אחרי שסוף העולם הגיע יושב לו איש השלג ונזכר, נזכר בכל מה שהביא אותו להישאר לבד בעולם, לבד מלבד היצורים המוזרים, יצורי הניסוי, כמעט אנושיים ודי רובוטיים – הבזאים. יפים, צמחוניים, וחסרי הקשרים הסינפסים שהופכים אותנו לפילוסופים, למלומדים, למדענים, לפושעים – לבני אדם, איברי המין שלהם מכחילים כאשר הם רוצים להזדווג, הבזאים הם פרי הניסוי של בז, המדען המוכשר, שמשחק גם בוירוסים ושלא בכוונה קובע את גורל האדם.

ספר זה של מרגרט אטווד בא לשקף את הפחד של התקופה שלנו – הפחד מפני עצמנו, מפני ההתפתחות הקיצונית של המדע. בעולמה של אטווד הגענו אל כל הקיצוניות – מדע הוא שיא ההגשמה, חלקי חילוף לאנשים צומחים על חזירים, העוף מהונדס כך שיגדל רק חלקים אכילים.

כשאפשרות ההגשמה היחידה של אדם היא בתחומים המדעיים, כשאמנות היא רק עבור הנכשלים, רפי המוחין, כשהאדם העליון הוא המדען, האדם הפשוט סוג של חיית ניסוי, כשההמצאה הבאה היא פסגת שאיפתו של כל אדם בעולם, לאן הולכת האנושות?

האפוקליפסה הצפויה מתפתחת ומגיעה כשהיא נוצרת תוך כדי ומתוך סיפור מערכת היחסים בין ג'ימי, לימים איש השלג, לחברו המוכשר ממנו בז, ולניאלה, אותה רואה ג'ימי לראשונה באתר פורנו כילדה בת 8, ושמבטה משנה את כל מהלך חייו, ואולי גם את מהלך האנושות.

היכולת של אטווד לפרוש את סוף העולם בתוך מערכת היחסים של שלוש הדמויות היא דוגמה לגדולתה – היכולת שלה לספר דמויות עד שתרגיש כאילו הכרת אותן כל חייך.

זהו ספר קשה של אטווד. העלילה מסובכת, הסיפור עתידני (ואולי קצת יותר מדי נבואת זעם). אבל יכולתה של אטווד לספר סיפור הייתה ונשארה יוצאת מן הכלל והיא מה שעושה את הספר הזה שווה קריאה, על אף התרגום המרגיז לעיתים.

"בז וניאלה" - מרגרט אטווד, הוצאת "כנרת".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.sf-f.org.il/images/856.jpg]

תודה, נוסף לעוגן