 |
24-10-2008, 00:24
|
|
|
|
חבר מתאריך: 08.11.04
הודעות: 21,076
|
|
מסטיק תות
זה היה לילה חם ומלא כוכבים, אני בדרך למסיבה בעיר זרה עם ילדים שאני לא מכיר,
אבל אני בא אליה, היא הזמינה אותי לבוא - לא התראנו שנה - איך זה יכול להיות?
אני לבוש בחולצה גזעית של גזוז עם ג'ינס ליוויס ונעלי ספורט pump חדישות, ג'ל בשיער והכל מתוקתק,
אז למה אני מזיע כל כך, וממה אני כל כך מתרגש - ולמה הנהג מונית הזה לא מפסיק לדבר?
אני מגיע לבית שלה סוף סוף, אבא שלה משלם לנהג,
היא אומרת שזה רק בעוד שעה אז בנתיים נעלה לאכול.
היא תמיד היתה כזו יפה? או שאני סתם מתלהב?
אנחנו הולכים למסיבה רק בעוד שעה, וכבר דופק לי הלב?
אחר כך בחדר, בשתיקה הדדית מלאה בניחוחות שמפו וטושים ריחניים - אחותה הקטנה מצטרפת לשתיקה כמחזקת צדדית,
מספרת בדיחות יבשות והקרח נשבר, מתחילים קצת לצחוק - וזה שוב מרגיש מוכר.
"יאללה אתם מאחרים", אומר הקול הסמכותי מבחוץ, "לא לשכוח ז'קטים - תבלו!" מחזקת בת הקול המשלימה.
הליכה זוגית והירח רק מתחיל את המשמרת, בהתחלה רק קרוב, אחר כך מחזיקים ידיים,
ופתאום נגמר השקט ומצטרפים החברים שלה, מצבורי רעש סטטי אנושי,
מלווים ב"נעים מאוד" ו "תכירו" וכל הנימוסים ממלאים את חלל הערב הטרי.
ועכשיו היא כבר סביבם, ואני תוספת צדדית - החברות מרכלות, ואת הבנים אני לא מכיר..
משם אנחנו מוצאים עצמנו ישובים על ספות גדולות, שלטים נוצצים והגברה חובבנית סוגרים עלינו מכל פינה.
ברקע מזדעקת לה מוזיקה עדכנית שקוראת לנפח משהו אחד ולהזיז משהו אחר,...
אני לא מתעסק בזה ממש, אני מביט בה - היא כבר מתחילה להתאפר? זה דווקא יפה לה נורא.
אוףף שייגמר, למה באתי בכלל? בלית ברירה אני מוצא את עצמי מתיידד עם קערת הבמבה והפינצ'ר הידידותי, לא בהכרח בסדר הזה....
- אני מרגיש מתוסכל.
פתאום מתגנב לו שקט לא אופייני, והאורות הלא מחייבים הולכים ונוטשים את החדר, מותירים אותי בסלון זר. צלילי "חתום בנשיקה" ממלאים את הקירות,
ילדות וילדים שאני לא מכיר מתחלקים לזוגות, כמו היו רובוטים חברתיים שתוכנתו מראש לרגע הזה. אני מכיר מה בא עכשיו, ראיתי את זה בסרט, עכשיו זה הולך לקרות?
סוף סוף אין מי שיקרקר סביבה, אני מביט בה ואחר כך קורא לה לבוא.
היא מתקרבת לאט, כמעט ומתזמנת את צעדיה בכדי שיתאימו לקצב השיר.
נעמדתי,לא לפני שסימנתי לפינצ'ר למצוא לו מסכן אחר לעודד,
"רוצה במבה" (לא, זו לא השאלה שלה היא מחכה טמבל... - גערתי בעצמי), עיוות של האף הביע שלילה צפויה.
"אז... רוצה לרקוד במקום"? החיוך לא הותיר מקום לספק - האור הירוק ניתן, ועכשיו זה עומד לקרות.
פסענו לרחבת הריקודים, פסיעות מדודות כמו נידונים למוות, לא יודעים מה מחכה לנו בשלב הבא.
לאחר שבחרנו את המיקום הריק היחיד שנותר ברחבה, הצצתי לצדדים כדי לראות "איך",
ואז זה קרה, הנחתי את ידיי על מותניה ותחושה חדשה ומסעירה הציגה עצמה לראשונה.
רקדנו לבד, למרות שהסלון היה מלא בזוגות ילדים כמונו, באותו רגע, היינו לבד.
בלי אבא או אמא, בלי חברות מרכלות, בלי ילדים שאני לא מכיר, בלי פינצ'ר עם תספורת איומה..
רק אני והיא ותחושה חדשה נעימה ולא מוכרת שעטפה אותנו.
השיר התמשך, וכך התמשכה הסקרנות, התקרבנו בעצת האקורדים המסיימים שסימנו לנו על חלון ההזדמנויות ההולך ונסגר,
הרגשנו צורך להתאים עצמנו לשיר, מילות השיר קראו לנו, זעקו לנו "חתום בנשיקה"!... "חתום בנשיקה"!...
כל כך מהר עברה לה שנה? כל כך מהר גדלנו? ו......היא חתמה אותי בנשיקה.
נשיקה מתוקה, נשיקה ראשונה - היא נמשכה שניה או שעה, יום או שנה - לא ניתן לדעת, מי רוצה לדעת?
"מה זה היה הטעם הזה"? שאלתי בחיוך מבוייש לאחר שחזרו האורות. "מסטיק תות, רוצה"? שאלה,
"לא תודה" עניתי. אולי זה היה כל הבמבה, אולי זה האנדרנלין ששטף אותי מבפנים,
ואולי זה כי פשוט לא רציתי להכניס שום דבר לפה שיעלים את התחושה, הראשונית, הבתולית, המתוקה ההיא..., של מסטיק תות.
שנים אחרי זה ראיתי אותה חולפת מרחוק בעודי נעמד מול קיוסק אקראי, היא עם בלוק שמחובר לפרצוף ריקני שמרוצה מעצמו,
ואני עם אחת שלא תהיה האחת - ניסיתי לקרוא לה, אך היא לא שמעה... כנראה שהיא כבר הייתה רחוקה מדי, בכל כך הרבה רבדים...
"היי בחור, מה בשבילך" הציק לי המוכר - "מסטיק" עניתי בעודי מביט בדמותה מתרחקת המפותחת, המטופחת, לוקחת איתה את ימי הילדות המתרחקת והולכת,
זו שנמוגה אל תמונות אגפא מהימים שבהם היו משתמשים בפילם, אל קייטנות שוקו ולחמניה - ואל ריקודי סלואו נאיביים ומתוקים, מתוקים ממש כמו מסטיק תות..
"איזה טעם"?!.... קטע שוב המוכר בגסות את קו הנוסטלגיה שהחלתי לצייר. הסתובבתי אליו בחצי סיבוב, הבטתי בעיניו בפרצוף נחוש ועניתי:
-"מנטה".
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
