יש לא מעט מידע ברשת על לאוס - איפה לטייל, מה לעשות וכו'. אבל כאשר חיפשנו מידע על עצם הכניסה למדינה והשיט על המקונג מצאנו מעט מאוד מידע ולכן חשבתי שלפחות אוכל לעזור לאחרים שיידרשו למידע זה.

הטיול שלנו תוכנן כך שנהיה בצפון תאילנד בשבוע בערך, ואחריו נעבור ללאוס. מסלול זה למעשה קבע שנעבור את הגבול במעבר צ'יאנג קונג הצפוני - ישנם מספר מעברים נוספים, אך הם פחות רלוונטיים לאלו שנכנסים מהצפון. כדי להקל על עצמנו קנינו דרך הגסט האוס חבילת הסעה + מעבר + שיט, החלטה שעליה עוד נבכה הרבה - על כך בהמשך.

ביום הנסיעה אספה אותנו ההסעה בשעה עליה סוכם (12:00) מהגסט האוס, אך לאחר מכן המשיכך המיני-ואן להסתובב עוד 45 דקות ברחובות צ'יאנג מאי ולאסוף את שאר הנוסעים. בתכלס, רק לקראת אחת יצאנו צפונה. הדרך עצמה תקינה אך די מפותלת ועקלקלה, אם אתם סובלים בקלות מבחילות דאגו להצטייד בתרופה מתאימה. הנסיעה נמשכה כמעט 6 שעות, ובמהלכה מתקיימות שתי הפסקות - אחת באמצע הנסיעה והשניה שעה לפני הסוף. לעת ערב הגענו אל הכפר צ'יאנג קונג וההסעה הורידה אותנו במקום בו ישנים בלילה. שם המקום "נמקונג גסט האוס" (Namkhong) והוא אחד הגסט האוסים המגעילים ביותר שראיתי - מקום זול ומזוהם שמקבל אורחים רק מהחבילות הכל-כלול כי מן הסתם אף תייר שפוי בדעתו לא יישאר בו אפילו דקה, בטח ובטח שלא ישלם על כך. אין מים חמים, הדחת האסלה ע"י דלי מים, ומצעים לא מכובסים.

מאחר ואת הויזה החלטנו להוציא במעבר הגבול עצמו ולחסוך את העמלה שגוזרים סוכנויות התיור בבנגקוק, נדרשנו לתמונות פספורט. תעשו לפני שמגיעים לצ'יאנג קונג, אנחנו חיכינו לערב לפני ומצאנו את עצמנו מתגלגלים ברחוב החשוך ומחפשים חנות צילום (כל הסיפור נמשך זמן רב מדי, ופספסנו את ארוחת הערב).

מול הנמקונג גסט האוס יש מקום חמוד ביותר בשם "Easy bar" שמהווה מפלט ראוי למי שלא רוצה לשרוץ בחדר - בעל המקום נקרא סייאן והוא איש טוב ונחמד שעוזר ועונה על כל שאלה בנוגע ללאוס, ויש לו כמה וכמה המלצות שוות.

בבוקר המעבר אוכלים ארוחת בוקר ומקבלים ארוחת צהריים ארוזה לדרך, שאותה בוחרים בערב לפני מתוך רשימה קיימת. כמו כן הוצאו למכירה כריות לשבת עליהן במהלך השיט - תקנו! נוסעים אל מעבר הגבול (5 דקות), ומקבלים חותמת יציאה מתאילנד. סירה קטנה מעבירה אותנו אל הואי שאי (Hui Xai) מהצד השני של הנהר, ברוכים הבאים אל לאוס. ממלאים טפסי בקשה לויזה, נותנים את התמונות ומשלמים 30 דולר או 1300 באהט - תכינו דולרים במזומן מראש. התהליך נמשך בערך חצי שעה ולאחר מכן מונית לוקחת את הנוסעים אל סככת המתנה. בסככה מתייבשים שעה כאשר המארגנים לוקחים את הדרכון כדי לרשום את פרטי הנוסעים למקרה אסון. ואז מגיע בחור מקומי דובר אנגלית רהוטה ומתחיל לתת "הסברים" - בפועל הוא מפחיד את הנוסעים ומשקר בנוגע לשיט (מנפח את מספר שעות השיט), כדי לשכנע את הנוסעים לנסוע באוטובוס או מיניבוס תמורת תשלום נוסף וללא החזר על מה שכבר שילמו על חבילת השיט. בשלב זה תראו תיירים אירופאים ואמריקאים נבהלים ורצים לקנות כרטיס. אנחנו העדפנו להמשיך לפי התוכנית המקורית, ולאחר 20 דקות ירדנו במורד השביל אל המזח ועלינו על הסירה.



כפי שניתן להבין מהתמונות, סירת הנהר מהסוג המכונה "Slow Boat" היא כלי צפוף ולא נוח ביותר. זהו כלי ארוך מאוד וצר מאוד, שמקומות הישיבה בו מתחלקים לשניים: בקצה האחורי יש מספר קטן של מושבים מרופדים בסגנון אוטובוס (די קרוב לתא המנוע, רעש נוראי), אך הרוב הגדול של הישיבה נעשה בכסאות עץ קטנים ומאוד לא נוחים (שבו על קרש בניין פשוט ותבינו). הכרית שקנינו עוזרת קצת, ולמזלנו שמנו לב שבקצה הקדמי של הסירה יש משטח ללא כסאות שבו נערמים התיקים: נשכבנו שם והצלחנו להתרווח לא רע, לדעתי מכל נוסעי הסירה אנחנו הסתדרנו הכי טוב.
השיט מתחיל בשעה 13:00 בערך, ובמהלכו נעשות מספר עצירות לאורך הדרך בה פושטים על הסירה עדרים של ילדים המנסים למכור חטיפים ושתיה - קנו מראש, והרבה. מעבר לכך השיט מונוטוני מאוד, כדאי להכין מראש ספרים וקלפים. הכרית שקנינו בבוקר הופכת את הישיבה מעט יותר נוחה ונסבלת למי שתקוע על הספסלים וגם לנו על הרצפה.





בשעה 17:30 מגיעים אל כפר נידח באמצע הדרך בשם "פאק בנג" (Pak Beng). זהו חור, במלוא מובן המילה. כפר זה מתקיים אך ורק מהנוסעים שעוצרים בו למשך הלילה - יש בו מלון אחד יוקרתי שלוקח מינימום 30 דולר ללילה, שאר הגסטהאוסים הם מהסוג הבסיסי והנחות ביותר: אין מים חמים, הדחת האסלה ע"י דלי מים, וחשמל שמופסק בכל הכפר בשעה 22:30-23:00. אנחנו נכנסנו לגסט האוס בשם "בון מי" (Boon mi) שהומלץ ע"י סייאן מהאיזי באר והבחור השקרן בהואי שאי - זה היה מקום סביר יחסית לשאר המקומות בכפר, וכאשר ישבנו עם עוד כמה חבר'ה ישראלים בחוץ אחרי שסגרו את החשמל אפילו היה די נחמד.





בבוקר התארגנו וירדנו אל המזח כדי לתפוס שוב מקום טוב מקדימה. לצערנו הסירה הוחלפה בסירה דומה אך עוד יותר צרה ועוד פחות נוחה! השיט מתחיל בשעה 9:00, ומרגיש כאילו הזמן עומד במקום. אתמול לפחות מזג האויר היה חמים ונעים, היום השני היה כולו קריר, תכינו בגד חם גם אם יש מזג אויר נאה. מדי פעם עוצרים כדי להעלות ולהוריד נוסעים, והמקום נהיה צפוף אף יותר. בשעה 17:40 הגענו למרבה השמחה והקלה אל לואנג פראבאנג, והסיוט הסתיים.



בימים הבאים פגשנו מספר תיירים זרים שנסעו בהסעות האוטובוס והמיני ואן - לדבריהם הכביש משובש מאוד בחציה השני של הנסיעה, והנסיעה באוטובוס מסתיימת בשעה 1:00 בלילה (12 שעות נסיעה). הנסיעה במיני ואן שאמור להיות נוח יותר מהאוטובוס כנראה גרועה אף יותר, ולמרות שהיא אמורה לקחת 7 שעות הזמן בפועל גדול יותר.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מרתק. אנא כתוב גם על שאר הטיול שלכם

...בעד להיכנס מהדרום יש לויאן טיאן, הגעתי למסקנה שזו הדרך שבה סובלים הכי פחות (למעט טיסה כמובן). אבל אני חושבת שבכניסה מהדרום הדרך שלכם היא המוצלחת ביותר. ספיד בואוט זה נורא מסוכן ואוטובוס זה אפילו יותר ארוך ולא נוח מהסלואו בואוט...

הכל חוויה