נשים נשים וילדים הקיפו אותנו בקונצרטינות של תיל עד אשר שיחררו אותנו.

למען האמת, כרגע לא זכור לי שקראתי על כך. אבדוק בהזדמנות.
בזכרון יש משהו על חיפוש בריטי באזור, כדי למצוא את א"ש. גם זאת אחפש בהזדמנות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף ראיתי אדם או שניים יוצאים דרך החלון של חדר הכביסה אני עומד על הזיכרון של מספר הנקודות א. ראיתי אנשים יוצאים מהחלון כפי שאמרתי.

פתחת בשמא, "אדם או שניים", וסיימת בברי, "ראיתי אנשים יוצאים", כלומר, יותר מאחד.
דומני ולפי המופיע בכתובים, אדם אחד עזב את המקום אחרון, כשהוא משווה לו מראה של מקום בו הייתה בו פעילות מחתרתית כושלת. ייתכן אבל ושניים הכינו קודם לכן את המוקש הגדול וכו', ואותם ראית. ייתכן גם וראית את השכנים שהגיעו למקום אחרי פצצת ההפחדה (אותה כאמור אינך זוכר. אולי היית אז בתוך הבית, ויצאת החוצה רק אחריה), במטרה לבדוק מה קרה על הגג. ייתכן והם רק ניסו להציץ דרך החלון, ואתה דימית שהם יוצאים ממנו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ספונר יוסף הבנתי שלאחר קריאת כל החומר שהופיע בפורם זה שעליי להודות למנוח יהושע כהן ז"ל על כך שאני עדיין בחיים ומתכתב איתך.

לגבי המוקש שלא הופעל ע"י יהושע כהן: הבאתי למעלה גרסה הטוענת שמוקש זה עשוי היה להחריב את כל הבית (יעל 8). לגרסה זו, ייתכן (זה אמנם לא כתוב) שהייתה פוגעת גם בבתים הסמוכים, כהבנתך שהיית נפגע אף שהיית כבר בתוך הבית הסמוך. אך ראה שהבאתי גם גרסה הטוענת שהמוקש שהוטמן באדמה יכל לפגוע רק בעומדים סביבו, למטה, בחצר. הבנתי שאתה לא עמדת שם.
בכל אופן, יש כאן מומחים (ולפחות מומחה אחד שאני יודע עליו) לענייני חבלה, שיוכלו לשפוט ולהכריע האם כמות חומר הנפץ ואופן הפעלתו של המוקש שהוטמן באדמה (תיאור הובא למעלה) אכן הייתה פוגעת פגיעה כה חמורה בבית זה ובאלו שלידו.

מכל מקום, אשוב ואציין שאני מוצא את תגובתך ועדותך כמעניינת ביותר, ומודה לך על כתיבתה.

שמואל"ק שלום,
בתגובה לדבריך הרשה לי לומר מספר דברים:
א. נכון שמתמיה ומוזר שילד בן שנתיים ומספר חודשים ישא בזכרונו פרטים לגבי אירוע כה "עתיק"
ב.על אף האמור לעיל אני בטוח כי אותם אנשים או אדם שאותם הזכרתי יצאו מן החלון לגג ולא הסתובבו על הגג.
ג. נכון איני זוכר את הפיצוץ הראשוני אולי משום שהיה חלש אולי מסיבה אחרת אבל בין אם היה פיצוץ כזה, וכנראה שהיה, או לא ממילא לא ראיתי שכנים מחוץ לבניין האמור נוהרים לשם כדי לבדוק מה קרה. יתר על כן נראה לי שהייתי מזהה את מי שהסתובב על הגג לו היה מהשכנים בבנין ברחוב יעל 8.
ד. נראה לי גם שהיציאה מהחלון מצביעה על כך שאנשי הלחי מלכדו את הדלת לחדר הכביסה דבר שמסביר מדוע מיד לאחר הדפיקות על הדלת והנסיון להיכנס נשמע הפיצוץ הגדול. זאת בשונה מהטענה שהפצצה הוטמנה בארון.
ה.אינני יודע היכן בדיוק הוטמנה הפצצה הנוספת, לפי הכתובים ליד הכניסה לבניין,כלומר אם הנחתי נכונה מדובר במרחק כשמונה מטר מהמרפסת בה הייתי.
ו.נוסף לאמור מרגע יציאת האנשים מחדר הכביסה ועד להופעת הבריטים או אנשי המשטרה היהודים לא היתה נפש אדם על הגג.(לזכרוני)

תודה על התיחסותך
יוסף.

מבנה משופץ ויפה אשר אני בספק אם לפחות חלק מדייריו מודעים למה שהתחולל במקום לפני כ 60 שנה....

נפטר לפני שבוע, ליל חמישי י"ב טבת, כמה חודשים לפני שהגיע לגיל 89.

מחבר הספר 'חיילים אלמונים' שהוזכר כאן.

הוא שירה למוות (ביחד עם לוחם לח"י נוסף) בקצין הבריטי וילקין, אשר הוביל את חוליית החיפוש שגילתה את מקום מחבואו של א"ש (אולם, לא וילקין ירה למוות בא"ש, וגם לא ידע על יהודי אחר שרצח).

ויקי

נפטר הלילה.

בויקי מסופר:

בנאום בכנסת הוא הסביר כיצד רֵצח מפקד הלח"י, אברהם שטרן (יאיר), היה הסיבה להצטרפותו לשורות המחתרת:

"נער הייתי וגם למדתי בתלמוד תורה "סיני", סמוך לרחוב מזרחי ב' בתל אביב הקטנה. באחד הבקרים בחודש שבט תש"ב, ביום לימודים רגיל, שמעתי בכיתה עם חברי הנערים כמה יריות. רצנו לרחוב דרך המדרגות ומצאנו שם מהומה גדולה. שאלתי אנשים מה קרה, וכולם ענו: המשטרה הבריטית הרגה שודד ורוצח יהודי. חזרתי לכיתה ושם שאלוני חברי מה קרה, ומלמלתי להם את אשר שמעתי ברחוב. הרבי, שהיה המורה שלנו, פרץ בבכי ואמר - ואני זוכר את זה עד היום - "אבריימ'ל, לא רוצח ולא שודד יהודי הם הרגו. הם רצחו גיבור יהודי בעל מסירות נפש". הרבי הזה היה הרב יצחק ידידיה פרנקל, שלימים היה רבה הראשי של תל-אביב, חותנו של הרב לאו. הכיתה כולה נשתתקה, נדהמה. הכיצד? היינו בהלם. ואז התחלתי לחשוב. היטלטלתי בין המושגים רוצח, גיבור, שודד, מסירות נפש, והגעתי לכמה מסקנות שנטבעו בלבי ובנו את אישיותי הצעירה: לא כל מה שהגדולים אומרים זה אמת ולא כל מה שהרוב חושב זה תמיד צודק". רביץ הדגיש בנאומו אז כי "בזכותו של "יאיר" ידעתי כי לפנינו מלחמה של מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים, להקים בית יהודי לנרדפים מגלות אירופה נגד הבריטים כובשי ארצנו. לח"י נכנסה ללבי כגרעין שנבט. יגעתי ומצאתי את דרכי עם הלוחמים בשורות הלח"י. וזכיתי ללחום את עיקר מלחמתי בירושלים".

רביץ התגייס למחתרת בגיל 13 ועסק בהדבקת כרוזים וגיוס חברים חדשים. כינויו במחתרת היה "נמרוד".

לדברי רביץ‏‏, הרבנים וראשי הישיבות החרדים היו נגד כל המחתרות ולא רק נגד הלח"י, כי התנגדו לעובדה שבחורי ישיבה עוזבים את ספסלי בית המדרש. ובכל זאת, לדבריו, בלח"י היו חרדים רבים ששירתו במחתרת יותר מכל מחתרת אחרת:

"זאת גם הסיבה שחיציהם כוונו בעיקר נגד הלח"י, שמשכה יותר מכל את הלוחמים החרדים. ארגון "ההגנה" היה חלק מהממסד, האצ"ל היה ציוני ודיבר בשם אידיאולוגיות מזויפות של בית"ר שהיו מאוד זרות לאוזן חרדית. היחידה שדיברה אמת צרופה הייתה מחתרת הלח"י. הם דיברו על גירושם של הבריטים מהארץ, על מנת שיהודים יוכלו לעלות באופן חופשי וזה דיבר אלינו יותר מכל דבר אחר. מצבם של היהודים כאב מאוד לליבנו ולליבותיהם של בחורי ישיבות רבים, וזה מה שמשך את החרדים ללח"י".

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק אגב, באותה פעולה נהרג גם הקצין הבריטי ג'ורג' טרנטון, מי שהיה תליינו של שלמה בן יוסף.

בספרו של נתן ילין-מור, עמ' 13: א. ט. טורטון.
בספרו של יעקב אליאב, עמ' 195 (העתקה מעתון מאז): י.נ. טאֶרטון
בספרו הנ"ל של יצחק שמיר: ג'ורג' טרטון.
ואילו בספר 'מאצל ללח"י' של הסבוראים, עמ' 221 הערה * : הקצין הבריטי טֶרנטוֹן

אגב, בספרו של דוד שומרון (עלי), 'גוייסנו לכל החיים', עמ' 21, מסופר:

שוטר יהודי נוסף שהיה עדיין בחדר-המדרגות – ניצל. שוטר זה נחשד כשותף להתנקשות והושם במאסר.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק ראויה פעולה זו לתיאור מפורט יותר, ואסתפק כאן בציטוט קצר מדברי יצחק שמיר בעמ' 55 של ספר זכרונותיו 'סיכומו של דבר' (נדפס ב-94') ...

למעלה, בתגובה 9, העתקתי מדברי יצחק שמיר על פרשת הפיגוע הזה. אחזור ואעתיקם, בתוספת:

ב-20 בינואר השתבשה פעולה של אנשינו: מלכודת שהותקנה ברחוב יעל 9 בתל-אביב ונועדה לג'פרי מורטון, מפקד הבולשת במחוז לוד (שלא בחל בעינויים של אסיריו), ולאיש-אמונו טום וילקין, קטלה לא אותם אלא את קצין המשטרה הבריטי ג'ורג' טרטון ואת שני עמיתיו היהודים שלמה שיף ונחום גולדמן. כששמעתיעל כך, חלף בי זעזוע עז: גם זו היתה מהפעולות שדנתי בהן עם חברים לפנימעצרי והחלטתי שאסור לבצעה, משום שהסיכוים שתסתיים כפי שהסתיימה היוגדולים מאוד. ושוב, לימים סופר לי כי הצעירים שמילאו את מקומנו לאחרשנעצרנו החליטו כי נהגנו בזהירות מוגזמת יצאו להטמין את המלכודת.

בצער עמוק אמרתי לעצמי: חששותיו של יאיר הולכים והופכים למציאות.

שמיר אינו מפרט כאן מהן אותן "חששות" שהיו לא"ש, ואין ברירה אלא להניח שהמשפט האחרון נמשך על דברים שהביא שמיר קודם לכן, בעמ' 47, מאשר שמע מא"ש בסוף נובמבר 41:

הוא אמר שחברים ותיקים ומנוסים נופלים בשבי האויב, והבאים במקומם הם אמנם בחורים מעולים ומסורים, אך חסרי-ניסיון, ונוטים, משום כך, להסתבך בשגיאות. אחר-כך הזכיר את האפשרות שהוא עצמו ייעצר באחד הימים. הוא היה בטוח, כך אמר לי, שהמעצר הזה לא יהיה ממושך – מפני שהבריטים יירו בו וירצחוהו בו במקום.

כלומר, כשם שהפעולה ברחוב יעל נכשלה מפני חוסר ניסיון של המפעילים – ששמיר מעיד כי א"ש צפה זאת – כך יהפוך למציאות להמשך: הרצחו של א"ש.

מהנכון לבדוק את דברי שמיר [ההדגשה שלי]:

גם זו היתה מהפעולות שדנתי בהן עם חברים לפני מעצרי והחלטתי שאסור לבצעה, משום שהסיכוים שתסתיים כפי שהסתיימה היו גדולים מאוד

"גם", מפני שנמשך על שמספר שמיר קודם לכן, בעמ' 48-49 [ההדגשות שלי]:

בימי שבתי בבית-המעצר ביפו התעוררו בלבי דאגות כבדות ביחס למה שקורה בשורותינו בחוץ. אני זוכר, למשל, שיחת-רעים שנקטעה בהודעה על נסיון שוד של חברינו, שנכשל. המבצעים, נאמר לנו, נתפסו ובחילופי-היריות נהרגו יהודים, עוברי אורח ... רגזתי על הכשלון. אבל יותר מכל הטריד אותי עצם הביצוע של השוד. לפני שנעצרתי, טיפלתי בתכנונה של הפעולה הזאת ובעקבות בדיקה מדוקדקת הגעתי למסקנה שיש לבטלה. כל התקלות שקרו בפועל היו צפויות מראש. לא נותר לי אלא להניח שיאיר לא ידע כי פסלתי את התוכנית קטגורית ומישהו הוליכו שולל. אם כך, משמע שהסכנה ליאיר הולכת וגדלה.
לאחר זמן-מה נודע לי שכך בדיוק היה. נמצא מי שהחליט, בלחץ המצוקה הכספית של הארגון, שאני הייתי זהיר מדי – והמעשה האומלל נעשה.

מסיפורו זה של יצחק שמיר אנו למדים שהוא מקורו של הנדפס 38 שנה קודם לכן, בספרו של יעקב ויינשל, 'הדם אשר בסף'. אודות השוד שבו נהרגו עוברי אורח יהודים מסופר שם בעמ' 177 (מהדורת 78' עמ' 219):

אחד מחברי המטה מוחה נמרצות, נגד המבצע בכללו, מטעמים מעשיים ביותר: הקופאי עובר בסביבה סואנת והומה מאנשים, דבר המהווה קושי בדרך נסיגה בטוחה, לבחורים. לא כדאי לסכן הרבה במעשים כאלה; העיקר – להשיג כסף מתל-אביב בלי לריב עמה; אך, לרוע מזלם, נאסר דוקא איש זה, ערב הפעולה, והתראותיו נשכחו בינתיים.

ואף אודות הפיגוע ברחוב יעל מסופר שם, בעמ' 184 (מהדורת 78' עמ' 236):

גם הפעם טוען אותו חבר מטה, שהזהיר מתכנון גרוע של שוד הגזבר, כי התכנית לקויה: רק מהגג שחובר לארון, ניתן לראות היטב, מי נכנס לחדר המעבדה של הבית ממול – דרך הפתח הראשי של הבית – אנגלים או יהודים. אך מאסר פתע, שמנע דיון בהתראותיו הקודמות, מונעו גם עתה.

אף יוסף הלר בספרו, חלק ראשון עמ' 265 הערה 194, מביא בדומה לזה מדו"ח של שירות הידיעות של ה'הגנה' משנת 43':

הש"י יודע לספר, שמפקדיו העצורים של 'האצ"ל בישראל' התנגדו לפעולה, אך שטרן, שהיה 'משולל חוש פוליטי', הושפע מצעירים 'חמומי מוח', ועשה מה שעשה, ועל ידי כך הביא כליה על עצמו ועל חבריו. 'במחנה הרביזיוניסטי, סקירה לרבע הראשון של 1943', 19.5.1943; את"ה, פלג פורשים, 8א/5.

אלא שבשונה מדברי שמיר, הטוען שהתריע מראש כנגד הפיגוע מפני שהתקלות הטכניות היו צפויות מראש, אלא שלפועל החליטו בזה צעירים חסרי-ניסיון הנוטים להסתבך בשגיאות, מדובר כאן – בדו"ח ה'הגנה' – על צעירים "חמומי מוח", והכשלון היה של א"ש, בהיותו "משולל חוש פוליטי".

נצעד אפוא צעד אחד קדימה ונשאל:

אילו הצליח הפיגוע, והיה עולה בידי הארגון "לחסל את האדמיניסטרציה הבריטית כולה" (כדברי סבוראי, חבר המפקדה המספר על הרעיון שהביא), האם היה בכך לקדם את רעיון הארגון, או שמא אדרבה, לקבור אותו?

במילים אחרות: אילו הצליח הפיגוע, האם היה ניתן להאשים את א"ש בהיותו "משולל חוש פוליטי"?

לאור תיאורים שונים שקראתי, מאד מסתבר שבתקופת פעילותו המחתרתית של יצחק שמיר, בהיותו במיטב שנותיו, הוא ניחן בתכונת הדייקנות. ייתכן ואף במהלך השנים שאחר כך הצטיין שמיר בתכונה זו, והוא הלא כיהן בכמה משרות נכבדות. לא כן בתקופה בה כתב את ספרו, כאמור, 1994. אחרי שסיפר מה שסיפר על "חששותיו של יאיר", כותב שמיר ב'סיכומו של דבר' עמ' 55 [ההדגשה שלי]:

החדשות האחרות שהגיעו למזרע בשלהי 1941 ובראשית 1942 ... "סטרומה" ... עם 769 מעפילים ... טבעה על כל נוסעיה, למעט אחד ... היה זה עוד מאורע בשרשרת מאורעות שעשו את אי-הפעולה-מאונס לבלתי-נסבלת מכל וכל. אבל המהלומה האחרונה היתה, כמובן, ההוצאה להורג של יאיר.

א"ש נרצח – כפי שאף שמיר מציין בהמשך – ב-12 בפברואר, בעוד וטביעת סטרומה הייתה ב-24 לפברואר – כך שהמהלומה באובדן חיי 768 יהודים הייתה מאוחרת לרצח א"ש.

בהמשך, עמ' 56, כותב שמיר [ההדגשות שלי]:

כעבור שנים, ב-1957, פרסם מורטון ספר זכרונות שבו הודה כי הוא ואיש משטרה ירו ביאיר במו ידיהם, והקצין וילקין היה שותף למעשה הנפשע.

דברים אלו אינם מדוייקים כלל. אמנם מורטון הודה כי הוא ירה בא"ש (בעמ' 145 של ספרו: “I shot him dead”. בתרגומו של ילין-מור עמ' 7: "יריתי בו למוות", ובתרגום שבספר 'מבוקש' עמ' 357: "יריתי בו והרגתיו") – ואין הוא מזכיר כלל איש משטרה נוסף שירה [העדות על כך היא מאוחרת לספרו של מורטון, ולא באה מפיו]. ובאשר לוילקין, אמנם בעמ' 48 כותב עליו שמיר:

ישתתף וילקין בחיסולו של יאיר, ולח"י יגמול לו על כך בהוצאתו להורג.

אך מהנכון לציין במפורש כי וילקין אמנם הוביל את הכוח שמצא את א"ש המסתתר, אך בשעת הרצח – ועל כך העידה טובה סבוראי – לא היה וילקין בחדר, כי אם למטה, ליד הרכב.

אגב, בספר 'שיחות עם יצחק שמיר' (תשנ"ח 1997) עמ' 20, אחר המסופר על תלייתו של שלמה בן יוסף בשנת 38', שואל המראיין חיים משגב את שמיר: "האם נקמתם את מותו?" – ושמיר השיב:

ב-1942 הוזעקו שלושה אנשי משטרה בריטיים לדירה ממולכדת בתל-אביב. הם ניסו לפרוץ אל הדירה בכוח. מוקש התפוצץ – והם נהרגו. אחד מהם היה תליינו של שלמה בן-יוסף. ארבע שנים חלפו אבל חשבון הדמים נפרע. לא היתה דרך אחרת להגיב על מעשיו הנפשעים של השלטון הבריטי כלפי העם היהודי.

כאן לא מופיעה אף מילה על כך שמדובר הייתה בפעולה כושלת, ושהמוקש נועד לאחרים. רק בדיעבד, באחד הכרוזים שנכתבו כתוצאה מאילוץ – דעת הקהל הזועמת – הוזכר שהבריטי הנהרג היה תליינו של בן-יוסף. אלא שעל כך כבר כתב הד"ר ויינשל בספרו (וצוטט למעלה):

על טורטון לא שמע איש קודם לכן. לא הכירוהו כלל ובודאי לא זקפו על חשבונו את אבדן חייו של בן-יוסף. כמשגיח בית הסוהר לא היתה בידו כל ברירה, אלא לבצע את פסק הדין.

אחרי שהצבענו על "נאמנותו" של יצחק שמיר למידת הדייקנות, כדאי לבדוק האם דבריו לגבי הפעולה ברחוב יעל עומדים במבחן המציאות. שמיר הלא כתב [ההדגשות שלי]:

גם זו היתה מהפעולות שדנתי בהן עם חברים לפנימעצרי והחלטתי שאסור לבצעה, משום שהסיכוים שתסתיים כפי שהסתיימה היוגדולים מאוד. ושוב, לימים סופר לי כי הצעירים שמילאו את מקומנו לאחרשנעצרנו החליטו כי נהגנו בזהירות מוגזמת יצאו להטמין את המלכודת.

מתי נעצר יצחק שמיר?

הוא עצמו מספר על כך בספרו הנ"ל, עמ' 47: "ב-2 בדצמבר 1941". תאריך זה, לשם שינוי, מדוייק, ומופיע בעוד מספרי הלח"י. יחד עם שמיר נאסרו אז עוד ארבעה מבכירי החברים בארגון.

אחד מהם היה יהושע זטלר, ובספר 'לוחם חרות ירושלים, זכרונותיו של יהושע זטלר' – תחקיר וכתיבה הדס ועופר רגב, 2007 – נכתב, בעמ' 85, שהיה זה בשנת 1942, אך זו טעות, וצריך לתקן: 1941. אגב, בעמ' 86 נכתב שם [ההדגשות שלי]:

בעת ששהה יהושע בכלא, אירעו כשלונות מבצעיים ברצף ונזק רב נגרם למחתרת. בדירה ברחוב דיזנגוף 30 נלכדו ונרצחו לוחמי המחתרת זליג ז'ק ואברהם אמפר. זמן קצר אחר-כך נכשלה תכנית להרוג את קציני הבולשת טום ווילקין וג'פרי מורטון בבית ברחוב יעל 8 ... שבוע אחר כך נכשל ניסיון שוד של פקיד המשביר בשדרות רוטשילד.

וגם זה שיבוש, שכן שוד הפקיד קדם לפיגוע ברחוב יעל, שקדם לרצח בדיזנגוף.

מכל מקום, זטלר בזכרונותיו אינו מתייחס כלל לסיבת הכשלון ברחוב יעל, ואינו מאשר או מכחיש את דברי שמיר לגביה. אמנם אין בכך ראיה, כי גם לסיבת כשלון השוד אין הוא מתייחס, למרות שעל כך כבר התפרסמו דבריו של ילין-מור בשנת 74', בספרו 'לוחמי חרות ישראל' עמ' 12:

העובדה המצערת ביותר היתה, שהפעולה נגד עובד המשביר המרכזי נעשתה עקב מאסרם של יהושע זטלר ויצחק יזרניצקי. בימים האחרונים שלפני מאסרם הם עמדו על הנקודות החלשות בתכנית והחליטו לפסול אותה ולבטלה. בשל מאסרם הבלתי-צפוי, לא עלה בידם להעביר את הוראת הבטול לפקודיהם, שעסקו בהכנות לבצוע הפעולה.

על כל פנים, ילין-מור – שהיה לפניו ספרו של ויינשל שנדפס בשנת 56' – כתב את שכתב רק לגבי כשלון השוד, ולא לגבי הפיגוע הכושל ברחוב יעל, משמע, ילין-מור לא קיבל את עדותו של "אותו חבר מטה" כמהימנה.

ואף בספר 'בארגמן' עמ' 258 מסופר:

סיפר סיומקה זיו על תוכנית שוד, שתוכננה על כל פרטיה ע"י י. זטלר ויצחק יזרניצקי, שנאסרו בינתיים, ויאיר אישר אותה. על שאלתו של י. צלניק, ימים מספר לאחר מכן, האם תוכנית השוד מאושרת על ידי יאיר, - השיב יאיר בחיוב (הערה 55: עדות – יצחק צלניק). יהושע זטלר אומר: שהוא פסל את תכנית השוד "מלכתחילה" (הערה 56: עדות – יהושע זטלר).

ובעמ' 265:

כדי לממן את תחילתן של הפעולות ... הובאה תכנית לשדוד את קופאי "המשביר המרכזי" בדרכו מן הבנק. יאיר פסל את התכנית הזאת, וגם יהושע זטלר פסלה עוד לפני מאסרו. י. צלניק לא ידע על פסילתה של התכנית ואישר אותה "על דעת עצמו" (הערה 3: עדות – יהושע ישראלי (בקר) [אחד ממבצעי השוד]). – בעוד שיצחק צלניק טוען ש"בלעדי יאיר לא הייתי מאשר – היתה לנו מידת התבטלות גדולה כלפיו" (הערה 4: עדות – יצחק צלניק).

אף משה סבוראי כותב בספרו 'מאצ"ל לללח"י', עמ' 347, שהייתה זו:

פעולה כושלת שתוכננה ע"י מישהו מן הצעירים ואשר יהושע זטלר, כפי שהוא עצמו סיפר לי כשנפגשנו בבית-הסוהר, לא אישר אותה כלל, והיא לא הייתה אמורה להתבצע. הידיעה על ביטולה לא הגיעה כנראה אל המבצעים והם ביצועה.

[אמנם מה שכותב שם שמדובר היה בשוד "פקיד בנק הפועלים", מוטעה. וראה שם בעמ' 254: "פקיד בבנק הפועלים", בניסוח שאפשר היה לפרשו למקום בו התנפלו עליו – אלא שלפועל נעשה השוד ברחוב, כפי שמספר ילין-מור: "צעד אחד מעובדי 'המשביר המרכזי' אל תחנת אוטובוסים, כדי להגיע למשרדו ... דקות אחדות לפני כן הוציא את הסכום מבנק הפועלים ברחוב מונטיפיורי. בהיותו ברחוב אחד-העם, מול הגמנסיה 'הרצליה' (היום מגדל-שלום) התקרבו אליו שלושה בחורים"].

פשוט מאוד: כבר ציטטתי למעלה מעדותו של משה סבוראי, זו שהובאה תחילה (בשנת 86') בספר 'בארגמן':

רעיון הכנת מלכודת לאנשי הבולשת הועלה עוד במזרע ע"י מפקדת פלוגת ראש-פינה, משה מולדבסקי. את הרעיון כמות שהוא הביא משה סבוראי, לפני המפקדה.

ושוב בספרו 'מאצ"ל ללח"י' (נדפס ב-89'):

בישיבת המטה הראשונה שהשתתפתי בה . . העליתי את המשאלה וההצעה של חברינו במזרע ... להכות בראשי המשטרה. זה עשוי להחליש את רדיפתם אחרינו. כמו כן סיפרתי להם שהאיש שהיה מפקד הגליל לפני הפילוג ואחריו – הציע ... בתוך המחנה ... שאפשר ללכוד את אנשי המשטרה על-ידי הבאתם לחדר שבו יהא טמון מוקש ...

נותר רק לבדוק מתי הגיע סבוראי לת"א (אחרי שהצליח להמלט מהמצער במזרע):

בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 240 מספרת טובה שמעצר החמישה היה בלילה שקדם לבואה, ביחד עם בעלה, לת"א. כך גם בתצהיר שהגישה לבית המשפט – המועתק בספר 'משפט הדיבה' עמ' 267 סעיף 13:

הגענו לת"א ב-3.12.41 ואז נודע לנו שיום לפני כן, בתאריך 2.12.41 נעצרו ע"י הבולשת מפקדיו הקרובים של יאיר וביניהם יוסף ברושי, יהושע זטלר ויצחק יזרניצקי (שמיר) ואחרים. למחרת בואנו לתל-אביב נפגש משה עם יאיר וחזר לפעילותו בארגון.

בדומה לזה מופיע גם בתצהיר של משה, שם עמ' 304 סעיפים 12 13.

כלומר, הרעיון הגיע ממזרע לת"א אחרי ששמיר כבר היה עצור.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.geocities.com/svorai2004/moshe_tova_1938.jpg]

משה וטובה סבוראי

כדי להצדיק את טענתו יוכל שמיר לטעון שהסבוראים אינם מדייקים. אלא שלצד הסבוראים יעמוד הפעם גם ילין-מור, המתאר בספרו 'לוחמי חרות ישראל', עמ' 9-10, את הזכור לו מלפני 32 שנים. מצאתי לנכון להעתיק את רוב דבריו בנידון, הן מפני שיש בהם הן ללמד על הלך מחשבתו של א"ש כפי שזה הצטייר במחשבתו (ובזכרונו) של אחד מנאמניו, ולאידך, על כך שהכותב חש צורך – המורגש היטב בתוך השורות וביניהן – להצדיק את עצמו על כך שלא מנע את ההחלטה המדוברת, שהיא שבסופו של דבר הביאה לרצח א"ש (ההדגשות שלי):

נפגשתי עם יאיר בערב שלמחרת המאסרים ... מאסרי היום הקודם השפיעו מאד על שיקוליו של יאיר ועל הכרעותיו ... עד אותו ערב ידעתי על התנגדותו הנחרצת של יאיר להפניית עיקר כוח המחץ של המחתרת נגד הבולשת והשמטרה הבריטית. הוא חשש, כי דבר זה עלול לשוות לנו בעיני הציבור דמות של קבוצה הנתונה במאבק נקמני נגד גורם משני בקרב מבצעי המדיניות הבריטית; גורם שאיננו מחליט על דעת עצמו ואיננו מכריע בגורל הארץ. מה נשיג בזאת? במקום הקצינים, השוטרים והבלשים שנפיל, יבואו אחרים ויעשו את המלאכה, המוטלת עליהם מגבוה. הדרג המדיני לא ייפגע למעשה, אפילו לא יוכה בהלם נפשי. השוטרים והבלשים רחוקים מן המדינאים והשליטים לא רק בתפקיד, אלא גם במעמד. אנו חייבים לפגוע בשליטים דוקא, כדי לשוות למלחמתנו אופי מדיני מובהק. לא רק ביושבים בירושלים, אלא גם מחוץ לגבולות הארץ ... ואחר יבוא תור הפגיעה בלונדון עצמה, בלב האימפריה. להצעות לפגוע בבלשים יהודים התנגד יאיר עד נובמבר בהחלטיות. לא צריך לתת נשק בידי יריבינו. כל פגיעה ביהודי תנוצל לצורך שסוי-דמים נגדנו.

הסכמתי עם שקוליו של יאיר. הוספתי, כי נדמה לי שהמחתרת אינה ערוכה להכנס בשלב זה למאבק-דמים, מאחר שחלק מהנהגתה לא קיבל את הקו המדיני שהותווה, והוא מנסה לחתור נגד יאיר בתוך השורות. יש רפיון ארגוני. סדורי המחתרת רחוקים מהיות מושלמים.

באותו ערב העמידני יאיר על הדילמה שניצבה לפניו. המאסר ברחוב נוה-שאנן [שם נעצרו חמשת הבכירים, בהם יצחק שמיר] הוכיח שפעולת הבלוש נגד אנשינו מתרחבת, מעמיקה ומתנהלת בשיטתיות ובהצלחה מצד הבריטים. הנה נאסרו אחדים מאנשינו הטובים והפעילים ביותר. טוב, נתגבר גם על זה. אבל לא בלי קשיים. ומי לידו יתקע, כי גורל דומה אינו מזומן לאנשים שיבואו במקומם? הדבר קרה בתקופת שקט דוקא, ללא פעולות. בשבועות האחרונים, לאחר הרחקת חברי המפקדה הנרגנים, התנהלה פעולה ארגונית מאומצת, גיוס ענף, הדרכה והסברה. עכשו תבוא הפסקה, או הרפיה, בשטחים מסוימים, עד שיחל הגלגל לנוע מחדש. לאחר זמן עלול הוא שוב לעמוד, בשל מקרה דומה. כך יותשו כוחותינו מהר יותר משנצליח לחדשם בהזרמת דם חדש. נראה שיש רק אפשרות אחת למנוע מעגל-קסמים כזה: לפגוע בחזקה במנגנון הבלוש הבריטי, באותם קצינים ושוטרים שבמוחותיהם מתרכזות הידיעות על תנועתנו. במפורש נאמר: הבריטים. גם עתה יש להמנע ככל האפשר מפגיעה ביהודים. אף כי יש בהם טיפוסים מתועבים יותר מן הבריטים עצמם, וּודאי מסוכנים מהם. אבל לגביהם לא נשתנה השקול היסודי. יש להניח שהפגיעות במנגנון הבריטי יפילו מורא ופחד על הבלשים היהודים ושוב לא יגלו נאמנות אדוקה לאדוניהם.

לא השגתי על דבריו של יאיר. בנסיבות החדשות היו שקוליו הגיוניים ונכוחים. לא ראיתי גם הצדקה מוסרית לנסות ולהניא את יאיר מן הדרך שהסתמנה בדבריו. אי-הרתעת הבריטים בימים ההם היתה מתן יד חפשית למאמציהם לחיסול המחתרת, לחפושים, גם לענויים. אני, שעמדתי על סף יציאה לחוץ-לארץ, לא ראיתי עצמי זכאי ליעץ בכוון שמחריף היה את הסכנה ללוחמים הנשארים במקום.



דעתו של יאיר נקבעה. הוא לא השלה את עצמו. ברור היה לו, כי לאחר פעולת ההרג הראשונה בקרב קציני הבולשת, יקום המנגנון כולו וכחיה פצועה יסתער על מי שפגע בו. הוא לא יברור באמצעים. הכל יהיה כשר בעיניו: ענויים, רצח, אף בלי לברר תחלה את זהותם האמתית של קרבנותיו. יהא עלינו להתחפר לזמן-מה במחתרת עמוקה יותר, עד שנוכל להנחית את המכה השניה. [דברי ילין-מור מכאן ואילך משמשים כהקדמה לסיפור השוד הכושל של גזבר 'המשביר המרכזי'] בשביל זה נחוץ כסף. חלק גדול מן הפעילים ידועים למשטרה. כמוהו אין הם יכולים לנוע בחוצות לאור היום. נמנע מהם לקבל עבודה שתפרנסם. נחוצות להם דירות בטוחות. הם זקוקים למזון. דרושים גם אמצעים כספיים לפרנסתם ולהוצאותיהם של אלה שעודם יכולים לנוע בחפשיות. אחרת ינותק הקשר בין החוליות הבודדות של הגוף. גם מחסני-הנשק נתדלדלו בשנה האחרונה ויש למלאם מחדש.

הפעולה מצריכה ממון רב. והקופה – ריקה כמעט ... האם מחמת מחסור בכסף תכרת תקות העם העברי לחרות? האם תופסק מסבה זאת מלחמת השחרור, אשר עליה מצווים הטובים שבאומה בכל דור ודור? הצרכים, ביחוד צרכי העתיד, דוחקים. יש הכרח להשיג סכום כלשהו במהירות, גם אם אין זמן למצוא ולתכנן לכל פרטיה פעולה גדולה שתפתור את הבעיה לתקופה ממושכת.

הרי לנו כאן שילין-מור מעיד בפה מלא כי א"ש התנגד בהחלטיות לרעיון "לפגוע בחזקה במנגנון הבלוש הבריטי", ורק אחר מעצר אנשיו, ויצחק שמיר בתוכם, שינה את דעתו.

דבריו של שמיר בקשר לפיגוע החיסול ברחוב יעל ("גם זו היתה מהפעולות שדנתי בהן עם חברים לפנימעצרי והחלטתי שאסור לבצעה, משום שהסיכוים שתסתיים כפי שהסתיימה היוגדולים מאוד"; "כי התכנית לקויה") פשוט אינם קבילים לאור עדותו של ילין-מור.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק כדי להצדיק את טענתו יוכל שמיר לטעון ... גם ילין-מור ... שהכותב חש צורך – המורגש היטב בתוך השורות וביניהן – להצדיק את עצמו על כך שלא מנע את ההחלטה המדוברת, שהיא שבסופו של דבר הביאה לרצח א"ש.

בהקשר לדברי ילין-מור ושמיר, נכון יהיה להביא דברים שכתב ישראל אלדד – מי שהיה לשותפם במפקדת הלח"י זמן מה אחרי הרצחו של א"ש – בספרו 'מעשר ראשון' שנדפס ב- 1950[ההדגשות שלי]. יש להעיר, שגם הרואים באלדד אדם קנאי וקיצוני, נראה שהפעם יסכימו שבדבריו אלו הוא נשמע הרבה יותר מתון והגיוני מאשר שני חבריו הנזכרים. יש לשים לב שאלדד מותח כאן ביקורת על מי שהחליט על פעולה זו, ולדבריו: ספק אם היה בה הגיון. כזכור, המחליט היה א"ש בעצמו:



כשלון ברחוב יעל. ודאי היה מתעורר רעש גם אילו הצליחה הפעולה, אילו נפגעו כפי שתוכנן: הקצינים הבריטיים. גם במקרה זה ספק הוא אם היה הגיון דוקא ברגע זה ודוקא בפעולה כזו. פגיעה בראשי השלטון היתה יותר מוצדקת מאשר בשלוחות נמוכות. ומה עוד, עם השלוחות שנפגעו היו כמו להכעיס שני קצינים יהודים. אי אפשר היה להציל את מצב הרוחות ברחוב על ידי ההסברה שניתנה, שהקצין שיף היה נבל, שהוא התנפל על הפגנת פועלים בפתח תקוה וכו'. אפילו האדם ברחוב שהאמין בדבר, לא יכול היה, ובצדק לא יכל היה, להצדיק את העונש המכסימלי הזה מצד קבוצה פוליטית מחרתית. מותו של הנפגע הבריטי נתן לכאורה היאחזות חדשה. הוא הוא אשר תלה את בן-יוסף. וגם זה לא היה משכנע. ברור היה שגם כאן מקרה. ופרשת בן-יוסף כבר רחוקה. תגובה נגד תליינו טובה מיד. כעבור זמן החשבון נעשה פוליטי ולא אישי.

בתוך השורות היתה התעוררות זמן מה בגלל כושר הביצוע, ההמצאה (פצוץ קל בחדר על גג, פצוץ חזק של מוקש בסף עם כניסת הקצינים החוקרים), אבל אף זה אך לרגע.

יצויין כי ידיעה זו, על "התעוררות" חיובית (אם כי רגעית) בתוך הארגון כתוצאה מהפעולה - לא מצאתיה בפרסומי הלח"י הנוספים.

בהמשך דבריו, אחר שסיפר על כשלון הפיגוע ברחוב יעל, כותב אלדד:

כשלון רודף כשלון. שני יהודים מקריים הרוגים ושני בחורים תפושים בשעת שוד של אלף לירות, אף זה לא עודד.

מדבריו משמע שהכשלון ברחוב יעל קדם לזה של השוד, ולא היא. השוד הכושל היה בתשיעי בינואר, והפיגוע ברחוב יעל ב-20 בו.

אף לא מילה על הפיגוע ברחוב יעל – הגורם הישיר לרצח א"ש.

לפי עדותו של נתן ילין-מור – כפי שפורסם ע"י זאב איבינסקי בנספח לספרו 'לח"י צבת ראשונה' – הרי שהיה זה הוא, ילין-מור, שכתב את המאמר שלמעלה.

כנראה שהיו לו לילין-מור סיבות טובות שלא לספר לנוער על הפיגוע הזה.

על דוד שטרן (אחי אברהם) שבשנת 72' הציג "בפני עם ועדה" – במסיבת עיתונאים – את תמונת אחיו שצולמה לאחר הרצחו, ברצוני להוסיף כעת ציטוט מדברי הגב' גיטא (טובה) סבוראי, בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 436-7. ההדגשות שלי:

בתחילת 1965 נעניתי לפנייתו של בנימין גפנר, חבר לח"י לשעבר, לבוא עמו אל דירתנו לשעבר שברחוב מזרחי ב' 8 ... בשעת הנסיעה סיפר לי גפנר בהתלהבות רבה על ביקורו בלונדון. הוא דיבר בגאוה על פגישות עם אנשי בולשת ששירתו בארץ בתקופת המנדט וטיפלו במחתרת ... הוא דיבר בהתרגשות גובלת בהערצה על אנגלים אלה והוסיף וסיפר שהצליח ליצור קשר עם צלם המשטרה מאותם הימים. בנשימה אחת שאל: "את רוצה לראות משהו?"

לפני שהספקתי להגיב הוא שלף תמונה והציג אותה לפני, תוך שהוא מצפה לאותות התפעלות גם מצדי.

צמרמורת חלפה בגופי ודמי אזל מפני. זאת הייתה תמונת גווייתו של יאיר נקובת הכדורים. זה עתה עזבתי את הבית שבו נרצח יאיר. עדיין לא הספקתי להתאושש. לי [=הדגשה זו במקור] הוא מראה כאן עכשיו את התמונה הזאת?! כך פתאום הוא שולף ומראה את תמונת יאיר המת והמנוקב?! עד כדי כך הוא שיכור מ'תגליותיו' שאיבד כל רגישות ומאמין שגם אני אתפעל מסיפורי הגויים הרוצחים ואפילו מן התמונה?!

על כל פנים, אין לומר שדוד שטרן התלבט במשך 7 שנים האם לפרסם את התמונה או לא. אלא: מאחר ולא כל שנה נערכה מסיבת עיתונאים ב"בית יאיר", הרי שזו שנערכה בשנת 72' – בה מלאו 30 שנה להרצחו – הייתה הזדמנות טובה לכך.

"התמונה נמצאת בבית יאיר."

עלי להעיר שכוונתו אינה ברורה די הצורך. האם הוא מתכוון שהתמונה נשמרת בארכיון "בית יאיר", או שמא שהיא מוצגת שם, בין שאר התמונות (עלי להודות שמעולם לא ביקרתי במקום, כך שאיני יודע אם אכן כך). מרהיטות הלשון נראה כאופן השני, אלא שאם כך, וודאי שלא היה מקום להקשות על פרסומה בספר הסבוראים. לכן עדיף להניח כאופן הראשון.

ספרם של הסבוראים נדפס ב-89' [תש"נ]. קודם לכן באותה שנה, 89' תשמ"ט, נדפסה התמונה בספרו של יוסף הלר, והכיתוב שתחתיה: "גופתו של 'יאיר' (צולם בידי סרג'נט דיי)". התמונה שאצל הסבוראים שלמה יותר.

כבר הערתי למעלה (#5) שייתכן והתמונה המדוברת כבר נדפסה בשנת 72' באחד העיתונים. האם מישהו יודע על כך?
----

לפני שאשכח:

בקשר לתמונה המוזכרת בפתיחת האשכול, שבאשכול שלפניו "ציינתי שלמיטב ידיעתי היא עדיין לא הועלתה לרשת" [ובתגובות אותו אשכול - אלו שנמחקו - אף צויין שלא נמצאה בגוגל העברי והאנגלי], ובכן, היא כבר הועלתה, ובכיתוב: "גופתו מנוקבת הכדורים של אברהם שטרן (יאיר) במקום בו נורה ע"י הבריטים (...) [תיאור המקום שגוי, שכן הצולמה צולמה בביה"ח ביפו]" ולגוגל פתרונים.

בשנת 90' (ליום השנה העברי, כ"ה שבט תש"נ) נדפסה במוסף "סופשבוע" של 'מעריב' כתבה של גבריאל שטרסמן על הסבוראים, ואודות ספרם 'מאצ"ל ללח"י'. בכתבה זו נדפסה על פני שני עמודים, 30-31, תמונתו של א"ש, בצידה הכיתוב: "בתצלום הגדול: גופתו המנוקבת של א"ש". גילוי נאות, שבעל הכתבה אינו מציין לו: הכותב נמנה עם מעריציו של א"ש, והוא בוודאי לא היה מעוניין לפגוע בזכרו בהדפסת תמונה פוגענית. גבריאל שטרסמן הוא בנה של אילה לובינסקי (לילי שטרסמן), ממכריו של א"ש בפולין ואח"כ בת"א.

לא יצא לי לבדוק את מדורי "מכתבים למערכת" בגליונות הבאים של 'מעריב', כדי לברר האם נמצאו קוראים בעלי חוש אסטטי מפותח שמצאו לנכון להביע את מחאתם על פירסום התמונה בעיתון (עיינו היטב בידיעה הפותחת אשכול זה).

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק "התמונה נמצאת בבית יאיר." עלי להעיר שכוונתו אינה ברורה די הצורך. האם הוא מתכוון שהתמונה נשמרת בארכיון "בית יאיר", או שמא שהיא מוצגת שם, בין שאר התמונות (עלי להודות שמעולם לא ביקרתי במקום, כך שאיני יודע אם אכן כך). מרהיטות הלשון נראה כאופן השני, אלא שאם כך, וודאי שלא היה מקום להקשות על פרסומה בספר הסבוראים. לכן עדיף להניח כאופן הראשון.

שאכן, היא מוצגת.

ולא רק תמונת הפנים (כפי שהעליתי אני כאן), אלא התמונה בשלמותה.

היכן היא מוצגת? לא פחות ולא יותר אלא בסרט המוקרן בתוך החדר שבו נרצח א"ש, ובסרט המתעד זאת.

מי נחשף לתמונה? כל מי שמגיע למקום לביקור, פותח את הביקור בצפייה בסרט הנ"ל.

מעתה ברור (לי), שלא הייתה צריכה להיות כל מניעה להעלות את התמונה גם לכאן.

בהמשך לציטוט מדברי הגב' סבוראי, היא מספרת שכאשר ראתה את התמונה - בתחילת 1965 - היא הייתה בדרכה למשרדו של העו"ד מקס זליגמן (שם קיבלה ממנו תצהירים חשובים).

יש להעיר כי בספר 'משפט דיבה' נדפס תצהיר של הגב' סבוראי ובו (סעיף 57, עמ' 274-5 בספר) נכתב שאת התצהירים הנ"ל קיבלה מהעו"ד זליגמן "בשנת 1964 בערך".

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק ציטוט מדברי הגב' גיטא (טובה) סבוראי, בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 436-7. ההדגשות שלי: בתחילת 1965 נעניתי לפנייתו של בנימין גפנר, חבר לח"י לשעבר, לבוא עמו אל דירתנו לשעבר שברחוב מזרחי ב' 8 ...

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק ... מה שקרה הוא, שהגולש הראשון השתמש ברמז שהיה – לטעמי – "אולטרה עבה": "צולמה לאחר הרצח השפל. חבל שהשאיר את כלי הגילוח גלויים". ... התכוננתי בהמשך לשוב לתגובה הראשונה, לכתוב משהו על הרצח [השפל, כשם שכל רצח הוא שפל], ולהתייחס במיוחד לדברי הגולש על כלי הגילוח שהושארו גלויים. לסיפור הזה, בעצם, תכננתי להגיע מלכתחילה.

בכתבה ב'הארץ', תחת הכותרת (הראויה לטעמי לצל"ש עיתונאי): "הבוקר האחרון שלא נגמר", מסופר:

משפחת שטרן ... ואחרים קיבלו פחות או יותר את הגרסה הבריטית, לרבות סיפורו של השוטר ברנרד סטמפ על כובע של גבר ומברשת גילוח שנמצאו בדירתה של טובה סבוראי ועוררו את חשד הבלשים.

נכון לעכשיו טרם מצאתי ברשת את סיפורו של סטמפ, זולת איזכור בויקי (בהערות שוליים לערך יצחק שמיר):

לפי דבריו של ברנרד סטמפ, אחד הבלשים הבריטים שנכחו במקום, בריאיון שהעניק ב-1986 לעיתונאית אילנה צור ("ידיעות אחרונות"), אברהם שטרן נורה לאחר שנכפת, ולפיכך יש הרואים בהריגתו רצח.

יתכן ובארכיוני אספני הפורום ובקיאיו שמורה הכתבה המדוברת ב'ידיעות אחרונות', שטרם ראיתיה כולה. כל שידוע לי עליה, נכון לעכשיו, הוא מציטוטים ותגובות עליה, הנמצאים בספרי הסבוראים, מהם אצטט להלן:

'מאצ"ל ללח"י' עמ' 424:

בנובמבר 1986 פרסמה העיתונאית אילנה צור בעיתון 'ידיעות אחרונות' מיום 28.11.86 עדות, שהעיד בפניה השוטר הבריטי לשעבר ברנרד סטמפ ... נשא לאישה את דודתה של אילנה, את ציפורה, בימי שירותו בארץ.

'משפט הדיבה' עמ' 415 מצוטט מפסק דינו של השופט אליהו וינוגרד (המפורסם גם בזכות "דו"ח וינוגרד"), שהעתיק מאותו ראיון בו סיפר סטמפ [שלוש הנקודות הן במקור. אני מניח שהן רק בפסק הדין ולא בראיון]:

לא מצאנו שום דבר חשוב ואז נתקלנו במברשת הגילוח... עד לאותו רגע החיפוש היה שטחי ביותר.

והשופט וינוגרד ממשיך ומבאר (שם):

הוא מספר שרק מברשת הגילוח הרטובה הדליקה אצלם נורה אדומה, משהו חשוד, משהו לא נראה להם ואז החליטו לחפש ביסודיות.

אף קודם לכן באותו ספר, בעמ' 291, כותב על כך משה סבוראי:

אמר סטמפ לעתונאית אילנה צור ... מה גרם לחיפוש המדוקדק – אותה מברשת גילוח לחה, שהוא מצא כנראה בשירותים.

נמצא שבסיפורו של סטמפ לא הוזכר "כובע של גבר" (כמתואר בכתבה ב'הארץ' - נעתק לעיל). הסיפור על הכובע מקורו בסיפורו של הקצין הבריטי תומאס וילקין, שסיפרו - ביום הרצח - לעורך דין יצחק ברמן. על סיפור זה של וילקין העיד ברמן בבית המשפט, כמובא ב'משפט הדיבה' עמ' 133 (ההדגשות והנמצא בין סוגריים של משה סבוראי):

וסיפר, שהוא בא לשם חיפוש בדירתה של הגב' טובה סבוראי ושם נכנס לחדר, עשה חיפוש ראה כובע של גבר. לפי סיפורו שאל את הגב' סבוראי "האם זו אופנה אחרונה של הגבירות" (לחבוש כובע של גבר?) ואז הוא הבין שישנו גבר בבית והתחיל לחפש. פתח את הארון ומצא את שטרן בתוכו. הוא (וילקין) מספר ששאל אותו "מה אתה עושה כאן אברהם, האם אתה מחכה לאוטובוס?".

על כך הגיבה הגב' סבוראי בתצהיר שהוגש לבית המשפט ומועתק ב'משפט הדיבה' תחילת עמ' 276:

הספור על הכובע הוא ספורם של הבלשים הבריטיים, ואין בו שמץ של אמת.

ועוד נמצא שם, בעמ' 291, תמליל החקירה של הגב' סבוראי ע"י עורך הדין של הצד השני, בנימין לוינבוק, שהתענין על החיפוש שערך וילקין בדירה קודם שנמצא אברהם שטרן כשהוא מסתתר בתוך הארון (ההוספות שבין סוגריים הן של משה סבוראי):

ש: "האם ראה חפץ של גבר שהקפיץ אותו?"

ת: "לי לא ידוע."

ש: "האם ראה כובע?"

ת: "הוא ראה כובע של גבר ומעיל שחור על קולב."

ש: "האם במהלך החיפוש גילו מברשת גילוח רטובה?"

ת: "אני לא ראיתי אותם שם (בשרותים) ולא ראיתי את המברשת. בדרך כלל יאיר שם את כלי הגילוח בשקית לבנה ואחר-כך מניח את השקית במזוודה שבחדר. אני לא יכולה לקבל על עצמי לומר שהם לא ראו את המברשת או כן ראו. אני לא ראיתי אותה. אולי באמת באותו מקרה הם ראו. אני הייתי בחדר (כאשר הם היו בשרותים)."

בחזיון האורקולי שהוצג ב"בית יאיר" קודם למשפט סבוראי-שפילמן, נאמר ('משפט הדיבה' עמ' 50):

וילקין עבר מן הפרוזדור לחדר, נכנס למטבח, הציץ לחדר-השירותים, דפדף בעיתונים ובכתבי-יד שהיו פזורים על השולחן. מבטו נתקל פתאום בכובע של גבר ומברשת-גילוח שהיתה רטובה עדיין. הוא פקד על השוטר הבריטי לערוך חיפוש מדוקדק יותר.

ובדומה לזה גם בנוסח החזיון אותו הציע משה סבוראי לאחר המשפט (שם עמ' [395]):

וילקין עבר מן הפרוזדור לחדר, נכנס למטבח, הציץ לחדר השירותים, דפדף בעתונים ובכתב היד שהיו פזורים על השולחן ומבטו נתקל פתאום בכובע של גבר ומברשת הגילוח שהיתה רטובה עדיין. הוא פקד על השוטרים לערוך חיפוש מדוקדק יותר.

והעיר על כך סבוראי (שם עמ' [391]. ההדגשה בקו תחתי היא שלו):

בהצעתי לתמליל החדש הרצופה בזה לא מחקתי את הספורים על "כובע גבר" שעליו ספר וילקין לעו"ד ברמן, ועל מברשת הגלוח שעליה ספר סטמפ לאחייניתו – שני המוצגים הזוכים למקום כבוד על הארון שבחדרנו. יצויַן שעל "כובע הגבר" מספר וילקין לברמן שעה אחרי הרצח. ואילו על מברשת הגלוח – מספר סטמפ הבלש לעיתונאית אילנה צור, כחמישים שנה לאחר הרצח. ואני חייתי עם יאיר באותו חדר למעלה משלושה שבועות ולא ראיתי אף פעם את מברשת הגילוח שלו – ובכל בוקר, כשראינו אותו אותו היה מגולח למשעי ולא ראינו אף פעם דבר מחפציו. האם אין שני סיפורים אלה מפוקפקים? האם אין הספור על שני מוצגים אלו – כדי להסתיר את המלשין, שספר לבולשת על משהו החשוד בעיניו לגבי דירתנו, ולכן המציא כל אחד מהם סיבה לחיפוש המדוקדק?".

לא ביקרתי ב"בית יאיר", ואיני יודע האם על אותו ארון שבחדר בו נרצח א"ש (שהוא הארון המקורי שהיה שייך לסבוראים) עדיין מוצגים כובע ומברשת גילוח. בתמונה הבאה, אותה מצאתי ברשת ללא תאריך מתי צולמה, אכן הם נראים על הארון.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.batim-il.org/images/Tours/2/Tours/142.jpg]


[המשך יבוא]

מלבד הסיפור על מברשת הגילוח הרטובה, סיפר סטמפ גם על גילויו של א"ש בתוך ארון הבגדים:

ב'משפט הדיבה' עמ' 289 כותב משה סבוראי (ההדגשה שלו):

תנור חימום כלשהו, לא היה בדירה. הקירות היו טחובים מן הגשמים ... אם לא היה כסף לחתיכת בשר, אלא לשבת בלבד, וודאי שלא היה כסף לתנור חימום. לובשים עוד סוודר. אפשר ללבוש בבית גם מעיל. לכן כל-כך מגוחך מה שהבלש סטמפ סיפר לאילנה צור שיאיר הוצא מהארון כשהוא בגופיה בלבד.

שם בעמ' 296 מספר משה על חקירת אשתו בבית המשפט:

עו"ד לוינבוק ... והוא שואל את טובה היא מכירה את כתבתה של אילנה צור ב"ידיעות אחרונות" ... וטובה משיבה שהגיבה רק בענין תיאורו המזעזע של סטמפ על יאיר, המספר לאילנה צור שראה אותו כביכול בפברואר הקר "חצי לבוש" "זוחל".

בספר 'משפט הדיבה 2', עמ' ,72. מספר משה:

טובה סבוראי מצאה לנכון להביא לידיעת יאיר-הבן, במכתב, שדברי סטמפ, המספר שמצא את אביו בארון והוא היה "half dressed" (חצי לבוש) – דבר שהיה מנוגד למציאות, כי יאיר היה תמיד מקפיד על לבושו. מה עוד שה-12 בפברואר היה יום גשום וקר מאד. ועל כן השיב לה יאיר-הבן במכתב מתאריך ג' טבת תשמ"ז, המובא להלן ...

... איני רוצה ואיני מתכוון להיכנס לויכוח אם הגרסה של סטמפ לגבי פרטים קטנים נכונה או לא ... לגבי הפרטים הקטנים, אנשים ממילא לא זוכרים ולא כל כך מתעניינים. בכל אופן, תודה על מכתבך, קראו אותו גם ילדי.

תגובתו של משה סבוראי לסיפורו של סטמפ מופיע גם בספרם הקודם, מאצ"ל ללח"י, עמ' 425, בתארו את דירתם, אם כי בספר זה לא פירש שבכך הוא דוחה את סיפורו של סטמפ, הן לגבי לבושו של א"ש והן לגבי מציאת מברשת הגילוח הרטובה (ההדגשות דלהלן הן שלי):

ליד האסלה הייתה מקלחת בלי דוד למים חמים. בגלל הקור לא השתמשנו בה והתרחצנו במים שחיממנו במטבח. לא זכור לי שיאיר התרחץ בדירתנו. אני גם לא ראיתיו אף פעם מתגלח. הייתה לו מזוודה שבה החזיק את בגדיו וכמה חפצים אישיים. מעולם לא השאיר דבר מחפציו בחוץ. כשאני או טובה היינו מתעוררים בבוקר היה הוא תמיד כבר ער ולבוש, יושב ליד השולחן ומעיין בספר או במסמך. החורף היה גשום וקר. הקירות היו מוכתמים ממי הגשם שחלחלו דרך הקירות. כולנו לבשנו סוודרים חמים. בדירתנו הקרה והטחובה אי אפשר היה לשהות בלי לבוש חם, סוודר וכדומה.

בקשר לסיפור על מברשת הגילוח, נזכרתי להוסיף ולצטט גם מ'משפט הדיבה' עמ' 121, בו הובא תמליל מחקירה שערך עורך דינו של סבוראי, שלמה ליבליך ז"ל, לנתבע אנשל שפילמן, בקשר לחזיון האורקולי שב"בית יאיר":

"ש. כאשר ראו את מברשת הגילוח, הבינו שיש עוד מישהו?"

"ת. נכון"

"ש. מאיפה לקחת את הסיפור על מברשת הגילוח?"

"ת. מהשוטר סטמפ"

"ש. האם אתה מסכים לדברי השוטר סטמפ בענין מברשת הגלוח?"

"ת. כן".

שם בעמ' 153 מובא שגם דוד שטרן (אחי אברהם) אישר שהסיפור על "מברשת הגילוח" (הנזכר בחזיון) לקוח מהבלש סטמפ, ואמר דוד:

הנקודה היחידה שלא ידענו עליה קודם זה הסיפור על המברשת.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.maarav.org.il/items/632/textAreaImages/4.jpg]

הסבוראים

[המשך יבוא]

הוא שמשה סבוראי השאיר על כנו את סיפורו של סטמפ על מברשת הגילוח, למרות הפקפוק הכבד שהוא מעלה כלפי סיפור זה בפרט, וכלפי סיפורו של סטמפ בכלל (סיפור הגופיה), ואינו מעיר כי בלתי אפשרי היה למברשת הגילוח להיות רטובה באותו בוקר.

מדוע?

שכן בספרו 'מאצ"ל ללח"י',עמוד 190, מספר משה על שארע שעות ספורות לאחר רצח א"ש (ההדגשה שלי):

מוציאים אותי בלשים ... בפקודת הרוצח מורטון, מן המיטה שאליה הייתי כבול פצוע, בבית החולים הממשלתי ביפו, ומובילים אותי לחדר המתים, אל שולחן ביטון, ועליו מונחת גוויית אדם מכוסה בסדין לבן. הרוצח מורטון מורה לאחד הבלשים להסיר את הסדין מעל הראש. לעיני נחשפים פניו של יאיר, הוא אברהם שטרן. רקתו השמאלית נקובה ומטפטפת כאילו דם ואף הסדין המכסה את הגופה מוכתם בכתם דם אדום מנקב בחזה. פני יאיר היו הפעם לא מגולחים.

למרות שבספרם של הסבוראים יש בשפע חזרות רבות על נושאים ופרטים שונים (עניין שעוד אחזור אליו בהמשך), הרי שהמשפט הזה, "פני יאיר היו הפעם לא מגולחים", נמצא רק פעם אחת, בספר ובעמוד הנ"ל.

וכאן אנו מגיעים לסיפור התמונה הפותחת את האשכול, זו שצולמה לאחר הרצחו של א"ש, וכדי שלא לפגוע ברגשות חלק מהגולשים אינה מועלית כאן שוב:

בתמונה זו ניכר שעדותו של משה נכונה ופניו של א"ש אכן אינם מגולחים.

נמצא כי א"ש לא התגלח באותו בוקר, ומברשת הגילוח שלו - אותה נהג לשמור בין חפציו האישיים השמורים במזוודתו - לא יכלה להיותר רטובה.

לכך יש להוסיף כי לפי המסופר - עדותם של הסבוראים - היה א"ש יוצא מהדירה רק בלילות. סביר איפוא להניח שבבקרים לא נהג להתגלח.

ובפרט לאחר שהופצה ברחוב תמונתו שהייתה בידי הבריטים - תמונה בה הוא נראה בלתי מגולח - ואנשים החלו לחפשו כדי "לזכות" בפרס הגבוה שהוצע על ראשו (והרי מסופר שהיו כאלה שנהגו להאיר בפנסים את פני ההולכים בלילות, וקרה שגם פניו של א"ש הוארו בפנס, אך הוא לא זוהה).

הגב' סבוראי לא נכחה בדירה בשעה שא"ש נרצח. היא כבר הוצאה והורדה למטה.

היא סיפרה:

'מאצ"ל ללח"י' עמוד 363:

פתאום פלחו שלוש יריות את האוויר. ידעתי מיד: הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות.

וכן שם בעמ' 365, בו מספרת הגב' סבוראי על מחשבותיה בעת שהיתה בבית הסוהר:

שומעת את שלושת היריות שפילחו את לִבּוֹ של יאיר.

כך גם ב'משפט הדיבה', בתצהיר שהגישה לבית המשפט, עמ' 272 סעיף 42:

פתאום שמעתי שלוש יריות. ידעתי מיד שהם רצחו את יאיר הכבול באזיקים.

ובאותו תצהיר, שם עמ' 274 אות כב:

לא אמרתי "כמה יריות". היו 3 יריות ותמיד אמרתי כך.

שנים קודם לכן פרסם נתן ילין-מור, בספרו 'לוחמי חרות ישראל' עמ' 6, את התיאור הבא:

יאיר ... הושב על ספה שעליה ישן בלילות האחרונים. על כסא שהוצב מול הושב שוטר, בידיו אקדח מכוון אל יאיר. ליד הדלת עמד שוטר אחר, מחזיק אף הוא אקדח מכוון אל יאיר. שם האחד היה אַלֶק טנאנט ... לאחר שנים רבות גילה סרג'נט דניאל דיי למתתיהו שמואלביץ ... בשמו של השוטר טנאנט, כי "לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ... נשארנו עם שטרן רק שנינו: מורטון ואני ... ואז נגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בו בחזה. אחר-כך הפנה את ראשו אלי ואמר: אתה ראית שהוא נסה לברוח. כך רמז לי מורטון מה עלי למסור בדו"ח לממונים".

[משה סבוראי ב'משפט הדיבה' עמ' 235 כותב סבוראי: "הסמל דיי עצמו לא השתתף ברצח יאיר, כל שידע על כך הוא שומע [צ"ל: שמע] מאחרים". כזכור (#18), בספרו של הלר נרשם שאת התמונה שצולמה לאחר הרצחו של א"ש צילם הסרג'נט דיי]

נמצא כי לפי עדותו של טנאנט רק מורטון הוא שירה בא"ש.

לא כך סיפר סטמפ. ב'משפט הדיבה' עמוד 122 מובא:

ואלו דברי סטמפ בכתבה ... "אני הייתי בחדר ... ואז מורטון אמר משהו כמו "That's it" – זהו זה. הוא נגש לשטרן שישב. משך אותו והעמיד אותו על רגליו. גרר אותו לכיוון הדלת או החלון. סובב אותו וירה בו. מורטון עם אקדח ביד, ירה בו. פעם אחת. שטרן נפל מיד לאחר היריה הראשונה, מעוצמת היריה. גם סטיוארט החזיק אקדח בידו וירה גם הוא. אינני יודע אם פגע בו. ואז מורטון אמר "אל תהיה טפש סטיוארט. זה מספיק". אני זוכר שתי יריות לפחות. אחת של מורטון שהפילה את שטרן ואחת של
סטיוארט".

בחזיון האורקולי שהוקרן ב"בית יאיר" עד למשפט, נאמר ('משפט הדיבה' עמוד 50):

כדור אחד, שנורה מאחור, פגע בראשו ונתקע במסגרת החלון, שני כדורים נוספים פגעו באזור הלב ובידו השמאלית.

וכך גם בנוסח התמליל לו הסכים סבוראי (שם עמ' [395]):

הוא נורה מאחור מידי מפקד הבולשת מורטון. כדור אחד פגע בראשו ונתקע במסגרת החלון, שני כדורים נוספים פגעו באזור הלב ובידו השמאלית.

[האם אותו כדור שנתקע במסגרת החלון נמצא בה עד היום? איני יודע]

ועוד ב'משפט הדיבה', עמוד 237:

מוסכם כיום על כל העוסקים בנושא, כי ירו ביאיר מלפנים ולא בגבו.

כעת מגיע, שוב, תורה של התמונה המדוברת שצולמה לאחר הרצח:

ב'משפט הדיבה' עמוד 299 משה סבוראי מספר על אשתו (ההוספה בסוגריים היא שלו):

העדה מספרת כמה זועזעה ממראה תמונת יאיר נקוב כדורים ... עו"ד לוינבוק מנסה לשכנע אותה שלפי התמונה רואים שיאיר נפגע ביותר משלושה כדורים, אולם העדה משיבה החלטית: "לא יודעת, לא בדקתי. מה ששמעתי (באזני) זה אמרתי".

בספריהם של הסבוראים (שבראשון שבהם, 'מאצ"ל ללח"י', נדפסה כאמור התמונה המדוברת) לא מצאתי התייחסות נוספת לעובדה שבאותה תמונה נראה שא"ש נפגע ביותר משלושה כדורים.

[המשך יבוא]

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק ב'משפט הדיבה' עמוד 299 משה סבוראי מספר על אשתו (ההוספה בסוגריים היא שלו): העדה מספרת כמה זועזעה ממראה תמונת יאיר נקוב כדורים ... עו"ד לוינבוק מנסה לשכנע אותה שלפי התמונה רואים שיאיר נפגע ביותר משלושה כדורים, אולם העדה משיבה החלטית: "לא יודעת, לא בדקתי. מה ששמעתי (באזני) זה אמרתי". בספריהם של הסבוראים (שבראשון שבהם, 'מאצ"ל ללח"י', נדפסה כאמור התמונה המדוברת) לא מצאתי התייחסות נוספת לעובדה שבאותה תמונה נראה שא"ש נפגע ביותר משלושה כדורים.

חביב כנען, בכתבה שנדפסה ב'הארץ' בפברואר 67', מעיד [ההדגשה שלי]:

מר בנימין גפנר ... סיפר לי בשבוע שעבר כי קיבל לאחרונה מאנגליה את תצלום שטרן המת. גפנר העביר את התצלום לקרימינולוג מומחה, שקבע לדבריו כי האיש נרצח כשהיה יושב וכי נפגע בחמשה כדורים ולא בשלשה כפי שטענו הבריטים.

["לאחרונה" - ראה למעלה שזה כשנתיים הייתה התמונה בידי גפנר]

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק ב'משפט הדיבה' עמ' 289 כותב משה סבוראי ... תנור חימום כלשהו, לא היה בדירה. הקירות היו טחובים מן הגשמים ... אם לא היה כסף לחתיכת בשר, אלא לשבת בלבד, וודאי שלא היה כסף לתנור חימום.

כך גם בהמשך, כשהוא מביא את עדות אשתו המספרת על השעה שלפני הרצח, ביום חמישי:

אני נכנסתי למטבח להכין את הצלי

הוסיף משה בין סוגריים:

(לכבוד שבת).

יש אבל להעיר כי בתצהיר שלה (סעיף 33, בספר עמ' 271) נכתב על השעה שקודם כניסת הבריטים לדירה:

אני העמדתי על הפתיליה חתיכת בשר לארוחת הצהריים.

וכך גם בסיפורה, בספרם 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 357:

העמדתי נתח בשר קטן על הפתילייה לארוחת הצהריים.

[כל ההדגשות בהודעה זו הן שלי]

מדובר אמנם בזוטות, אך בספר המדקדק כל כך בסיפור הבוקר האחרון שהגיע גם לבית המשפט, היה מן הראוי לדייק בכך.

מתוך רצון לשלב באשכול זה אימרות או ידיעות מעניינות שמצאתי בספרי הסבוראים:

מספרת הגב' סבוראי ('מאצ"ל ללח"י' עמוד 353):

לא פעם צחקנו מכניסותיו של יאיר לתוך הארון ויציאותיו משם. לעתים אף 'הצגתי' הצגות: השתחוויתי לפניו כשפתחתי את הדלת והחוויתי בידי כלפי החדר, כאילו אני מזמינה אותו אל אולם גדול ומפואר, מלא קהל-אדם הממתין להופעתו.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ynet.co.il/PicServer2/02012008/1350631/PRE085179_a.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ouriatadmor.com/blog/uploaded_images/image-upload-83-706447-706575.jpe]

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק מתוך רצון לשלב באשכול זה אימרות או ידיעות מעניינות שמצאתי בספרי הסבוראים:

והפעם, דברים שאמר י"ש בבית המשפט ומתייחסים לגב' טובה סבוראי, שסיכנה את חייה עבור חיי א"ש:

קודם כל היא עשתה שטות גדולה. היא הייתה צריכה לומר שבבית כזה לא מביאים אדם שמחפשים אחריו.

הציטוט הוא מהספר 'הכתבה - משפט הדיבה [2]', עמ' 89, כשעל דבריו אלו מגיב (בספר) בעלה משה:

למר שמיר קל מאד להגיד זאת בשנת 2000. וכי הוא עצמו, או מישהו אחר מאנשי לח"י היה מוצא עוז בנפשו להגיד ליאיר – "אל תכנס לדירה זו, הסתלק מכאן!" וכי יאיר עצמו לא היה מודע לסכנה שבבואו?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק כך גם בהמשך, כשהוא מביא את עדות אשתו המספרת על השעה שלפני הרצח, ביום חמישי: אני נכנסתי למטבח להכין את הצלי הוסיף משה בין סוגריים: (לכבוד שבת). יש אבל להעיר כי בתצהיר שלה (סעיף 33, בספר עמ' 271) נכתב על השעה שקודם כניסת הבריטים לדירה: אני העמדתי על הפתיליה חתיכת בשר לארוחת הצהריים. וכך גם בסיפורה, בספרם 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 357: העמדתי נתח בשר קטן על הפתילייה לארוחת הצהריים. [כל ההדגשות בהודעה זו הן שלי] מדובר אמנם בזוטות, אך בספר המדקדק כל כך בסיפור הבוקר האחרון שהגיע גם לבית המשפט, היה מן הראוי לדייק בכך.

עדותה של הגב' סבוראי על רצח א"ש באה כפרק נפרד בספרו של יעקב בנאי 'מקורות לתולדות תנועת לוחמי חרות ישראל', שנדפס בינואר 2006 - דהיינו, לאחר הדפסת שלושת ספרי הסבוראים.

שם בעמ' 33 היא מספרת:

אנחנו אחרי האוכל ואני במטבח מעמידה על הפתילייה בשר צלי לכבוד שבת.

והרי זה תואם לגרסתו של בעלה משה (שלא היה אז בדירה), ובשונה מסיפורה היא בספריהם.

אגב, בעדותה המופיעה בספרו הנ"ל של בנאי, היא גם מספרת (עמ' 35) על תגובת א"ש לאחר שהגיבה לדברי וילקין:

"טובה... לא כדאי לענות לו" – אמר לי יאיר בשקט האופייני לו. היו אלה המלים האחרונות ששמעתי מפי יאיר. כעבור מספר דקות, ביקש יאיר שאגיש לו את נעליו שעמדו בפינה מאחורי הדלת.

הקורא עומד מיד על מוזרתו של המשפט, ממנו עולה כי המילים האחרונות היו דווקא בקשתו לקבל את הנעליים!

מסתבר איפוא כי מדובר בעריכה שלומיאלית של דברי העדות, בעוד ובמקור, בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 362, מסופר תחילה:

כעבור דקות ספורות [לאחר שהוצא מהארון] ביקש יאיר שאביא לו את נעליו שעמדו בפינה מאחורי הדלת.

ורק אח"כ מסופר:

"טובה... לא כדאי לענות לו" – אמר לי יאיר בשקט האופייני לו. היו אלה המלים האחרונות ששמעתי מיאיר.

אגב, בתצהיר של הגב' סבוראי בבית המשפט ('משפט הדיבה' עמ' 293) הנוסח הוא:

ויאיר אמר לי "טובה – לא כדאי".

בהזדמנות זו כדאי לבדוק שינויי גירסה נוספים בעדותה:

בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 362 [ההדגשות שלי]:

עד שהבלש הגבוה הגיע לאותו תא בארון הבגדים שבו הסתתר יאיר ... עמדתי ליד הספה בארשת שלוה. הבלש הגבוה פתח את דלת הארון. אני עמדתי בדיוק מול הארון.

ואילו בעדותה הנדפסת בספרו הנ"ל של בנאי, עמ' 34:

שני הבלשים התחילו בחיפוש. אני התיישבתי על הספה ... הבלש השני ... לבסוף ... הוא ניגש לארון הגבוה

כאמור, מדובר בזוטות, אלא שבכל זאת יש להתפלא עליהן, כשמדובר בנושא שנטחן עד דק בבית-המשפט.

אגב, ברשימה הביבליוגרפית שבסוף ספרו הנ"ל של בנאי, נשמטו - ככל הנראה בכוונה - שני ספריו האחרונים של משה סבוראי, 'משפט הדיבה' ו'הכתבה - משפט הדיבה 2'.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי שמואל'ק עדותה של הגב' סבוראי על רצח א"ש באה כפרק נפרד בספרו של יעקב בנאי 'מקורות לתולדות תנועת לוחמי חרות ישראל', שנדפס בינואר 2006 - דהיינו, לאחר הדפסת שלושת ספרי הסבוראים. ... והרי זה תואם לגרסתו של בעלה משה (שלא היה אז בדירה), ובשונה מסיפורה היא בספריהם. ... מסתבר איפוא כי מדובר בעריכה שלומיאלית של דברי העדות, בעוד ובמקור, בספר 'מאצ"ל ללח"י' עמ' 362, מסופר ... בהזדמנות זו כדאי לבדוק שינויי גירסה נוספים בעדותה ...

שבתי ובדקתי, ומצאתי כי הפרק המדובר, הנדפס בספרו הנ"ל של בנאי, הוא-הוא המוצג באתר האינטרנט של הסבוראים. מעניין שלא מצאו לנכון לציין שפרק זה שונה מהנדפס בספרם 'מאצ"ל ללח"י'!
בכל אופן, הנני מעתיק כאן את המופיע בפרק המדובר.

ימיו האחרונים של יאיר – אברהם שטרן

כ"ה בשבט התש"ב – יום הרצחו

באותו יום השכם בבקר, מתוך שינה אני שומעת שריטה בדלת. אני מרימה את ראשי, פוקחת את עיני. בבית חשוך. אני מסתכלת למיטתו של יאיר העומדת ממול בצד והנה גם הוא הרים את ראשו וכפי הנראה התעורר זה עתה משנתו. ביעף עוברת בראשי המחשבה, מי זה יכול להיות? זליג ז'ק הי"ד טמון כבר בנחלת יצחק ביחד עם חברו אברהם אמפר (חרותי) הי"ד. משה שלי שוכב פצוע וכבול למיטתו בבית-החולים הממשלתי ביפו. יצחק צלניק (שמעון) נסע לחיפה. אם כן, מי זה יכול להיות, חיסיה המקשרת? הייתכן?! הרי נאסר עליה לבוא אלינו. והנה נשמעת השריטה מחדש. אני מסתכלת אל עזריה (יאיר) הוא מנענע בראשו אלי. אני קמה ופותחת את הדלת אל הגג החשוך. לתדהמתי בדלת עומדת המקשרת שלנו חיסיה. היא ולא אחרת ! משכתי אותה במהירות פנימה וסגרתי אחריה את הדלת. שאלתי: "קרה משהו?" תשובתה: "יש כאן דואר דחוף לעזריה (יאיר)". עזריה מקבל ממנה את הדואר ואומר לחיסיה "לא לעזוב עדיין את הבית. מוקדם מאוד, השעה 06:00, בחוץ חשוך והופעתך תעורר חשד בלב השכנים. כדאי לך להכנס ולהתחמם במיטה של טובה". חיסיה מקבלת ברצון את הצעתו של עזריה. קר מאוד בחוץ וקר מאוד בבית הבלתי מוסק. היום הוא כ"ה בשבט תש"ב, 12.2.42 , יום חמישי. הקור מקפיא עצמות שלא זכור כבר שנים.

קדמו לארוע של היום האחרון בחיי "יאיר" כמה ארועים שקרו ל"יאיר" ולנו בביתנו ברחוב מזרחי ב' 8. ערב אחד בשעה 10:00 בערך, כאשר נמצאתי כרגיל לבדי בבית אחרי צאת עזריה ("יאיר") ומשה ל"עבודתם" נשמעה פתאום השריטה המוכרת לי בדלת. הופתעתי מאד, כל כך מוקדם חוזרים כבר הבחורים? (כרגיל חזרו כל אחד מהם בנפרד מספר דקות לפני חצות) מה קרה? פתחתי את הדלת והנה נכנס משה הביתה גלוי ראש ושואל: "עזריה הגיע?" עניתי בשלילה ושאלתי: "מה קרה?"

משה סיפר לי שעזריה ("יאיר") והוא נפגשו באחת מסמטאות העיר עם שלמה פוזנר שזה עתה שוחרר ממחנה מזרע. שלמה פוזנר היה היחיד מאסירי קורס לנשק שהצטרף ל"יאיר". מספר דקות לאחר פגישתם חלפה לידם מכונית קטנה מוארת שמתוכה נשמעו קולות שיחה. דלת המכונית נפתחה בבת אחת ומתוכה קפץ גבר ושאל בעברית במבטא אנגלי: איפה התעודות? למשמע שאלתו, שלושת הבחורים פתחו באחת בריצה כל אחד מהם בכוון אחר.

בריצתם שמעו את היריות שנורו בכיוונם. כמובן שהיתה האפלה. משה נתקל במרוצתו במדרכה ונפל. מכנסיו נקרעו על יד הברך ומגבעתו התעופפה מראשו. באותה תקופה שימשה המגבעת למשה להסתיר את בלוריתו השופעת מעיני האויב. ההשערה הָיְתָה שהבולשת כבר הספיקה לשמוע שפוזנר הצטרף ל"יאיר".

משה רק סיים את סיפורו והנה נשמעה שריטה נוספת בדלת ופתחתיה. מולי עמד עזריה ("יאיר") ושאל: משה הגיע? בשמחה פגשו איש את רעהו וספרו את אשר עבר עליהם.

למחרת בבוקר, בערך בשעה 08:00 אחרי שחיסיה המקשרת עזבה כבר את ביתנו נשמעה שריטה בדלת. ומי השורט הפעם? למרות שהשריטה היתה אות מוכר בין הבודדים במחתרת ובינינו בבית, "יאיר" ומשה לא נשארו בפרוזדור, כי אם נכנסו למטבחון וסגרו אחריהם את הדלת. בפותחי את הדלת עמד מולי גבר גבוה, נאה, לבוש מעיל חורף, אירופאי בלתי מוכר לי לחלוטין ואמר מיד כשהדלת נסגרה: "רוני לא ישנה כל הלילה מדאגה". היא עמדה ברחוב חכתה ל"יאיר" לפי שקבעו ופתאום שמעה יריות, מה קרה? עוד בטרם סיים האיש את דבריו נפתחה דלת המטבחון ועזריה ומשה יצאו לפרוזדור. ועזריה פנה אלי ואמר: "טובה, תכירי בבקשה את אברהם אמפר ("חרותי")."

מאז שהופיעו תמונותיו של יאיר וחבריו בעיתונים ועל לוחות המודעות, החלטנו ש"המטבחון" לא בטוח כבר בשביל להסתתר בו במקרה שאדם זר דופק בדלת. במקום להסתתר במטבחון מהיום והלאה מוטב שיכנס יאיר לארון הבגדים ואני אסגור אחריו את דלת הארון.

כמו כן בגלל הפצת תמונותיו של יאיר החליטו עזריה ("יאיר") ושמעון (יצחק צלניק) שעזריה חייב להפסיק לצאת מהבית אפילו בערבים למרות החושך השורר בחוץ בגלל המלחמה. ולכן הוטל עלי לרדת ערב ערב לאחת מסמטאות הסביבה על מנת להראות את עצמי מרחוק לעיני שמעון כסימן שהכל בסדר אצלנו בבית. וכעבור מספר דקות אחרי שחזרתי אני הביתה נשמעה השריטה המוכרת בדלת. שמעון הגיע בעקבותי הביתה.

ערב אחד בערך ארבעה או חמישה ימים אחרי שהקצין ג'פרי מורטון יָרה בבחורים שלנו ברחוב דיזנגוף 30 ורצח את זליג ז'ק ואת אברהם (חרותי) אמפר הי"ד וכן פצע את משה אישי ואת ישקה לבשטיין – ראיתי להפתעתי את עזריה – "יאיר" מחליף את חליפתו האפורה היום – יומית ולובש את חליפתו הכהה המהודרת ניגש לארון הבודד שלנו פותח את הדלת ומסתכל בראי הקבוע בדלת, על מנת להיטיב את מראהו כפי שעשה כל פעם לפני יציאתו מהבית. בראותו את מבטי התָמֵהָ והמודאג הוא פנֵה אלי עם חיוכו הצנוע והנעים ואמר לי בשלוה : "טובה אני חייב לצאת יש לי פגישה חשובה מאוד". מה יכולתי אני לעשות למרות דאגתי המרובה, לכן ברכתיו שיחזור בשלום מאותו עולם עוין שבכל פינותיו מתנוססות תמונותיו. ואכן הוא חזר תודה לאל בשלום באותו ערב.

מאז חלפו שנים רבות ואני שמעתי בינתיים דברים רבים ומעניינים על יאיר שלא היו ידועים לי בכלל בזמן שהוא הסתתר בדירתנו. ראיתי גם סרטים בנושא יאיר. אחרי זכרונות ומחשבות רבים הגעתי למסקנה "שהפגישה החשובה" שיאיר יצא בגללה מן הבית למרות החלטתו לא לצאת הייתה קרוב לוודאי פגישתו עם מר נחמיה ברוש, אחיה של רעיתו רוני חבר ה"הגנה" שנשלח ע"י מפקד ה"הגנה" בארץ מר אליהו גולומב להציע "חסות" ליאיר והבטחות רבות .

כאשר המקשרת חיסיה הרגישה, ששה ימים לפני רצח יאיר כי עוקבים אחריה, הורה לה יאיר להפסיק לבוא אלינו לחלוטין. על כן נאלצתי אני לדאוג לרכישת מצרכי מזון. ירדתי איפה ערב אחד בחושך לחנוונית וסיפרתי לה כי העוזרת שלי חלתה ולא תוכל לבוא במשך מספר ימים. לשאלתי אם היא תוכל להביא לביתנו את המצרכים ענתה האשה החביבה : "אל תדאגי גברת בלוך (תחת שם זה שכרנו את דירתנו) אני אביא לך את המצרכים הביתה אבל רק בשעות הערב".

ואכן למחרת בערב הגיעה עם סל המצרכים שהזמנתי וכשדפקה בדלת נכנס יאיר לארון ואני סגרתי עליו את הדלת. החנוונית העיפה מעמל היום, ישבה לרגע שנמשך ונמשך. היו לה סיפורים רבים ומעניינים על הקונים שבהם היא נתקלת יום יום. הקשבתי לדבריה כי הרי אני מוכרת כאשה חולה צמודה לבית ואישי נעדר לעתים, לכן טבעי שעתותי בידי ואכן אני מקשיבה בתשומת לב לסיפוריה. כאשר קמה החנוונית ללכת סגרתי אחריה את הדלת וכאשר צעדיה לא נשמעו עוד מהמדרגות מיהרתי לפתוח ל"יאיר" את דלת הארון. על מנת שיוכל סוף סוף לנשום אוויר. אני הייתי מתוסכלת מאד משהותו הארוכה של "יאיר" בארון הסגור לעומת זאת "יאיר" יצא עם חיוכו הנעים וברוח טובה מהארון.

והנה ארוע נוסף. זה קרה יום לפני רצח "יאיר". נאלצתי לרדת בבוקר לבעל הבית, כיון שבית הקיבול בבית השימוש נזל והמים הגיעו כמעט עד המדרגות. בעל הבית האדיב דאג לשלוח לי מיד שרברב. השרברב שהה בביתנו קרוב לחצי שעה וכמובן הוא אפילו לא ניחש שבאותה עת נמצא מישהו נוסף בביתי. כרגיל באותם הימים "יאיר" נכנס לארון ושהה שמה עד צאת השרברב מביתנו. ככה קרה גם כאשר בעל הבית שדאג לי מאוד בא לבקרנו מספר פעמים.

והגיע יום הרצח.

עזריה מעיין בדואר הדחוף וכותב תשובות. רק לאחר הירצחו של יאיר נודע לנו שתשובתו היתה:

"אני לא מאלה המסגירים את עצמם מרצון בידי המשטרה,
או עושי רצונה ומשרתיה משמאל ומימין".

בשעה 7:30 בערך יוצאת חיסיה מביתנו. בצאתה ביקש ממנה "יאיר" בבדיחות הדעת: "נא למסור דרישת שלום לחברים מחוץ לארץ". באותו יום לא היתה חיסיה במכולת.

אני מכינה את ארוחת הבוקר הנקראת בפי "יאיר" "ארוחת בוקר של שלוש קומות". באותו זמן צועד "יאיר" הלוך וחזור בדירתנו הקטנטונת. פתאום אני רואה ש"יאיר" נעצר ונשען על דלת המפרידה בין הפרוזדור הקטן והחדר ולאט לאט דוחף את הדלת אחורה עד אשר הדלת מגיעה לקיר. אני ניגשת לעזריה והנה הוא לוחש לי בשקט: "טובה, מסתכלים עלינו דרך שלבי התריס".

בראשי חולפת מחשבה, בטח בעל הבית ואשתו עלו לתלות את כביסתם כרגיל לגג הנעול הצמוד לדירתנו שהמפתח אליו נמצא אך ורק אצלם. כל כך מוקדם? מפתיע, השעה היתה 8:00 בערך. תפילה אחת בליבי, אלוהים שרק לא יכנסו לבקר אותי כהרגלו של בעל הבית החביב ונעים ההליכות שמבקרני בערך פעמיים בשבוע, שואל לשלומי ולשלום ילדתי הקטנה חרות.

לכן אני ניגשת לחלון, פותחת אותו ובידי המושטת סוגרת את שלבי התריס אשר הכניסו טיפ טיפה אור במשך הלילה. נרגעתי.

ארוחת הבוקר הצנועה של שלוש קומות הלוקחת מספר דקות להכנה עומדת כבר מוכנה על השולחן. אנו יושבים לאכול, אני מוסיפה כוס תה לכל אחד מאתנו. בוקר רגיל ושקט. כל אחד מאתנו שקוע במחשבות. מחשבות כואבות.

כעבור מספר דקות, אנחנו אחרי האוכל ואני במטבח מעמידה על הפתיליה בשר צלי לכבוד שבת. מכניסה את מצעיו של עזריה לארגז המצעים העומד מתחת למטתו (ספתו) ונשכבת על הספה שלי כמדי יום ביומו עם ספר ביד. "עבודת" הבוקר גרמה לי כבר כאבים בצדי הימני, הפגוע.

"יאיר" כהרגלו מדי יום ביומו יושב על כיסאו הקבוע הפונה לקיר החיצוני של הדלת וכותב. על השולחן מפוזרות רצועות נייר צרות ארוכות ולבנות.

חולפות מספר דקות מאז שכבתי לנוח השעה בערך 9:00 והנה אני שומעת דפיקה קלה ועדינה בדלת. יאיר קם בשקט מכיסאו, נעלי הבית הכחולות שלו עם הסוליות הרכות אינן משמיעות בכלל קול. הוא פונה ישירות לארון, הוא נכנס לארון ואני סוגרת אחריו את הדלת. רק אז אני ניגשת לדלת החיצונית ופותחת אותה. אבוי לי!!!

בפתח עומד הקצין האנגלי הג'ינג'י וילקינס דובר העברית ואתו שני בלשים אנגלים. וילקינס כהרגלו, במתק שפתיים שואל אותי :"טובה מדוע את לא באה לבקר את משה הפצוע?" וממשיך בלשונו החלקה: "מה שלומך?" אני מתחמקת מתשובה או עונה תשובה קצרה. ואז הוא ממשיך, "באתי לקחת בגדים עבור משה. הוא עובר היום לבית-הסוהר בירושלים".

אני נכנסת לחדר הפנימי פותחת את דלתות ארון הלבנים ומוציאה עבור משה תחתונים וגופיות, מוסיפה ממחטות ומורידה את החליפה התלויה על דלת החדר. הגשתי את הבגדים לוילקינס. שני הבלשים ממשיכים לעמוד במקומם מבלי להוציא הגה מפיהם.

וילקינס עדיין בביתנו, הוא פונה אלי שוב באדיבות ושואל: "מדוע לא קיבלת הצעתי, מדוע לא השפעת על משה שיפרוש מהמאבק בבריטים, מה יוצא לו מן המאבק הזה, הרי יש לו אשה חולה וילדה קטנה, הגיע הזמן שידאג להם, את הבריטים הוא לא ינצח!"

אני מקשיבה בפיזור נפש לדבריו, מעמידה פני שלווה וחושבת בליבי: "אלוהים, מתי כבר תעזוב את ביתינו, מדוע אתה מתמהמה?" אולי שלוותי כביכול הוציאה אותו מן הכלים. פתאום בבת אחת שינה את דיבורו, הרים את קולו, פניו האדימו מכעס עצור וצעק: "אתם רוצחים, אתם שודדים כולכם, כל אנשי שטרן. מה היה ברחוב יעל 8? מה?" והוסיף: "אין דבר, סופכם יהיה מר כסופם של זליק ז'ק ואברהם אמפר. את כולכם עוד נוביל לנחלת יצחק."

בשומעי את השמות הללו, בפרט את שמו של זליק ז'ק, הוא הוא האיש שמצא עבורנו את הדירה בספרו לבעל הבית שהנו אחי ובגלל היותי חולה הוא מחפש עבורי את הדירה. זליג היה לנו, לשלושתנו, במשך השבועות שהגיע לביתנו מקור לקירבה, אהבה ושמחה. נפשנו דבקה בנפשו.

בשומעי את שמות שני הנרצחים לא עמד בי כוחי, לא יכולתי יותר לשתוק ואמרתי בקול חזק ובטוח: "וילקינס, תקשיב ותשמע, אני עוד אזכה לראות את כולכם בורחים מארצנו."

רק אלוהים יודע איך העזתי אז בחודש פברואר, שנת 1942 להוציא משפט זה מפי. לא יאומן, אמרתי זאת וגם זכיתי בזה.

אחרי דו שיח זה וילקינס ציוה לערוך חיפוש בבית. שני הבלשים התחילו בחיפוש.אני התישבתי על הספה. וילקינס ניגש לשולחן ובדק כל פתק שהיה עליו, עיין בכתוב, האם הוא יודע לקרוא עברית? אחד הבלשים יצא וחזר עם שתי שכנות, כפי הנראה, דיירות הבית. הבלש השני פשפש בכל המקומות האפשריים בדירתנו הקטנה. לבסוף אחרי שהוא בדק כל פינה וכל ארון וארונצ'יק במטבח ובחדר, הוא ניגש לארון הגבוה.

בפותחו את הדלת לא נראתה דמותו של יאיר בכלל. הארון היה מלא חליפות, שמלות ומעיל. אבל ....הוא הושיט את ידו פנימה לתוך הארון וכמובן נתקל בגופו של יאיר ומשך אותו אליו. פתאום ראיתיו מושיט את ידו ומניח אותה על הכיס האחורי של מכנסיו במקום שהחזיק את אקדחו. זינקתי ממקומי ועמדתי בין

יאיר לבין הבלש "לא לירות" אמרתי "לא לירות או שתירה בי".

וילקינס הופיע מאי-שם הוריד בנחת את ידו של הבלש, נעמד מול יאיר, נענע באצבעו ואמר: "אברהם, אברהם, כמו אבא טוב הנוזף בילדו.

ליבי הלם בפטישים. יאיר עמד מולם בפתח הארון חיוור ושקט, מתעלם מוילקינס ומהבלשים. רק נחירי אפו זעו קמעה. הוא הובל לספה שעמדה על-יד פתח החדר והושב עליה. הבלש הגדול ישב מול יאיר, לפת את שתי ידיו העדינות של יאיר בידו הגדולה ובידו השניה כיוון את האקדח מול עיניו של יאיר על-יד אפו. בדלת עמד הבלש השני, בידו המושטת אקדח המכוון לחלק האחורי של יאיר. וילקינס הורה לי לשבת על-יד יאיר על הספה. ישבתי. וילקינס הראה לשכנות המבוהלות את תמונתו של יאיר המבוקש ואמר: "הנה הרוצח" והוסיף מילות גנאי על יאיר וחבריו.

השכנות הסתכלו לפניו האצילות של יאיר היושב על הספה ולתמונתו המטושטשת השחורה בעתון ופניהן הביעו תמיהה, כך נראה רוצח?

קשה היה לי לשמוע זאת ואמרתי להן: "אל תאמינו לו, האיש הזה הוא אדם יקר ויהודי גדול האוהב את עמו וארצו."

"טובה... לא כדאי לענות לו", אמר לי יאיר בשקט האופייני לו. היו אלה המלים האחרונות ששמעתי מפי יאיר. כעבור מספר דקות, ביקש יאיר שאגיש לו את נעליו שעמדו בפינה מאחורי הדלת, קמתי למלא את בקשתו. "טובה, את בידי המשטרה עכשיו", שמעתי את קולו של וילקינס מאחורי. "אני יודעת, עניתי וניגשתי להביא את נעליו השחורות המבריקות, וילקינס לא הפריע לי. הבלש שחרר את ידי יאיר על מנת שיוכל לנעול את נעליו.ישבתי קרוב לשידה הצמודה לראש הספה והשעון שלנו שהיה מונח על השידה הורה שהשעה 9:40. כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. הבלש כבל את ידיו של יאיר ובידו השניה המשיך לכוון את אקדחו לאפו של יאיר, בבת אחת הבית התמלא בלשים אנגלים גבוהים בהירי פנים ושיער. מצב רוחם היה מרומם, הם צהלו ממש למגינת לבי, התבדחו ושיחקו בלבנים שלי שהוציאו מהארון.

פתאום נכנס לחדר אדם בעל מראה פנים שונה לחלוטין מהנוכחים, זה היה יהודי מוארך פנים, שערו שחור וחלק. בידו החזיק תיק. זיהיתי אותו מיד. זה היה האיש שעקב אחרי שלושה לילות קודם לכן. כאשר ירדתי לפי הוראותיו של יאיר להראות את עצמי מרחוק בפני שמעון (יצחק צלניק) לפני עלותו לביתנו. כאשר חזרתי סיפרתי על כך ליאיר. זה היה הבלש היהודי שהכרתיו עוד מן החיפוש שערך בדירתנו שברחוב קרן קיימת 48, בלילה לפני תשעה חודשים, יחד עם וילקינס ואחרים. חזרתי וראיתי אותו ביום המחרת בביתי פעמים נוספות (כאשר יהושוע זטלר ויעקוב פולני-שלום הצליחו לברוח ממשטרת הצפון), דווקא אלי הגיעו לחפש אותם. לא יכולתי לטעות בו. הוא נעמד ממש מולנו היושבים על הספה. התבונן ממושכות בפני יאיר ברצינות ובשקט. כעבור מספר דקות יצא מן החדר מאופק ושקט כפי שנכנס.

תוך דקות ספורות התחוללה מהומה, שוטרת הגיעה וערכה עלי חיפוש במטבח. החלפתי את שמלת הבית הארוכה והחמה בשמלה רגילה. פתאום נשמע רעש נוסף ומיד נדחפתי מהמדרגות כנ"ל השכנות. קראתי לוילקינס לא רציתי שיגעו בי אבל להפתעתי וילקינס נעלם. יצאתי מחדר המדרגות בליווי שני אנגלים למדרכה, סמוך לה עמדה מכונית קטנה ולידה עמד וילקינס. מעבר לרחוב עמדה משאית קטנה הבנתי שהיא נועדה להעביר את יאיר לכלא. השוטרים הורו לי להכנס למכונית ולהתישב בה. שמתי לב שוילקינס מרים את ראשו ונושא את עיניו לגג. אמנם לא ניתן היה לראות את דירתנו מהמדרכה כיון שמיקומה היה באמצע הגג. בכל זאת, וילקינס הסתכל למעלה. זזתי לחלון והבטתי גם אני למעלה לכיוון דירתנו.

פתאום פילחו שלוש יריות את האויר. ידעתי מיד. הם רצחו את יאיר כשידיו כבולות. כאב וחרון הציפו אותי. הוצאתי את ראשי מהחלון וקראתי:

"שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן! שוטרים בלי מדים רצחו את יאיר שטרן!"

טובה סבוראי



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://ouriatadmor.com/blog/uploaded_images/image-upload-77-732097-732194.jpe]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://geo.yahoo.com/serv?s=76001055&t=1225131646&f=us-w66]