 |
24-12-2008, 19:30
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.01.06
הודעות: 1,492
|
|
|
דברי תורה לחג
רצוי להרבות בסעודה ולומר דברי תורה במהלכה ובכך יוצאים ידי חובת "סעודת מצווה" לחג.
קישורים נוספים(תיקון חנוכה לכל יום...למשל)
דבר תורה קצר :
"לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל" - כך אנו אומרים אצלנו בהגדה. לעומת זאת כתוב ב"על הניסים" של חנוכה ש"קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".
מקשה ר' אשר ויס בספרו "מנחת אשר" מה השוני בין חנוכה להגדה, שבהגדה כתוב קודם הודאה ואח"כ הלל, ובחנוכה קודם הלל ואח"כ הודאה? ועונה שהודאה זה על הנס הפרטי שאתה מודה לקב"ה (בינך לבין ה'), ולעומת זאת הלל זה פרסום הנס לאנשים. בחנוכה אנו לא מרגישים חלק מהנס אלא רק לפרסם את הנס ולכן כתוב קודם להלל, אבל הפסח חייב אדם להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ולכן כתוב קודם להודות כי אתה חלק מהנס, ואתה צריך להודות בפרטיות ואח"כ לפרסם.
דבר תורה ארוך יותר מכאן (האתר "סרוג"):
"ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך" (זכריה ג', ג' – הפטרת שבת חנוכה)
בכדי להבטיח שהבגדים והמצנפת ישארו בטהרתם לאורך ימים, הראו לזכריה מחזה "והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה", מנורה זו מסמלת את אור התורה – "אורה זו תורה" – צריכים להחדיר ללבות בני ישראל את אור התורה, והמאור שבה יחזירם למוטב, כי רק אור התורה בכוחו לחנך את האדם, לעדן אותו ולחסן אותו במשברים הקשים העוברים על האדם, ורק התורה בכוחה לרסן את יצרי האדם ושאיפותיו, כי כבר כתוב "אור הנר יפה לבדיקה" (מסכת פסחים). הגולה שעל ראש המנורה זהו המעיין הנצחי של עם ישראל, ממנו אנו יונקים את יניקתנו הנפשית, ממעיין זה אסור להתרחק, כל התרחקות ממנו מסכנת את קיומנו ועתידנו, "גולה על ראשה". אם נסתם המעיין אין המשך ליניקה והכל מתייבש ומתנוון. (הדרוש והנאום)
"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח א-להים מרחפת על פני המים", "שמעון בן לקיש פתר קריא בגלויות: 'והארץ היתה תוהו' – זו גלות בבל… 'ובוהו' – זו גלות מדי… 'וחושך' – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל… 'על פני תהום' – זו גלות ממלכת הרשעה" (בראשית רבה, ב, ד).
הרקע לדרשתו של ר' שמעון בן לקיש הוא חזונו של דניאל (פרק ז) שבו הוא רואה בחזונו ארבע חיות משונות שעלו מן הים זו אחר זו. חיות אלו מסמלות ארבע ממלכות אדירות שישלטו על עם ישראל במהלך ההיסטוריה. הפסוק המתאר את היקום, טרם בריאת העולם, טומן בחובו, על פי פרשנותו של ר' שמעון בן לקיש, סימני דרך היסטוריים במהלך דברי ימי ישראל. אחת מארבע האימפריות שישעבדו את עם ישראל היא יון, המסומלת בפסוק במילה "חושך", וכלשון המדרש: "וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהן שהיתה אומרת: כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק בא-לוהי ישראל" (מדרש רבה, שם).
גלות יון שונה מהותית משלוש הגלויות האחרות המתוארות במדרש. אין זו גלות במובן טריטוריאלי, הגליית עם מארצו, אלא גלות במובן הרוחני, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לאמור: מימוש הדרישה "כתבו לכם על קרן השור: אין לכם חלק בא-להי ישראל", שמשמעותה יצירת חַיץ בין עם ישראל לאביהם שבשמים. דרך העולם הוא שמלכויות מתגרות זו בזו, ממניעים חומריים, טריטוריאליים וכלכליים, ברם, מהו הרקע לרצונם של היונים "להגלות" את עם ישראל מנכסיו הרוחניים, המציינים את הקשר בינם לבין בורא עולם?
מלחמת הדעות שבין ישראל ליוון נעוץ בעובדה שמאבק תרבותי נוצר בין תרבויות שיש להן מכנה משותף. תפיסת העולם המיוצגת ע"י תרבות יוון מהווה אנטיתזה לתפיסת העולם היהודית, וזאת דווקא בשל המאחד שבין שתי תרבויות אלו – החכמה. המושג "חכמה" בעולם העתיק מיוחס לשם וליפת, המהווים גלגול קדום של שתי תרבויות הקיימות לאורך ההיסטוריה, המיוצגות בתרבות יוון ובתרבות היהודית. שתי תרבויות אלו נטלו על עצמן משימה להעלות את האדם, עובד האלילים הגס והפרימיטיבי, לרמה אנושית תרבותית, אולם דרכן שונה בתכלית.
האידיאולוגיה היוונית קראה לאדם לשאוף להשכלה, לפיתוח חיי הרוח שלו ולהדגיש את מעלתו כיצור הטבעי העליון. תפיסה זו גאלה את האדם מהשעבוד הטוטאלי לאלילים והעמידה אותו במרכז הטבע כבריה עצמאית משוחררת, שאינה מושפעת או מונהגת ע"י גורם שמחוץ לעולם. במרכזה של התפיסה היהודית עומד מקומו של האדם בבריאה כ"נזר הבריאה". אכן, ביכולתו של האדם להתעלות ולהתעטר בכבוד והדר ולהגיע לדרגת "ותחסרהו מעט מא-להים" (תהילים, ח). אולם, המפריד בין האידיאולוגיה היוונית לתפיסת היהדות נעוץ ב"מעט" זה. כאמור, האדם הוא בחיר היצורים, אבל מול מציאותו הסודית והנעלה של הבורא הוא כמעט כאין ואפס "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהילים, שם).
הטלת מחיצה בין האדם ובוראו זהו ה"חושך" שרצו היוונים להטיל על העולם. המדרש מבטא דרישה זו בתביעת היוונים מעם ישראל להסיר מהלקסיקון שלהם את שם א-להי ישראל. הביטוי המעשי של דרישה זו הוא גזירות היונים "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך".
תגובתו של עם ישראל היא "גירוש החושך". הנרות המאירים את העולם מציינים את נס פך השמן, ומורים על חריגה מהעולם הטבעי, כלומר, על כפיפות הבריאה ליוצרה. על ידי מעשה ההדלקה, המלווה בברכה: "אשר קדשנו במצוותיו", עם ישראל מכריז קבל עם ועולם: יש לנו חלק בא-להי ישראל! (בשם הרב קראוס, ראש המדרשה לבנות באונ' בר-אילן)
"הדלקה עושה מצוה ואין הנחה עושה מצוה" (שבת כ"ב ע"ב)
ההלכה קובעת לנו שהדלקה עושה מצוה. אימתי? בזמן שהנרות הונחו במקום הראוי, אבל אם הדליקה במקום הרוח, וכבתה, זקוק לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח מצויה, וזה כאילו לא נתן בה שמן כשיעור.
מוסר ההשכל שאנו למדים מכך, הוא שהיות וכל ההדלקה (ענין חינוך הבנים) בימינו הוא במקום רוחות פרצים, אשר נושבות בחוצות, ברור הוא כי עלינו לעשות הכל כדי לקיים הדלקה כשרה. אסור להזניח את ענייני החינוך והטיפול בנוער אפילו לרגע קט. יש לתת מן השמן – אור התורה, בצורה מספיקה כדי שהנוער יוכל לעמוד במבחן הזמן, ונר ישראל לא יכבה.
וכך מסביר גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את הביטוי "הדלקה עושה מצוה" – שעיקר תכלית המצווה היא ההדלקה, ההדלקה וההתלהבות להדליק את האש המתלקחת בנשמה.
"אם יש לו שמן בצמצום על כל השמונה ימים ולחבירו אין כלום, מוטב שידליק בכל לילה אחד ויתן גם לחבירו" (משנה ברורה סימן תרע"א ס"ק ו')
במבט ראשון אפשר לשאול, מה איכפת לי מהנעשה אצל חברי? אני מעוניין לקיים המצווה בהידור, ולא מענייני הוא מה שנעשה אצל הזולת. אולם באה התורה לומר לנו כי לא זו הדרך. ההלכה בענין זה ברורה למדי – "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות ל"ט ע"א). אומר לנו מרן החפץ חיים בעל המשנה ברורה: מוטב שתוותר קצת על הידורים במצוות, כדי לזכות את חברך שיקיים לפחות את המצווה המינימלית. אסור לו לאדם להצטמצם בארבע אמותיו ולומר "שלום עלי נפשי" (בחסידות הדבר נקרא "צדיק בפרווה" – שמחמם רק את עצמו) ולהשאיר את הזולת בחושך לגמרי. לא ולא! הפרש לו מחלקך, מאורך, כדי להאיר את חשכתו, כי מתוך כך יאיר הוא אף לך. ואם תניחהו בחשכה עלולה חשכתו להתפשט ולהחשיך אף את חלקתך.
חג שמח
נערך לאחרונה ע"י roeis01 בתאריך 24-12-2008 בשעה 19:36.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
