לעצור את העצרת

"חשבנו שנהיה כרותים לנצח, כמו כל מתאבל בתחילת שבעה, אבל הזמן עובר ואתה חסר, ואז פחות חסר, ואחרי מאתיים שנים רק פרופסור מיכאל הר-סגור זוכר". הסופר יונתן יבין קורא לבטל את העצרת לזכר רבין ולהתחיל לשמור על עצמנו

ביום השנה החמישי לרצח רבין, כשהטראומה החמה והנאלחת עוד זרמה בעורקים הלאומיים, טיילתי בהודו. למרות הסביבה הנעימה, המשוחררת מלחצי החיים ו"המצב", עבר היום בדוחק, בתחושת עקה ומועקה. נדרתי לעצמי לעלות לקברו עם שובי, ולהביע את רחשי הכבוד וההוקרה כלפי האיש, שרציחתו עירערה אותי למשך חודשים.
עכשיו אני יושב מול המחשב ומנסה למצוא זווית חדשה ורעננה, להתחמק מהנדוש והשחוק. אבל אין כלום. שום-דבר חדש תחת השמש המשומשת, החיוורת, המאובכת, של הזיכרון וההנצחה. שום טיעונים מלומדים על מורשתו, שום תוכחה נוקבת על תשומת הלב המופרזת שהרוצח זוכה לה. מאומה.
ואולי על זה צריך לכתוב: על הנסיון העקר למצוא זווית חדשה, על הזעם שנשלף מהבוידעם מדי נובמבר, על הפיכתו של רצח רבין מטראומה לאומית ונוכחת לאירוע היסטורי שמקומו בדברי-ימי העם היהודי. על המעבר הכאוב - כשם שהוא בלתי-נמנע - מטרגדיה חריפה ששייכת לממלכת הרגשות הפרטיים-לאומיים, אל העולם הציבורי של התיעוד הצונן.

עצרת אקמול

לכן הנסיונות המלאכותיים למתוח את האבל לתוך שנים שבהן הוא נחלת משפחתו של המנוח בלבד - פוגעים במורשתו של רבין במקום לתרום לה. זה אבל מאיקאה. מרכיבים-מפרקים. וההיזכרות השנתית בדמותו הרצינית, הנבוכה, עמוקת הקול, אינה אלא מס-מצפון אמוציונלי, שדוחק מהבמה את הלקחים העזים של מורשתו ורציחתו ומציב עליה את רן דנקר. זה אקמול, כל העצרת הזו.
בין שפע הנואמים הנפוחים, שכל אחד מהם משתדל להישמע יותר צ'רציל מהשני, ושכל אחד מהם מגיע עם אג'נדה מקופלת בשרוול, או עם פרצוף מיוסר שמקדם תדמיתית את הדיסק החדשְלו, נשכח "כל הסיפור הזה של רבין", לטובת ניפוחים רטוריים בדבר חלום השלום, סכנת הישנותו של רצח פוליטי המרחפת כעת בגובה של נחיתת אונס מעל ראשינו ומות ההנהגה עם מות המנהיג.
קו מחשבה כזה מוביל למסקנה ברורה: צריך לעצור את העצרת. לא רק משום שהיא במה ציניקנית לפוליטיקאים וזמרים עם קריירה באורך קמפיין. את העצרת יש לעצור משום שהיא עצרת. משום שהיא עלה תאנה מוסרי שבאמצעותו אנו משקיטים את מצפוננו. זהו, עשינו מה שיכולנו למען מורשת רבין. באנו לעצרת.
רבים מאיתנו, ביניהם אני, לא טרחו אפילו לעשות את המעט הזה. ישבנו בבית מול הערוץ וחשנו אשמים. ואולי דווקא אנחנו, באי הצטרפותנו לרמייה העצמית-לאומית הזו - ממשיכי דרכו האמיתית של רבין, שהיה איש המעשה ולא האות המתה.

אשמים על מה?

לא שאנחנו אמורים להפסיק להרגיש אשמים, אבל מוטב שנדע על מה. כרגע אנו חשים אשמים על שאיננו עצובים מספיק, לא כמו פעם, לא בדרך הראויה, לא בכמות הנדרשת ולא בסגנון הנכון. אנחנו אשמים על שכמעט ושכחנו וחצי סלחנו, אנחנו אשמים על שלא עמד לנו גוש כשאפרת גוש שרה. אנחנו צריכים לחוש אשמים על שעשינו פסטיבל מהכלום שאיננו עושים.
אחרי הרצח חשבנו שנהיה כרותים לנצח, כמו כל מתאבל בתחילת שבעה, אבל הזמן עובר ואתה חסר, ואז פחות חסר, ואחרי מאתיים שנים רק פרופסור מיכאל הר-סגור זוכר. לנו עדיין לא נעים להיות עצובים פחות מפעם. צה לעשות, זה נוהגו של עולם, ואילולא היינו מסוגלים להניח טראומות אדירות כאלו מאחורינו ולהמשיך הלאה - לא היינו שורדים. לא היינו האנושות.
הדרך היחידה להנציח את מה שמסתתר מאחורי הסלוגן הפומפוזי "מורשת רבין" היא דרך המעשה (שאפיינה, כאמור, את המנוח); הגדרת עיקרי משנתו (השלום, איתנות לאומית, כבודו ומעמדו של צה"ל, אהבת המולדת, כיתוּת חניתות למזמרות) ותרגום פרקטי שלהם למציאות בדרך של פעולה. לא נדרשים לכך מערכי שיעור מיוחדים בבתי הספר ובתנועות הנוער (אולי, גם). בעיקר נדרש לכך שלטון חוק בלתי-כפיף, ממשלה עם פרוגרמה מדינית ופנימית וציבור שבבחירות הבאות ישלשל, לשם שינוי, את פתק המפלגה שתיטיב עימו. את זה אנחנו צריכים לעשות.
בין כל המפלגות שטובת הבוחר נמצאת אי-שם בתחתית סדר העדיפויות שלהן, קשה מאד לזהות כרגע את מפלגת התקווה. את רשימת מורשת רבין. אבל על דרך השלילה אפשר לנפות את רובן ולהישאר עם אותן שהחברה, התקווה, הצניעות ונקיון הכפיים הם נר לרגליהן.
מספיק הצבענו למפלגות שמצען הברור הוא סחיטת קופת המדינה, שוחד, אלימות ואיבה אג'נדרית בין העמים; חפצי-חיים אנו, וחפצי-מוסר. עד ששנית יקום כאן מנהיג שיסחוף את רגלינו מעל פני האדמה, נמצא את הרשימה שתשמור עלינו (ואולי אפילו ניצור אותה במקום לייצר עוד עצרת). כי הלא זו כל מורשת רבין בשלוש מילים פשוטות: שימרו על עצמכם. פיסית ומוסרית.

יונתן יבין הוא מחבר הרומנים "באבא ג'י" (למבוגרים), "זהבים" (לנוער), וספרי הילדים "הכי הייתי רוצה להיות..." (בשיתוף נבו זיו), "החתול דלעת", "אחלה אח" ו"כשאבא היה עצוב".


http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/Arti...3619925,00.html

נתחיל מהסוף-אם אני לא טועה, יונתן יבין הוא גם הבן של חיים
לגבי העצרת: דעתי היא שלא צריכה להיות עצרת פוליטית ביום זכרון ממלכתי.
לבטל את העצרת כליל? לא!
לתת זכות ביטוי לצד שמואשם עד היום ברצח למרות שאת המעשה ביצע מישהו אחד? בהחלט כן.
אם הוחלט על יום זכרון ממלכתי אז העצרת צריכה לכלול אישים ותנועות מכל הקשת הפוליטית
אחרת שהשמאלנים יעשו עצרת במקום אחר וללא שידורי טלוויזיה
או לחילופין-שיתחילו לשדר בשידור חי את האזכרות למנחם בגין ז"ל ורחבעם זאבי הי"ד

אין לזה קשר לדעות פוליטיות, הרצח של רבין היה שונה, לא רצחו רק מנהיג, אלא גם תקווה של עם שלם. אני לא מאמינה שלרוצח מגיעות כל הזכויות שנותנים לו היום.. ו[אני לא עוקבת אחרי החדשות בד"כ אבל] לפי מה שאני זוכרת היה איזה שידור לכבוד רחבעם זאבי לא מזמן..

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

מה הקשר למנחם בגין ז"ל? מנחם בגין נפטר בביה"ח, לא נרצח.
לגבי רחבעם זאבי ז"ל- אני מסכימה שכאישיות בכירה במדינה היה צורך לשדר את הלוויתו, אבל בל נשכח שרצח יצחק רבין ערער את המדינה מכיוון שהרוצח בא מתוכנו. במקרה של רחבעם זאבי ז"ל הנסיבות שונות.

רבין לא היה ראש ממשלה של מדינת שלום עכשיו
לכן ניכוס העצרת לתנועה הזאת ולשאר מפלגות השמאל לדעתי לפחות פוגעות במהות של הזכרון
יום העצרת (ויום הזכרון הממלכתי) אמור להיות יום של לכידות
לכידות כי אחרת לא תהיה לנו מדינה כי במקום להגן עליה אנחנו נהיה עסוקים בלתקוף את הצד השני של המפה הפוליטית.
נכון, הרוצח הגיע מהימין
אבל הימין לא צריך לחיות עם אות קין על המצח בגלל חמומי מוח
אלא להפך-זה המקום לתת זכות ביטוי לימין השפוי-אלו שבכו וכאבו בשקט ולרגע לא עלתה במוחם המחשבה של דין רודף,פולסא דנורא ורצח
כי סה"כ אנחנו עם אחד ורבין היה ראש הממשלה של העם האחד הזה גם אם לא הסכימו עם דרכו
ולכן העצרת צריכה להיות של אנשים ולא של מפלגות

יכול להיות שאני אעורר עלי מהומה עכשיו, אבל אני אומר את מה שיש לי לומר.
גלשנו קצת מנושא הפורום, ולא ממש אכפת לי כל עוד נייצר פה דיון איכותי.

למה שלא יקומו כל אותם "ימין שפוי" ויבואו לעצרת? אני בטוחה שלא יעצרו אותם, אלא להפך- יחבקו אותם.
קיומם של שלטי שלום עכשיו אכן מיותר ומבחינתי יכול להשלל.

יש לי שאלה - מי מפריע לכל אחת ואחת ממפלגות הימין להגיע לעצרת? למה לא נשמעים ביום זה קולות הימין? למה אתה חושב שהימין צריך לחכות להזמנה? אני מבטיחה לך שאת נוער עבודה, נוער מרצ ונוער שלום עכשיו אף אחד לא מזמין לעצרת. הם מתארגנים ובאים. כמה שמוגדר "שמאל ציוני", הייתי מאושרת לראות בעצרת גם אנשים מהקצה השני של המפה הפוליטית (כמו לופוליאנסקי בשנה שעברה) והתארגנות של נוער ימין - שיראה שלא רק "נוער הגבעות" הוא בעל ערכים ימניים במדינתנו.

לגופו של מאמר - אני חייבת לציין שיש משהו בדבריו. גם אני חשה כבר מס' שנים כי העצרת היא מעין מס-מצפון. מעין סיבה להתאסף יחד ולשמוע את פליטי כוכב נולד ועוד כמה, שלזכותם ייאמר שנמצאים שם שנה אחר שנה. זה מרגיש לי קצת כמו מסטיק שנלעס הרבה יותר מדי זמן. מצד שני - ברור לי שצריך להזכיר ולזכור, כי הרצח הזה היווה תקדים מסוכן מאד - רצח פוליטי של ראש ממשלה מכהן בגלל דעותיו ובגלל יישום מדיניות שלא תאמה את השקפת עולמו של הרוצח. אני לא בטוחה מה צריכה להיות הדרך להזכיר ולזכור, אבל נראה לי שהעצרות האלה מיצו את עצמן לפני כמה וכמה שנים.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אני לא מסכימה עם זה, חשוב להזכיר את יום הזכרון ליצחק רבין ז"ל, ואם קורה שבעצרת עולים פוליטיקאים מתחנחנים וזמרים כושלים למטרות קידום - הצופים בבית שמים לב לזה , אנחנו לא עיוורים לזילות של העצרת, אבל זה לא גורם ליום הזה להביע פחות לפרט - אם מישהו היה שוכח מהיום הזה בלי האזכורים משמע שהוא בטח גם לא מייחס לו חשיבות רבה כשכן מציינים אותו. אנשים שכואבים ביום הזה וזוכרים את מורשת רבין אולי יתרגזו מהעצרת - אבל להסיר את הציון הסימלי המינימלי של היום הזה לחלוטין לא נראה צודק, אלה הפוליטיקאים שלנו ו"אנשי התרבות" שצריכים להדאיג אותנו..
רבין היה איש דגול, יהי זכרו ברוך.

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

מה לגבי ציון הרצח בתחילת העצרת, וקידום שאר העצרת לכיוון סובלנות ואיחוד?

הרי יצחק רבין ז"ל לא נרצח על מזבח אישיותו כי אם על מזבח אמונתו ודיעותיו. למה צריך לקדש את האיש, שאינו שונה מכל איש אחר שנרצח, ולא את הרעיון? (ואני לא מדברת על רעיון פוליטי או אג'נדה מפלגתית, אלא על הפקת הלקחים והמסקנות המתבקשות מהרצח)

כן מקדשים את הרעיון שהוא עמד מאחוריו, ובגלל שלא הרבה מסוגלים לעמוד מאחורי כאלה רעיונות הרצח הזה שונה מרצח של כל אדם אחר. אני מסכימה איתך לחלוטין שהחשיבות הגדולה בציון היום הזה היא בקבלת ערכים של סובלנות ואיחוד, אבל הרצח הזה הוא בהחלט לא רצח רגיל, כשהוא נרצח לא בכו עליו קרובים וחברים, בכתה עליו מדינה שלמה.

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

ושוב- אני לא חושבת שבכו עליו, כאדם.
בכו על רעיון, על דרך ואמונה ועל פגיעה בדמוקרטיה.