|
23-10-2008, 22:50
|
|
אדמין לשעבר
|
|
חבר מתאריך: 28.10.01
הודעות: 42,600
|
|
שוב אנחנו חלוקים: לקרוא לביצוע פיגועים נגד רבים, חמור יותר מלקרוא לרצח אדם בודד
בתגובה להודעה מספר 50 שנכתבה על ידי קגנס שמתחילה ב "מה? האיש קרא לרצח ראש ממשלתו! מה יכול להיות יותר קיצוני מזה?"
מספר הפעמים שבהם קראו ח"כים ערביים לפעילות אלימה של פלסטינים "לא רק באבן" (כפי שקרא
אחד המתונים שבהם, ברכה), היא ארוכה. גאלווי הוא חנטריש תאב פרסום, שלא מייצג שום זרם בתוך
החברה הבריטית. בנוסף לכך הוא בריטי לבן - ויש לכך משמעות גדולה. חבר פרלמנט מסלמי לא היה מעז
להעלות על הדעת לדבר כך, ואני מניח שאתה יודע זאת. אצלנו הם מעזים גם מעזים, בגלל הבנתם את
כוחם האלקטוראלי - בלעדיהם למחנה השמאל אין תקומה בבחירות שלא כוללות עריקות פוליטיות וקניית
ח"כים.
אני לא קורא לאיסור על אף מפלגה לרוץ. אני קורא לאסור על כ-ל מפלגה שלא מכירה במדינת ישראל בתור
מה שהיא מגדירה את עצמה - מדינה יהודית ודמוקרטית. אין מדינה שמאפשרת כהונה בפרלמנט של
מפלגות שחותרות תחת עצם קיומה, וגם בישראל החוק מאפשר איסור על ריצת מפלגות כאלה. מסיבות
פוליטיות, החוק ל-א נאכף באופן תקין, וכך אנחנו נאלצים לשלם מחיר מאוד כבד בנוכחות של מסיתים בעלי
חסינות שנסחפים אחרי כל קיצוני חוץ-פרלמנטארי - מוסיפים נופך "בעל חסינות" משלהם, מה שמאלץ את
המסית ה"חיצוני" להקצין בתורו, ונוצר פינג פונג לראות מי יותר נגד המדינה (שמשלמת את המשכורות של
כולם - אלה שבכנסת ואלה שמחוצה לה, ומכהנים כראשי ערים, אמאמים במסגדים וכד'...).
אני יודע בדיוק מה ההשלכות של קיום מפלגות אלה בתוך הכנסת, ואני ממש לא מתרשם שאי נוכחותן
בכנסת תעשה למישהו רע, מלבד לסיכויי השמאל להרכיב ממשלה צרה ולהעביר בגניבה הסכמים נוסח
אוסלו ב'...
הערבים מהלכים עלינו אימים מה יקרה אם לא נעשה ככה וככה - ותמיד תמיד נכנעים לאיומים שלהם,
בלי להפסיק להתפלא למה הם ממשיכים לדרוש עוד ועוד. כשנכנעים לסחטנות - היא רק מתגברת.
ביה"מ העליון אהוד מאוד על השמאל הקיצוני, חרף קריאותיהם נהרגשות על ה"בטחוניזם" של בג"ץ
(כן, קראתי את השבלונות המשעממות הללו - ועדיין אני אעדיף אלף פעם להיות עותר מעדאלה מאשר
עותר ממועצת מטה בנימין בכל הנוגע לסיכויי הזכייה...).
העתירה על חוק האזרחות שבית משפט שפוי היה דוחה פה אחד, ובכלל נמנע ממגע עם סוגייה כה
רגישה שקשורה בביטול חוק שנועד להגן על זהותה של המדינה ושיש בו בו גם צורך בטחוני מובהק,
נדחתה ברוב פצפון שנשען על חודו של חשין אחד, שבקפריזה החליט שהפעם הוא הולך ראש בראש עם
ברק. אצל מישה אי אפשר לדעת, ואני מניח שבעיתוי אחר הוא היה יכול להכריע אחרת, ולקטוע ידם
של המתנגדים...
אין לי ספק שאינך מסכים עם כל פסיקותיו של הגוף הנ"ל. גם לי יש פסיקות שאני כן מסכים עימן. ובכ"ז
אם נבדוק את פסיקותיו בעתירות פוליטיות - הרי שבאופן מובהק יסתבר שלא סתם עדאלה, מוסאוא
"האגודה לזכויות האזרח", "שלום עכשיו", "בצלם", "יש דין" ושאר גופים פוסט ואנטי ציוניים, מצאו בבג"ץ
כתובת קבועה. הגוף הזה מוטה פוליטית באופן כ"כ מובהק, שלטעון שאינו מוטה פוליטית, זה בערך כמו
הטענה של גדעון לוי שהתקשורת בארץ היא ימנית..
הימין מתעב את בג"ץ לא בגלל שהוא "מגן על מיעוטים" (המתיישבים הם מיעוט, ובג"ץ הוא הראשון
לרמוס זכויותיהם בכל הזדמנות - וולרשטיין אמר זאת בגלוי אחרי אחת העתירות, שהוא יודע שכל עתירה
שלו תידחה מעצם היותו ולרשטיין ממטה בנימין, אבל הוא לעולם לא יוותר על זכותו להמשיך לעתור, כי
אם יפסיק לעתור - הוא בעצם מודה שויתר על מעמדו כאזרח במדינה), אלא בגלל שהוא חש שבג"ץ הוא
גגוף פוליטי שהפך עצמו לזרוע שלטונית בלתי-נבחרת, שמאפשרת כפיית מדיניות שרוב העם לא תומך
בה. מדיניות שהולמת אידיאולוגיה של מיעוט בעם - תוך השענות על פרשנות של חוקי יסוד, שהמחוקק,פשוט פוחד להגיד שלא לפרשנות מרחיבה זו הוא התכוון (מכיוון שמי שמעז לפקפק בבג"ץ
מייד מוכרז כאוייב שלטון החוק, פאשיסט, עבריין או כולם גם יחד...). עבור רוב הימין, בג"ץ הוא חלק
ממחנה השמאל - אבל בניגוד לשמאל הפוליטי הפורמאלי, שעימו יש "זירת התגוששות" לגיטימית, כמו
הכנסת, הרי שבג"ץ הוא זרוע שיפוטית שעמדתו נקבעת בפס"דים חלוטים ואין אחריה ערעור ופקפוק.
תוסיף לזה את העובדה ששיטת מינוי השופטים בארץ רקובה עד היסוד ובעצם גורמת לכך שלא יכול
להתמנות שופט לביה"מ העליון מבלי שאושר ע"י השופטין המכהנים, ותגיע למועדון חברים סגור, שמקבל
לתוכו עלי תאנה מפעם לפעם - אבל נשאר הומוגני עד גיחוך.
הסיבות לכך שמרזל אושר ופייגלין לא, לא מלמדות על כך שאין בסיס אידיאולוגי לפסילת פייגלין. להיפך,
הן מלמדות שבבג"ץ יושבים אנשים נבונים: את הדרישה לפסילת כ"ך הגישו בימין, אנשים שחששו מכך
שהיא לא תעבור, ובכך יתבזבזו קולות. פייגלין לא רץ ברשימה קיקיונית וחסרת סיכוי. פייגלין רץ מטעם
סיעה שעמדה בוודאות גמורה להפוך למפלגת השלטון ולהכניס ה-ר-ב-ה מנדטים. מקומו ברשימה היה
ספק-ריאלי, והיה ברור שבמצב העניינים, הוא היה נכנס לכנסת או מייד אחרי הבחירות או אחרי התפטרות
ח"כ-שניים כפי שקורא במהלך קדנמיה. מרזל, לעומת זאת, היה מועמד שמפלגתו לא הייתה בעלת
סיכוי ודאי להכנס לכנסת - ועצם ריצתה היה בגדר מלכודת קולות להרבה ימנים קיצוניים. לתת לו לרוץ
נתן סיכוי (שהתגשם בדיעבד) שיותר מ30,000 של ימין קיצוני, שהיו הולכים למפלגות מבוססות, יתאדו
לחלוטין. כן, אני יודע שזה "קונספירטיבי" להאשים את בג"ץ בשיקולים פוליטיים, ואני מצטער בכלל שאני
צריך לחשוד בבית משפט עליון במדינה שלי בשיקולים כאלה, אבל עובדה היא שאת פייגלין פסלו על
רקע טיעון טכני (ש-ב-ד-י-ע-ב-ד הוסר מסדר היום, כש"סכנת" ריצתו חלפה מן העולם...), ואת בשארה
לא פסלו אפילו על רקע החוק שבעטיו פסלו סיעה קיצונית הרבה פחות.
טירקל הוא אכן זה שקבע פורמאלית שאין קלון אצל פייגלין - אבל עצם החזרת הסוגיה לפתחו ע"י בג"ץ
היה מהלך שאפשר את הורדת הטיעון החשיני הזה מסר היום. חשין היה צריך תירוץ לפסול את פייגלין,
ומכיוון שקשה לפסול אותו על אותו רקע שפוסלים אוייב מובהק של המדינה כמו בשארה, הרי שיש
להתלות בתיק "זו ארצנו". שופטי בג"ץ היו מודעים להתפלפלות המגוחכת, אבל היא הסתדרה להם
מצויין עם האג'נדה הפוליטית - ורק אחרי שאישרו את מניעת ריצתו של פייגלין, אפשרו בעצם דיון חוזר
באותה סוגייה, אצל טירקל, מחליפו של חשין, שבאופן מוזר לא הצליח למצוא את הקלון שמישה קוטע
הידיים, מצא כ"כ בקלות...
|
|