שליח שמימי

בספרו עם ישראל חי, מביא משה קינן, רב סרן במיל', סיפור מהמלחמה האחרונה שמאפשר לנו להציץ אל מאחורי הקלעים שלהצבא.

קרוב לסוף המלחמה, בקרב קשה במיוחד שנערך שלושה קילומטרים בתוך לבנון, נהרגו ארבעה חיילים ישראליים, ולמעלה מ-30 נפצעו. רב סרן משה קינן פיקד על כוח חילוץ של צנחנים, שהחזיר לישראל את ההרוגים והפצועים וחלק מהציוד הרגיש. כשהמבצע הסתיים, הם גילו שהשאירו מאחור הרוג אחד.

זה היה ביום ראשון. הודיעו להם שהפסקת האש עם החיזבאללה תיכנס לתוקף ביום שני בשמונה בבוקר. נשארו להם בקושי 18 שעות לחזור אל שטח הקרב ולהחזיר את חברם שנפל, כמו גם את כלי הנשק החשובים והתחמושת שנותרו מאחור.

הדעות במחלקה היו חלוקות. כמה מהמפקדים חשבו שאין סיבה לחזור לשטח. החיזבאללה רק יושב ומחכה שכוח החילוץ יחזור כדי לירות בו. לא שווה לסכן חיים של חיילים אחרים כדי להציל ציוד וחייל מת אחד. אבל הרוב החזיקו בדעה שחייבים לחזור, לא משנה באיזה מחיר, כדי שאנשי החיזבאללה לא יישבו את הגופה וייקחו לעצמם את הציוד.

בערב התקבלה ההחלטה - חוזרים לשטח.

שלומי הסמג"ד היה סקפטי לגבי המבצע, אבל משה קינן האיץ את קצב ההכנות. הוא דרש וקיבל ציוד מיוחד לראיית לילה, חיילי הנדסה שהוכשרו לנטרל מוקשים, וכלב גישוש שיאתר את הגופה בקלות ובמהירות, משום שהמשימה תהיה תחת אש חיזבאללה.

מאוחר באותו לילה, קצת לפני שיצאו לדרך, התכנסו החיילים לתדרוך. משה הסביר שמטרת המבצע היא להביא את החייל ההרוג לקבר ישראל. "על חשיבות המבצע לא היה צריך לדבר," מספר משה. "יכולתי לראות איך עיניהם של החיילים נוצצות באמונה."

הוא סיכם את התדרוך: "אנחנו הולכים להביא חבר לקבר ישראל. הנשמה הטהורה והנצחית שלו רואה ויודעת את מסירות הנפש שלכם. אנחנו, עם ישראל, לא מפחדים מהחיזבאללה. הם בדיוק כמו עמלק, שנלחמו עם בני ישראל אחרי יציאת מצרים..." משה המשיך וסיפר כיצד הוביל משה רבנו את צבא ישראל לניצחון. הוא ישב על הגבעה בשדה הקרב, וכאשר הרים את ידיו כלפי שמיא, עם ישראל גבר. כשהוריד אותה, גבר האויב.

ספקן אחד מהמחלקה שאל איך יכלו ידיו של משה לקבוע את תוצאות המלחמה. משה הסביר שמשה רבנו סימן לחיילים: "הביטו למעלה אל האלוקים! הקרב הגשמי חשוב, אבל כדי לנצח בקרב צריכים לשעבד את הלב לאבינו שבשמים. כשישראל נושאים עיניהם למעלה ומוסרים את לבם לאביהם שבשמים, הם מנצחים. בעזרת ה', אנחנו נצא וננצח."

כשהם התחילו לנוע, הודיעו להם שאנשי החיזבאללה איתרו את השטח המדויק שאליו הם יוצאים, ולכן לא יוכלו לקחת איתם את הכלב. גם נביחה בודדת עלולה לחשוף את נוכחותם.

בגדר הגבול, בירך משה את חייליו בברכת הכהנים. "אני לא כהן", סיפר משה, "אבל הרגשתי כזאת אהבה עזה לחיילים האלה. באמת הרגשתי כאילו אני מברך את הבנים שלי בליל שבת. לא חשבתי על המשפחה שלי. אסור לחשוב במלחמה על המשפחה שלך. בשבילי, החיילים היו הילדים שלי..."

משה עצר רגע, הרים את עיניו ונשא תפילה מעומק ליבו: "ריבונו של עולם, בבקשה תוכיח לכל החיילים במחלקה שאתה אוהב אותנו. תודה."

ברגע שנכנסו לתוך שטח לבנון, הבחין משה מזווית עינו במשהו שחוצה את דרכו. זה היה חתול קטן ואפור, שהחל להתחכך ברגליו, למרות ניסיונותיו של משה לסלק אותו בבעיטות. החתול המשיך ללוות אותם כשהם מעמיקים אל תוך לבנון.

אחרי שעה של הליכה, דיווח התצפיתן על שתי צלליות במזרח. החיילים נשכבו על הקרקע וכיוונו את הנשק לעבר המחבלים. משה עמד לפתוח באש כשהחתול קפץ לצידו, מחכך בו את זנבו. משה נרתע ואיבד לרגע את הריכוז. עד שחזר לעצמו כעבור רגע והתכונן שוב לירות, זוהו שתי הצלליות כחיילים ישראלים!

החתול ליווה אותם בשלושת הקילומטרים שנותרו עד ליעד - אותה גבעה שעליה נחה, אי שם בחשיכה, גופת החייל היהודי. אש חיזבאללה הומטרה על כל השטח. אפשר היה להריח את ריח המלחמה שעולה מהגבעה ולהבחין במרגמות הנטושות שנצצו לאור הירח.שלומי, שפיקד על הכוח, שלח אנשים לאסוף את הציוד; אַחַר קרא לכוח החילוץ של משה לסרוק במהירות את הגבעה ולאתר את הגופה. בדיוק אז, נחתה פצצת חיזבאללה ליד הגבעה. בלי להירתע, טיפסו שלושת החיילים הנחושים על הגבעה, זה לצד זה, והחלו סורקים אותה בקפידה.

בשלב כלשהו קרא אחד מהם, "נראה לי שמצאתי משהו!" הם עצרו וראו את החתול עומד ליד קסדה ישראלית. משה לחש, "כנראה כאן בדיוק הוא נפל". הם התחילו לסרוק את הקרקע בידיהם, אבל כל מה שמצאו היה שרידי רימונים ורסיסים מהקרב. ואז ראה משה שוב את החתול.

"פתאום, במרחק שני מטר, ראינו שהחתול מנסה לגרור משהו. התקרבנו וראינו שהחתול עומד ליד החייל שאנחנו מחפשים."הם העבירו את הגופה לתחתית הגבעה ופנו דרומה. בדרכם חזרה העביר משה קריאה בקשר: "הולך איתנו חתול קטן שעזר לנו למצוא את מה שחיפשנו. אל תגרשו אותו." אבל, כאשר הפנה שוב את מבטו לאחור, גילה שהחתול נעלם.

בדרך חזרה אל הגבול, כרע אחד החיילים ליד משה ולחש לו, "ראית? הצבא לא יכול לעזור לנו עם כלב גישוש, אז אלוקים שלח לנו חתול גישוש."אשרי צבא ישראל, שמסירות הנפש של חייליו מעוררת ניסים מן השמים.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו