 |
21-10-2008, 20:15
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
"עוד שלוש שנים תפרוץ מלחמה" האם שביתת האש בסוף ההתשה הובילה למלחמת יו"כ?
עוד שלוש שנים תפרוץ מלחמה
מאת חגי סגל, מקור ראשון 07.10.08 | 09:30
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.makor1.co.il/makor/articleImages/dyo582-03_1.jpg;jsessionid=3edb07f230d5424daf01173545eeaf75a82942876b07.e34Mc3aTbNiTby0LaxmNbxqRchmMe0]
צילום: משה מילנר לע"מ
האם הובילה החלטה ישראלית פזיזה על הפסקת אש ב-1970 ליתרון האסטרטגי שאפשר למצרים לצאת למלחמת יום הכיפורים? מברקים סודיים, פתקים גנוזים ותמלילי פגישות דרמטיות הנחשפים בתחקיר 'דיוקן' לראשונה, מלמדים על המחדל הגדול והלא ידוע של גולדה מאיר: כך קידמו לחץ אמריקני ורפיון ישראלי את סוללות הטילים המצריות אל התעלה
כולם זוכרים לגולדה מאיר את נאומה הדרמטי לאומה במוצאי יום הכיפורים תשל"ד, 1973, מעטים מאוד זוכרים לה נאום דרמטי קודם. בליל 'שבת חזון' תש"ל, 7 באוגוסט 1970, הפקיעה הגברת הזקנה זמן מסך בערוץ הטלוויזיה היחיד בארץ, וכה אמרה: "הנני שמחה להודיע לעם בישראל, כי היום תיכנס לתוקפה הפסקת אש כללית בינינו לבין המצרים. היא תתחיל הלילה בחצות ותחול על כל הכוחות משני עברי קו הפסקת האש".
בליינים תל-אביבים רקדו ברחובות אחרי הנאום ההוא. עוברי אורח דוברי אנגלית הביעו שמחה באוזני כתבים של רשתות טלוויזיה זרות, אך נמצאו גם כאלה שהביעו עצב וחשש. גורם נוסף שצינן את ההתלהבות באותה יממה היה ראש אש"ף, יאסר ערפאת. "עוד תבכי, גולדה", הוא איים באמצעות התקשורת הצרפתית. בעיתונים רבים הודפס תצלום של חיילי צה"ל מנמנמים על גדות תעלת סואץ, ומעליו הכיתוב הצפוי "מנוחת לוחמים". בעיצומו של קיץ נקלעו כוחותינו לתרדמת חורף ממושכת, ממושכת מדי.
היסטוריון ממשלתי שהסתייעתי בו כדי לחפור בארכיונים של הימים ההם (ושביקש לשמור על עילום שמו), אמר לי שהפסקת האש 1970 מזכירה לו את הפסקת האש 2008 בחזית עזה. שתיהן מכילות רכיבים זהים: עייפות המדינאים ואנשי הצבא, השבויים הישראלים שהופקרו והסלחנות כלפי הפרות ההסכם בידי הצד השני. גם שמחת התקשורת משותפת לשתי התקופות. כותרות העיתונים לא נצבעו אז בכחול חגיגי, כמנהג הפסקות האש בימינו, אבל הן היו אופטימיות מאוד. בראש העמוד הראשון של 'ידיעות אחרונות' צוטטה הבטחה מופרכת: "ארה"ב: נדאג לביטחון ישראל גם בעת ההפוגה" (9.8.70).
לפני שבועות אחדים ביקשתי לעיין בפרוטוקולים של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מאותו קיץ. קיוויתי למצוא בהם את תמלילי הוויכוח הנוקב בין ימין לשמאל על הפסקת האש ואת התחושות הצה"ליות באותם ימים. למרבה ההפתעה התברר שהפרוטוקולים הללו עדיין חסויים. רק בעוד חודשים אחדים יותרו לעיון הציבור, אחרי שמומחי-סוד יעברו עליהם ויוודאו שפרסומם לא יזיק לביטחון המדינה.
לעומתם פורסמו כבר לפני שנתיים הפרוטוקולים של דיוני הוועדה מתקופת מלחמת יום הכיפורים. כששאלתי כיצד קורה שפרוטוקול צעיר נחשף לפני פרוטוקול זקן ממנו, הוסבר לי שהיוצרות התהפכו לפי דרישת התקשורת; היא מתעניינת יותר במלחמה ובמחדלים של סתיו 73' מאשר בהסכם הפסקת האש של קיץ 70'. הקונספציה העיתונאית אומרת שמלחמת יום הכיפורים פרצה בגלל סרבנות השלום של גולדה, ולא כדאי לקלקל אותה עם ממצאים שאולי יוכיחו כי הטעות האמיתית של גולדה היתה הפוכה: היא נקלעה לתהליך מדיני שחשף את ישראל למזימות מצריות.
במקום הפרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון הוצע לי בגנזך המדינה לעיין בניירת של לשכת ראש הממשלה ומשרד החוץ מאותה תקופה: מברקים בהולים וסודיים, תמלילי דיונים חשאיים, פתקים בכתב יד של שועי ארץ ותכתובות מדאיבות לב שנשלחו בשקי דואר דיפלומטיים. כל אלה מתעדים סיפור של החמצה ושאננות, אשר לא סופר כדבעי עד היום.
תוכנית רוג'רס יוצאת לדרך
הפסקת האש הושגה בדיוק באמצע הדרך בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים: שלוש שנים ו-59 יום אחרי שחיילינו טבלו טבילת-בתולין בתעלה, שלוש שנים ו-59 יום לפני שהמצרים צלחו אותה פתאום מזרחה. לא כדאי לייחס לממצא הכרונולוגי הזה משמעות מיסטית, אבל מותר לייחס לו משמעות סמלית: פרק הזמן של קרבות ההתשה בתעלה היה זהה לפרק הזמן שלו הזדקקו המצרים כדי להפתיע את ישראל. אילו המשיכה להשיב מלחמה שערה, או לפחות לא מחלה על הפרות הפסקת האש, אולי היתה חוסכת לעצמה את ההפתעה.
ממשלת ישראל אימצה בלב כבד את ההסכם על הפסקת האש. היא התקשתה להתמודד בו זמנית עם הדורסנות של ארה"ב ועם הנהי מתוצרת בית. אמנם מעצבי דעת הקהל כאן היו הרבה יותר ניציים מאשר בזמננו, אבל היונים כבר המו בקול גדול. הן הצליחו לשכנע רבים וטובים שמחיר הדמים בחזית הדרום כבד מדי. נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, ניהל שם מלחמת התשה לסירוגין כמעט מרגע הגעתם של כוחותינו לתעלה ביוני 67'. הקרבות החריפו באביב 1969. בתוך 14 חודשים נהרגו באותה גזרה 260 חיילי צה"ל, רובם מרסיסי פגזים וחלקם בפשיטות של יחידות קומנדו מצריות. המלחמה התנהל הרחק מהעורף הישראלי, אך היא השביתה תכופות את שמחת החיים במרכז הארץ.
בחורף 70' העלו בקאמרי את 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, גרסה מקומית בוטה למחאה האמנותית באמריקה נגד מלחמת וייטנאם. קופסת גפרורים ייצגה שם את יצר המלחמה המשולהב של ישראל, והזמרת תיקי דיין קוננה על כך שמרוב מלחמות לא ניתן למות בארץ מסיבות אחרות. המחזמר ירד אחרי 19 הצגות בלבד, בלחץ דעת הקהל, אבל על במות אחרות הועלו מיצגי מחאה אחרים. להקת הנח"ל שרה את 'שיר השלום', שיר ייאוש בעצם, ושלמה ארצי מלהקת חיל הים קונן שהוא קובר בהדרגה את מיטב חבריו: "כבר כיסינו תל ועוד אחד/ טמנו את לבנו בין ברושים". רק נעמי שמר ניסתה להפיח עזוז וגבורה. "מעוז צור ישועתי/ לך נאה לשבח", היא כתבה אחרי ביקור בקו בר-לב, קו המוצבים שלנו לאורך התעלה.
האווירה נעשתה מעיקה יותר כאשר מצרים קיבלה מברית המועצות טילי נ"מ מתקדמים מסוג ס"א 2 וס"א 3. הטילים הוצבו סביב קהיר, והמצרים התאמצו כל העת לדחוף אותם מערבה, לכיוון התעלה. הם רצו ליצור מצב שבו הארטילריה שלהם תוכל להפגיז את קו בר-לב בלי שחיל האוויר הישראלי יוכל למנוע את ההפגזה. חיל האוויר, מצדו, השתדל להשמיד כל סוללת טילים חדשה שהוזזה מזרחה מדי.
זאת היתה מערכה מרה ויומיומית. הציוד האלקטרוני שהאמריקנים סיפקו למטוסי צה"ל התברר כבלתי מתאים לטיפול בטילים החדישים. ב-70 הימים שקדמו להפסקת האש הופלו חמישה פנטומים, ועוד שניים נפגעו קשות. בין הטייסים שנהרגו היה גם מפקד טייסת הפנטומים הטרייה, שמואל חץ. הנווט שלו, מנחם עיני, נפל בשבי, והצטרף לקבוצת שבויים גדולה מתקריות קודמות. במונחים של לוחמה אווירית נתפס יירוט הפנטומים כפגיעה קשה מאוד בחיל האוויר. עד היום מתקשים זקני החיל להחליט אם הפגיעה היתה כבדה מנשוא.
רפי הר-לב, מפקד בסיס חצור באותם ימים, קבע לפני שנים אחדות בראיון לביטאון חיל האוויר כי לצה"ל לא היתה תשובה לטילים, ולכן הפסקת האש היתה הכרחית. מנגד טען תא"ל אחר במיל', יפתח ספקטור, כי חיל האוויר וצה"ל לא התאמצו מספיק.
באוטוביוגרפיה המדוברת שלו, 'רם וברור', הוא בא חשבון עם חבריו ומפקדיו. קצין בכיר עוד יותר בחיל האוויר אמר לי שהביטוי המפורסם של עזר ויצמן על 'הטיל שכופף את כנף המטוס', היה מוגזם ומזיק.
הטייסים האמריקנים בווייטנאם התמודדו באותם ימים עם טילים רוסיים זהים באמצעים אלקטרוניים חדישים. כשישראל ביקשה מארה"ב לצייד אותה באמצעים כאלה, היא נתקלה בסחבת מכוונת. "מצויים אמצעים רבים שטרם ניתן האישור הפוליטי בדרג משרד ההגנה לתת אותם לנו", דיווח שגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין, במברק סודי ביותר לירושלים ערב הפסקת האש. רבין הסביר: "מסתבר שבממשל האמריקני הוראה מהנשיא לעתים אינה מחייבת. כבר לפני שבוע קיבלתי שתי הודעות נפרדות שרוג'רס והנשיא אישרו את זה, אבל עד עתה אין הפנטגון מוכן לומר שנשק זה אושר".
רוג'רס היה אז מזכיר המדינה האמריקני. ב-1969 הוא הגה תוכנית שלום למזרח התיכון, שהציעה נסיגה ישראלית כמעט מכל השטחים שצה"ל השתלט עליהם ב-67'. גולדה מאוד לא אהבה את הרעיון. היא אמרה ל'ניו-יורק טיימס', ש"אם נקבל את התוכנית תהיה זו התאבדות ובגידה בעמנו", אבל לאט לאט התרככה. מצד אחד הלם בה הפטיש האמריקני, מצד אחר היא נלחצה על ידי האנחות מבית.
קבוצת שמיניסטים ירושלמים שלחה לגולדה מכתב שבו האשימה אותה בהזנחת תהליכי שלום. אחד השמיניסטים היה בנו של שר הבריאות, ויקטור שם-טוב, וההמולה היתה רבה. ובכלל, לא היה כאן יום דל אחד באותה שנה: מטוסי נוסעים פוצצו או נחטפו בידי מחבלים פלשתינים, קטיושות נורו מירדן על בית-שאן, תקריות אש התנהלו בגולן ומטולה הופגזה מלבנון. בימת ברדאוויל שבצפון סיני הוטבעה ספינת דיג ישראלית בידי סטי"ל מצרי.
לתקשורת טפטף מידע מדאיג על השתתפות טייסים סובייטים בקרבות האוויר במערב סיני. גם האמריקנים היו מודאגים, ולכן הגבירו את הלחץ על ישראל לקבלת תוכנית רוג'רס. כמעט אף אחד כאן לא האמין שהתוכנית תביא פעם שלום, אבל היא כללה הצעה להפסקת אש בתעלה, וזה כבר היה צ'ופר מוחשי. אנשים רצו שקט. שלמה ארצי הרי שר "את הגשם תן רק בעתו ובאביב פזר לנו פרחים/ (...)יותר מזה אנחנו לא צריכים".
לקראת תחילת אוגוסט נעתרה גולדה לרוג'רס. האור הירוק ניתן למרות איומי מנחם בגין לפרוש מקואליציית האחדות שהוקמה ערב מלחמת ששת הימים, ולחזור לספסלי האופוזיציה. בגין חשש בעיקר מהפרק המדיני בתוכנית. גם שגרירנו בוושינגטון היה מלא חששות. "לגבי הפסקת האש", הבריק רבין מוושינגטון רגע לפני החתימה, "אנו חייבים להבהיר לאמריקנים שאם יתברר שהמצרים משתמשים בתקופת הפסקת האש כדי למקם את הטילים החדשים, לא נוכל להשלים עם זאת ונראה עצמנו חופשיים לפעול".
אבל גולדה התעלמה מהמלצת השגריר, וכנראה לא הבהירה מספיק לעצמה ולאמריקנים מה נעשה אם המצרים ינסו להתחכם. בחצות הלילה שבין שבעה לשמונה באוגוסט 1970 שקטה גזרת התעלה. שני הצדדים התחייבו להקפיא ל-90 יום את המערך הצבאי שלהם בטווח של 50 קילומטרים משני צדי החזית, והורשו רק לתחזק את המערך הקיים. לפי דרישת ישראל, נכתב בהסכם במפורש שהכוונה היא גם לסוללות טילים. לעומת זאת לא נכתבה מילה על מה שיקרה אם אחד הצדדים יפר את ההסכמה הזאת. כמו כן לא הופיע סעיף בדבר חילופי שבויים. כעשרה טייסים, לוחמים ואזרחים עובדי צה"ל נמקו בכלא המצרי עד אחרי מלחמת יום הכיפורים.
נשק הצנזורה
המצרים לא חיכו אפילו עד הבוקר. עוד לפני עלות החמה, שעות אחדות אחרי הנאום של גולדה בטלוויזיה והריקודים בחוצות תל-אביב, הם קידמו סוללות של טילים חדישים לגזרת התעלה. צה"ל זיהה מיד את התזוזה, אבל גולדה העדיפה להחריש כמה ימים. אולי האמינה שמדובר בחבלי לידה של הפסקת האש, ושעם קצת לחץ אמריקני יהיה אפשר להזיז את הטילים אחורנית.
הבעיה היתה שהאמריקנים התמהמהו להשתכנע כי הטילים קודמו. היה להם עניין למשוך זמן כדי שתוכנית רוג'רס לא תקרוס בדמי ימיה. "ממשלת ארצות הברית ניסתה ומנסה להעלים העובדות, לטשטשן ובעיקר להתעלם ממשמעותן, וזאת כדי להיכנס לתהליך המדיני בכל מחיר", נכתב במברק נוסף מהשגרירות בוושינגטון לירושלים. במשך כשלושה-ארבעה שבועות טענו האמריקנים שהמודיעין שלהם לא מאבחן סוללות טילים חדשות במערב התעלה. ירושלים היססה לספק להם תצלומי אוויר המוכיחים שהטילים כן הוזזו, כי בכך היתה מפלילה גם את עצמה בהפרת ההסכם: ישראל ומצרים התחייבו בו לא לקיים טיסות בטווח של עשרה קילומטרים מהתעלה.
תרשומת ישנה של לשכת ראש הממשלה, מהשבוע הראשון להפסקת האש, מתעדת את סיפור המבוכה וההתלבטויות: "12.8.70. צלצל שר הביטחון. הוא ממליץ בכל פה להוריד את הצנזורה מעניין הזזת הטילים. לדעתו, היתה לזה הצדקה של יום, יומיים, שלושה, אבל לא יותר מזה, כי זה מתפרש כאילו אנחנו מעלימים אינפורמציה מהציבור ומחפים על הפרה גסה של הפסקת האש מצד מצרים. יצחק (רבין) ביקש לחכות עד הפגישה השנייה שצריכה להיות לו עוד היום בעניין זה בוושינגטון. יצחק אומר שהאמריקנים אמרו לו שהם לא השתכנעו מהעדויות שלנו בעניין הזזת הטילים, אך הם עוד מחכים לצילומים האחרונים שלהם. הצילומים הראשונים היו גרועים, והיו-טו (מטוס ביון אמריקני) לא יכול היה להראות כמעט שום דבר".
בסופו של יום, לא הצליח רבין לשכנע את האמריקנים, והצנזורה הוסרה. דובר מחלקת המדינה בוושינגטון הגיב בקרירות על תלונות ישראל. "לא ידוע לנו דבר על הפרה כלשהי של הפסקת האש", הוא אמר לכתבים. רק בישראל נרשמה התרגשות מה. בגין, שהזהיר מראש כי תוכנית רוג'רס תוביל למלחמה קשה, קבע בישיבת פגרה מיוחדת של הכנסת שהזזת הטילים העניקה לאויב "יתרון מכריע". יו"ר האופוזיציה החדש-ישן הזהיר ש"אם יחליט נאצר לפתוח באש – ובידיעת המציאות עלינו להניח כי אין שום ספק שיבוא יום כזה – יהיה לאויב יתרון מכריע בשריון ובארטילריה, והפעולה הברוכה של חיל האוויר יהיה קשה מאוד לבצעה בלי אבדות במספר ניכר בקרב טייסינו ומטוסינו. הממשלה חייבת להגן על חיל האוויר שלנו" (25.8.70).
זעירא מתגנב להלמס
נאצר מת מדום לב פתאומי חודש אחרי הנאום של בגין, וסאדאת החליף אותו. אבל שאר רכיבי התוכחה בנאום התגשמו אחד לאחד. קשה להגיד דבר כזה על נאום התשובה של שר החוץ אבא אבן לדברי בגין. "יש לנו יסוד להניח שישראל לא תמצא עצמה חלשה יותר, אם יחליטו הערבים לחדש את הלחימה", הבטיח אבן. גם חבר הכנסת אורי אבנרי לא הצטיין באותו יום בחיזוי פני העתיד. "קצה נפשנו בהיסטריה המפוברקת של הליכוד הלאומני", הוא אמר מעל הדוכן, "אלה הם קולות הלילה המוחים נגד הפצעת השחר של סיכויי השלום". שר הביטחון משה דיין, שאמנם הסתייג מתוכנית רוג'רס, נטה אף הוא לזלזל בסכנה. הוא הבטיח לדיפלומט זר ש"למצרים אין פתרון צבאי. על אף הזזת הטילים הם לא יצליחו להדוף את צה"ל בסיני" (מברק מיום 18.9.70).
העובדה שהמצרים כן הצליחו בסוף להדוף את צה"ל בסיני, מוכיחה שהזזת הטילים תרמה רבות לשינוי המאזן הצבאי בין שתי המדינות. מצרים קידמה עכשיו טילים בחופשיות לגזרת התעלה, וידי חיל האוויר הישראלי היו קשורות. ספקטור מתאונן בספרו הנ"ל כי "אותו יום שלמחרת ההסכם, 8 באוגוסט 1970, היה אחד מאותם רגעי הכרעה שמלמדים בהיסטוריה הצבאית, אותו רגע שבו שני הצדדים ניצבים זה מול זה למאבק המכריע כששניהם שחוקים ומותשים. הפעם המצרים הישירו מבטם, וישראל השפילה את עיניה".
הנספח הצבאי של ישראל בארה"ב היה אז אלי זעירא, לימים ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, האיש שבאוקטובר 73' צפה סבירות נמוכה בלבד לאפשרות שהמצרים יתקפו. ב-1970 הוא נמנה דווקא עם הקצינים המודאגים. בפעולה הרואית חצופה הצליח זעירא להתקבל לשיחה אצל ראש הסי-איי-אי, ריצ'ארד הלמס, ולהוכיח לו שהמצרים אכן קידמו סוללת טילים חדשה לתעלה. זעירא הוזהר על ידי שר ההגנה האמריקני כי יגורש מארה"ב אם ינסה שוב לפנות ישירות להלמס במקום לפעול בצינורות המקובלים, אבל האמריקנים השתכנעו סוף סוף שהטילים הוזזו. קשה להגיד שהם יצאו מגדרם כדי להחזיר את המצב לקדמותו. קשה גם להגיד שישראל יצאה מגדרה.
במקום לתקוף מיד את סוללות הטילים, החליטו גולדה ודיין להסתפק בהשעיית השיחות עם גונאר יארינג, דיפלומט שבדי מתוסכל שהיה אמור לקדם את יישום תוכנית רוג'רס. וושינגטון הגיבה על הצעד הזה במשיכת כתפיים. פקידים אמריקנים אמרו בתדרוך כתבים בוושינגטון שישראל מנפחת את עניין הזזת הטילים כדי לסחוט מארה"ב עוד נשק מתקדם.
מברק מיום 29.8.70 ממשרד החוץ לשגרירות בוושינגטון: "ברבור (שגריר ארה"ב בישראל) ניסה להרגיע באומרו שבינתיים כבר נהנתה ישראל מהפסקת האש, שכן פסקו הקרבות ואין נפגעים. ראש הממשלה דחתה עמדה זו כלא רלוונטית ועמדה על כך שהסכמים יש לכבד".
בינתיים המשיכו המצרים להזרים מזרחה עוד ועוד טילים. תריסר ימים אחרי תחילת הפסקת האש דיווח דובר צה"ל כי עשר סוללות כבר הוזזו בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה וכן החלו עבודות עפר לקראת הצבת טילים בגזרה הצפונית. שגרירי ישראל בחו"ל נדרשו להסביר שם כי "בכך השיגו המצרים והסובייטים יתרון צבאי בולט למקרה של התחדשות מעשי האיבה". קהיר בתגובה טענה שלא הוזזו סוללות טילים, מלבד אחת שהועתקה ממקומה על דעתו של מפקד מקומי, ללא אישור הדרגים העליונים. משרד החוץ האמריקני העביר את התגובה השקרית הזאת לירושלים ככתבה וכלשונה, והתסכול כאן הרקיע שחקים.
כחודש אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף הוחלט כנראה לפעול. הצלבה של שני מסמכים חסויים בגנזך המדינה מעלה שהרעיון היה לתקוף ב-6 בספטמבר שתי סוללות טילים מדגמיות בפאוזיה שבאזור התעלה, למען יראו וייראו.
ברגע האחרון האמריקנים והרוסים התערבו, והתקיפה בוטלה. ג'וזף סיסקו, תת שר החוץ האמריקני לענייני המזרח התיכון, התקשר לרבין וסיפר כי שגריר ארה"ב במוסקבה נקרא בבהילות למשרד החוץ שם. "לפי הטענה הרוסית", העביר רבין לירושלים את דברי סיסקו, "מתכוון חיל האוויר הישראלי לתקוף מחר מטרות באזור תעלת סואץ. בריה"מ מבקשת מארה"ב לפנות לישראל ולמנוע פעולה זו". רבין הוסיף כי האמריקנים תומכים בבקשה הסובייטית. סיסקו הבהיר לו כי "ארה"ב רואה עניין חיוני ביותר בשמירת הפסקת האש ומניעת חידוש מעשי האיבה".
אקדח אמריקני לרקה
כיצד ידעו הסובייטים שישראל מתכוונת לתקוף את הטילים? כל השערה בנידון יכולה להיות נכונה, כולל ההשערה על מודיעין טוב שהיה להם פה. אפשרות נוספת אומרת שישראל הדליפה רמזים על תוכנית תקיפה פיקטיבית, כדי להניע פעילות דיפלומטית בינלאומית למען הסגת הטילים.
קשה להגיד שהניסיון הזה עלה יפה. וושינגטון לא התאמצה יותר מדי. גולדה נערכה לנסוע לוושינגטון כדי לדבר על לבו של נשיא ארה"ב ניקסון לעשות משהו. ערב נסיעתה היא כינסה את הוועדה המדינית של 'המערך' לצורך דיווח והתייעצות. זה היה פורום אינטימי של שרים ובכירי מפלגה, שראש הממשלה חשה צורך נפשי לשפוך לפניהם את מר לבה. הדברים שאמרה שם קיבלו סיווג ביטחוני 'סודי ביותר', והם משקפים מצוקה ביטחונית קשה ותקופה עגומה ביותר ביחסי ישראל וארה"ב. "יש לנו טענה כבדה מאוד נגד ארה"ב על התנהגותה בשאלה זו", קוננה גולדה בפתח הדיון. "בינתיים הנקודות מיתוספות בשטח ומגיעות כבר די קרוב לגבול התעלה, טילים ממש, סוללות חיות או מחפורות".
היא השתמשה בדימויים קשים כדי להבהיר לנוכחים שהיחסים בין ישראל וארה"ב שוב אינם מתנהלים על בסיס של הדדיות וחופש דיון. יש צד אמריקני שכופה את עמדתו, וצד ישראלי שנאנס. "לא מוגזם לומר שהיתה איזו תקופה שהיה נגדנו גם אקדח אמריקאי", התאוננה ראש הממשלה מרה. אחר כך תיארה כיצד מורחים האמריקנים את המגעים עם ישראל על אספקת ציוד חיוני לחיל האוויר: "המו"מ הוא עד יציאת הנשמה, ואחר כך נותנים הם זאת בקמצנות כזאת, שיש לה פירוש אחד בלבד: שהתלות (שלנו בהם) תהיה לא כללית, אלא כמעט יום-יום. ייתכן שמחכים הם שאבוא וינסו ללחוץ עלי, אבל כוונתי היא לנסות להסביר מדוע זה דבר בלתי אפשרי". גולדה ציינה שתיפגש בוושינגטון גם עם רוג'רס, והעירה במרירות: "איני מבטיחה לעצמי הרבה תענוגות מהפגישה הזאת".
שר התחבורה והתקשורת, שמעון פרס, היה במצב רוח אופטימי יותר באותו דיון. הוא האמין שהאמריקנים יכולים ללחוץ על הרוסים שילחצו על המצרים להסיג את הטילים. "הפסקת האש עדיפה בעיניי על חידוש המלחמה", אמר פרס. ישראל גלילי, שר בכיר בלי תיק, צפה שהמצרים ינצלו את הפסקת האש כדי לצאת יום אחד למלחמה, אך הוא סמך על שר הביטחון משה דיין, שהבטיח כי נוכל להדוף את המתקפה: "משה אמר שגם אם הם יצלחו את התעלה, הם ישאירו שם גרוטאות, אבל משה גם לא כיחד שהמחיר יכול להיות קשה וגבוה מאוד".
אחר כך דיבר מנהיג מפ"ם הישיש, מאיר יערי. הוא תהה אם צה"ל מסוגל בכלל לתקוף את מערך הטילים החדש בלי לשלם מחיר דמים כבד, כשלא עומד לרשותו ציוד מתאים מאמריקה. לדבריו אז, תקיפה ישראלית תתקבל בעולם בהבנה פחותה מאשר התקיפה ביוני 67', כאשר צבאות מצרים נערכו למלחמה על סף ביתנו.
יערי ניסה לשכנע את גולדה לבטל את החרם על שיחות יארינג. בתגובה היא נשאה מונולוג ארוך שבו ניסתה להסביר עד כמה חשובה ההתעקשות על הזזת הטילים לאחור. יום אחד תתחדש האש בתעלה, התנבאה ראש הממשלה, הארטילריה המצרית תפגיז את כוחותינו בעוצמה, וכאשר מטוסי חיל האוויר ינסו לשתק את מקורות הירי, הם יופלו על ידי הטילים: "כאשר רואים את המפה, עוברת בנו צמרמורת. הם עומדים עתה כפי שעומדים וימלאו את הכול בטילים, ואת זאת אומרים חיים (בר-לב, הרמטכ"ל) ומשה (דיין) וכל האחרים, וזה יכול להיות עניין של לילה אחד כאשר כל העמדות או הסוללות תהפוכנה להיות חיות (...) מותר לי לחשוד שברית המועצות הבטיחה למצרים – ביי הוק או ביי קרוק – שהישראלים יזוזו עד גבולות 1967, או על ידי מלחמה או על ידי שלום. וכאשר יגיע הרגע בו יתחילו לירות בנו – מה תהיה התשובה שלנו לכך? המטוסים שלנו יפריעו, ויעברו (את התעלה), אך אוי ואבוי יהיה לנו אז. עדיין זוכרת אני, כאשר בפעם הראשונה יצאו הפנטומים שלנו לתקוף את הטילים והיתה זו שבת, שחיינו לא היו חיים. אני התהלכתי במשך בוקר שלם עם סיוטים – מה יקרה כאן? כל מטוס שנופל לנו הוא כבן יחיד בשביל כולנו".
יעקב חזן, שותפו של יערי להנהגת מפ"ם, ניסה את כוחו במשחק סימולציה: "נניח שניקסון יקבל את הטיעון שלך, ויגיד שזה נכון וזה בלתי נסבל, אבל גם יגיד שהוא איננו יכול להזיז את הטילים בחזרה, וייתן לך תותחים מרחיקי קלוע, וייתן כל דבר. מה תשיבי לו אז?" גולדה השיבה לחזן שתדרוש את כל הדברים האלה בלי קשר לסוגיית הטילים. היא היתה במצב רוח קרבי ביותר באותו יום, והצהירה שפניה נשואות "לשלום או למלחמה עם הנשיא (האמריקני)", תלוי מה תהיה תגובתו לדרישות הישראליות. קשה להגיד שעמדה בדיבורה. הדרישה הישראלית האולטימטיבית להסגת הטילים התחלפה בדרישה לאספקת ציוד לחימה שיאפשר לצה"ל להתמודד עם המצב החדש בתעלה. גם ההחלטה על החרמת שיחות יארינג החלה להתכרסם. שלמה ארגוב, הדיפלומט השני בחשיבותו בשגרירות בוושינגטון, כתב אז איגרת אינטימית מרירה ליועץ הוותיק של שרי הביטחון, חיים ישראלי:
"לחיים, שלום רב. מאז שובי לכאן מהארץ אני פחות או יותר שרוי במצב של התפוצצות קבועה. התפוצצות על הצורה שבה אנו הולכים ומתדרדרים, נוטשים אחת אחת עמדות עליהן נאבקנו ושפכנו דם ממש במשך שלוש שנים, ומעל לכל מאבדים בשיטתיות את אותה אמינות צבאית ופוליטית בלתי רגילה שעליה היתה תמיד תפארתנו. כל זאת לאו דווקא משום שקמו עלינו כל הגויים, שכן בכך הרי אין חדש ומי שחשב אחרת השלה והונה את עצמו ואת האחרים – כל זאת משום שאיבדנו כנראה את האמונה ביכולתנו לעמוד ולהיאבק ולהילחם על כל מה שיודעים אנו שהוא ממש בנפשנו".
ארגוב המשיך: "אם מבין אני ממרחק מה מתחולל כרגע בארץ, הרי המדובר הוא במאמץ נואש לאו דווקא להוציא את הטילים מן התעלה או לטפל בהם בצורה אחרת, אלא לייצב את עצמנו פנימה, להחזיר לנו את הביטחון והאמונה העצמיים ואת אותו משהו שיובל נאמן היה מכנה 'תעוזה'. המשכת הדרך הנלוזה של התקופה האחרונה פירושה כניעה מבישה לדיקטט אמריקני שמהותו חורבן במשך הזמן. אני משתמש במילים חזקות אבל אני מאמין בכל אחת מהן".
מצב הרוח של ארגוב היה אפוקליפטי כמעט. 12 שנים לפני שנפצע אנושות בלונדון מהתנקשות מחבל, סבר הדיפלומט הישראלי שאין מנוס מעימות חזיתי עם בת בריתנו הגדולה. בעיני רוחו הוא אפילו חזה מצב שבו תיקלע ישראל למצור בינלאומי ממושך, אך האמין שמעז ייצא מתוק: "משה דיין אמר לי שהוא מעריך שנוכל לעמוד בכך שנה אחת, בהנחה שלא יעלו עלינו מאות אלפי חיילים רוסים. לדעתי לא נצטרך לעמוד שנה שלמה. תוך פרק זמן קצר הרבה יותר יחזרו אלינו האמריקנים בהצעות חדשות ובמחוות חדשות".
פגישה בבית הלבן
גולדה התקבלה לשיחה אצל ניקסון 40 יום אחרי הזזת הטילים, בצהרי יום שישי אחד של שלהי חודש אלול. בינתיים פרצו בירדן קרבות דמים בין חוסיין לערפאת, 'אירועי ספטמבר השחור' בעגה הפלשתינית, ודעת הקהל בישראל ובארה"ב הוסחה מזרחה. לא היה לגולדה סיכוי להשיב את הגלגל לאחור בחזית התעלה, אבל לפחות לצורך הפרוטוקול היא השמיעה דרישה רשמית להזזת הטילים: "רציתי שתדע, אדוני הנשיא, שאני באה עכשיו כנציגה של עם הנמצא בדאגה".
"גם אנחנו מודאגים", השיב האיש החשוב בעולם.
גולדה: "אלה שהתנגדו אצלנו (לתוכנית רוג'רס) אומרים עכשיו: 'אמרנו לכם שזו תהיה התוצאה'. מה שמדאיג אותי הוא שיש צדק בחלק מטענותיהם. אזור התעלה יתמלא טילים".
ניקסון: "אני בהחלט מבין את דאגתך בעניין הפרות הפסקת האש".
גולדה אמרה לנשיא שמאחורי הזזת הטילים עומדים הרוסים. היא הזכירה את הקרב שבו הפיל חיל האוויר ארבעה מיגים שהוטסו בידי טייסים סובייטים: "לא פרסמנו זאת, לא התפארנו, כי אין לנו כוונות לנצח את הצבא האדום".
ניקסון: "הו, אלוהים, לא".
גולדה: "בכל רגע הם יכולים להתחיל בארטילריה החדשה שיש להם, ואז נעמוד בפני מצב קשה. אין עומד בפניהם איום מצדנו, אך תלוי מעל ראשנו איום מצדם. אמנם מומחים אומרים לנו שלא יצליחו לחצות את התעלה במתקפה, אבל לא זו הבעיה. הבעיה היא שכאשר נרצה להגיב על הארטילריה יהיה לנו יותר קשה להשתמש בחיל האוויר כדי לשתק אותה".
ניקסון: "אני רוצה להדגיש מחדש שאין אדם סקפטי יותר ממני לגבי הרוסים. מעולם לא בטחתי בהם וכנראה לא אבטח בהם. אני, כמו השגריר שלך, גדלנו אמנם במקומות שונים, אך לשנינו יש עיניים קרות לגבי הקומוניסטים".
גולדה: "אתה יכול לכלול גם אותי" ("צחוק כללי", כתוב בפרוטוקול).
ניקסון (מהורהר): "למה עשו זאת הרוסים? אולי כדי לבחון אותנו".
גולדה: "אני חושבת שאם הייתם באים אליהם מיד כאשר אמרנו לכם שיש הפרות, ייתכן שהיה יותר קל. אבל ראה נא מה קורה מאז: המצב מחמיר מיום ליום, כל יום הם מתקרבים יותר. אולי זכור לך שרצינו להכות בשתי סוללות, וסיסקו אמר 'לא'. עכשיו ראו מה קורה: עד חמישה קילומטרים מהתעלה הם הגיעו. איך נוכל לחיות עם זה ולנהל מו"מ בעת ובעונה אחת?"
ניקסון: "אין לי ספק שהרוסים משתמשים בישראל כבת ערובה. בעניין הפסקת האש, נעמוד בקשר ככל יכולתנו. אנחנו רוצים לתת לה סיכוי. האם קיבלתם כבר את מכסת ספטמבר (של מטוסי הפאנטום)?"
סיסקו מתערב: "כבר נקבע תאריך ויקבלו בסוף החודש".
ניקסון: "הרי דרשתי שהפנטומים יגיעו בתחילת ספטמבר".
סיסקו: "היינו צריכים להכניס שינויים בסקייהוקים" (מביט לעבר רבין, שנכח אף הוא בפגישה).
רבין: "אל תטיל את זה עלי".
גולדה מבינה בשלב זה שהנשיא האמריקני לא יסבול תקיפה ישראלית על סוללות הטילים, ומחליטה סופית להסתפק בעסקת נשק נדיבה. היא מבקשת מניקסון הנחה: "יש (לנו) בעיה חמורה מאוד של סיוע כלכלי. 30 אחוז מהמוצר הלאומי שלנו יוצא על ביטחון. אנו מטילים על עצמנו מסים מעבר ליכולתנו". בתמורה היא מתחייבת: "כל זמן שהמצרים לא יירו עלינו, לא נפר ולא נשבור את הפסקת האש. ביקרתי לאחרונה בתעלה וגיליתי שהשקט שם נעים ונפלא, אבל אם נגלה שהם מתכוננים לתקוף, אנחנו נכה ראשונים".
גולדה וניקסון הסתודדו בארבע עיניים עוד 15 דקות, ובזאת הסתיים המפגש. ישראל השלימה עם הזזת הטילים, וציפתה לטוב. בתמורה היא קיבלה משלוחי מטוסים וטילי 'שרייק' המתבייתים על מערכות מכ"ם של סוללות טילים. ממשלת ישראל לא ניצלה את ההזדמנות הפורמלית ליציאה מההסכם אחרי 90 יום, והסכימה להארכת הפסקת האש ב-90 יום נוספים. אחר כך היא אפילו לא טרחה להאריך את ההסכם באופן רשמי, אך נצרה את נשקה באופן מעשי.
רוחב הרצועה כטווח הטילים
השקט המתמשך הדחיק את הדאגות של קיץ 70'. כמעט אף אחד כאן לא האמין שהמצרים יוכלו לכבוש את סיני בהתקפת פתע, וגם סאדאת עצמו לא האמין. הוא העריך שיוכל לייצר מזרח תיכון חדש אם ישיג יעד צבאי צנוע בהרבה: כיבוש פתע של רצועה צרה לאורך התעלה. רוחב הרצועה נקבע בדיוק לפי שטח הכיסוי של הטילים שמצרים הזיזה בלי הפרעה עד לקו המים. אחרי הס"א 2 והס"א 3 הגיע גם תורם של טילי ס"א 6 הניידים והזריזים, שטייסינו לא התכוננו כדבעי לקראתם.
כמו כולם, גם חיל האוויר נתקף שאננות. במלאת שנתיים להפסקת האש כתב הפרשן הצבאי של 'הארץ', זאב שיף: "לא נראה כי המצרים מעוניינים ויכולים לפתוח בסיבוב חדש של התנגשויות. התמונה הביטחונית השתנתה כולה, ולטובה. הרבה דאגות וחששות שלנו התנדפו או שהוקפאו. התחושה היא כי גם בעתיד הנראה לעין נהנה מתקופת רגיעה" (7.8.72).
שיף הסתמך, כנראה, על מפקד בכיר בחיל האוויר, שהבטיח באותם ימים כי "אנו משוכנעים שיש לנו עכשיו תשובה מלאה לטילים, אפשר יהיה להיווכח בכך בשעתיים-שלוש הראשונות למלחמה". כשפרצה המלחמה, התברר שחיל האוויר נזקק לשבועיים תמימים כדי להשמיד את הסוללות. בינתיים השלימו המצרים את השתלטותם על קו בר-לב.
לתגובות: segalha@bezeqint.net
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
.
מצב כלאיים
