הפעם אין לי ממש בעיה, זה פשוט משהו שמעצבן אותי. רוב החברים שלי כבר התגייסו או יתגייסו בחודש הבא, כל נושאי השיחה נהיו על הצבא..וזה ממש מעצבן, אני בשירות לאומי (חרף העובדה שמזלזלים במה שאני עושה {החברים} ואפילו זורקים הערות בסיגנון של "אני במקומך הייתי יושבת בטן גב" "איזה כייף לך כל היום משחקת עם ילדים" וכאלה) , נמאס לשמוע קט"ש ועוד מילים כאלה מקוצרות ביותר שפשוט אין לי מושג מה הן אומרות (ואליעזר בן יהודה לא כתב אותן זה על בטוח!) וזה כל כך מעיק, ומשעמם!! אני אוהבת את חברים שלי מאוד אבל יש גבול! הכל הפך צבאי (חשבתי שזאת רק תקופה מסתבר שהיא נמשכת כמה שנים), זה נראה כאילו כל שאר הדברים בעולם נעלמו ורק הצבא נשאר וזה מה שיש להם לדבר עליו.. ניסיתי לשתף פעולה (כי אחרי הכל זה חלק חשוב בחיים שלהם ) אבל יש גבול לזה!! לא יכולה לשמוע יותר דבורים על הצבא! יש כל כך הרבה מעבר!!! מקווה שיש כאן מישהו שמבין אותי..

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

אני מבין אותך, תראי ככה זה אנשים, הם חייבים נושאים לדבר עליהם ואיך לומר על הצבא אפשר לדבר בלי הפסקה לכןהם מדברים ומדברים.....

אני מבין אותך כי אני מתגייס רק בשלישי אז ככה שב8 חודשים האחרונים זה מה שכל היום חברים שלי עשו .... דיברו על הצבא, מזלי שאני מבין קצת, אבל כל פעם שאמרו מושג בלתי מזוהה עצרתי ושמעתי הסברים, חוץ מזה הרוב זה חוויות וזה נורא מעניין וגם זה כיף לראות את האור בעיניים שלהם כשהם מספרים על זה (למרות שרוב הזמן אין לי מושג על מה הם מדברים).

בקשר לזה שהם מזלזלים בך אז אם זה בחברה אז תמיד צריך שקיק ואת נפלת לשם... אם זה כשאתם כבר לבד אז הם לא הכי חברים טובים ....

ובסופו של דבר באמת שתאמיני לי שמה שאת עושה עם כל הקושי שכרוך בדבר (וגם לדוגמא להיות מנהל במפעל זה נורא קשה למרות הכל) זה הרבה פחות קשה מחיי הצבא המשביזים שבהם מגיעים רק פעם בשבוע/שבועיים לבית....

קחי הכל בקלות ותהני מהחיים .

"אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך."

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

לא הבנתי מה כתבת

"אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, שאל מה אתה יכול לעשות בשביל מדינתך."

אנשים תמיד יירצו לדבר על הדבר שעובר עליהם, מה גם שאחרים נמצאים איתך באותו המצב.

ככה זה היה כשהיית בבבית הספר/חטיבה/תיכון. וככה זה עכשיו. וככה זה גם יהיה, בעתיד, בקשר לעבודה, למשל.

אני יכול להבין את ההרגשה שלך. את מרגישה כאילו הם מדברים בכורדית עם הראשי תיבות, כינויים וכו'...
ואז, כשאת מנסה לשתף אותם במה שעובר עלייך - השירות הלאומי - הם מזלזלים.

תראי, כמה דברים. והכל מניסיון.

-הם מזלזלים בעיקר מסיבה אחת: הם פשוט לא יודעים. הם לא יודעים שהלחץ שמוטל עלייך גדול מהרבה מהלחץ שמוטל על פקידת-קפה בקרייה. הם לא יודעים את החשיבות של מה שאת עושה. הם לא יודעים עד כמה זה יותר אפקטיבי, העובדה שאת איפה שאת ולא בתפקיד סתמי. אבל, הכי חשוב - הם פשוט לא מבינים כי הם אף פעם לא נתקלו בזה.

-הדבר השני הוא: זה כבר בגלל התרבות של החברה הישראלית. יש לנו נטייה כזאת. להאדיר את הלוחמים ולזלזל בתומכי הלחימה (למרות שגוף אחד לא יכול בלי השני, ולהפך). אני לא אומר שלא מגיע להם - אבל כאשר מאירים באור מישהו - מישהו מואר פחות... ולכן, יש גם נטייה לזלז בבנות השירות לאומי בגלל החיבה ש"זה לא באמת צבא". אז נכון, זה לא באמת צבא. אין מדים ירוקים והצדעות. אבל, הלחץ הוא אותו לחץ. הקושי הוא אותו הקושי. ולדעתי, האפקטיביות של השירות - יותר גדולה.

-תזכרי משהו חשוב. הם הפכו להיות ונשארו חברים שלך - בגלל שהם אוהבים אותך. (אני יכול להבין אותם ) לא בגלל השירות שלך. תזכרי את זה.

-וכדבר אחרון, מה זה לעזעזל קט"ש? (חוץ מעודד...)

מקווה שעזרתי במשהו...

ידוע לי כבר ששירתת והכל ואתה עדיין חושב ככה.. אתה בין יחידים שאומרים את זה ואין לך מושג עד כמה זה חשוב לשמוע לפעמים.. תודה

התשובה שלך יכולה לענות גם למגיב הראשון שלא הבין על מה התשובה שלי התקצרה כל כך..

"עדיף לשתוק ולהחשב לטיפש מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח שזה נכון"

ואני בטוח שגם חברים שלך - מתחת לשכבות האי-הבנה והקנאה הלא-הגיונית - חושבים ככה גם.

לתת מעצמך את המקסימום איפה שאת נמצא זה מה שחשוב. לא אם בתפקיד שלך יש ראשי תיבות, סמלים או מדים ירוקים/חאקי.

וזה מגיע מאדם שאהב, ועודנו אוהב, את הצבא.

תמיד פה בשבילך...

ההאשכול שלך מזכיר לי את התקופה שלי לפני הצבא כולם התגיסו מיד אחרי הלימודים ואני התגייסתי שבע חודשים לאחר מכן. וגם אני הייתי דיי מדוכאת מזה, כל הקיצורים למינהם וכל החוויות שגעו אותי, אבל אני לא חושבת שזה יפה שהם מזלזלים במה שאת עושה, לדעתי שרות לאומי לא פחות חשוב מצבא, למרות שלדעתי צבא יותר נחמד אם את מעונינת אני אתן לך שיעור בקיצורים

תודה לפיינטבול

גם אצלי זה ככה, ואצלי זה עוד מוקדם כי עכשיו אנחנו רק מתחילים לקבל "צו ראשון", אפילו לא גיוס.
אני רק בת 16 וכל השכבה שלי נוהגים והולכים לצו ראשון ומדברים על נושאים מה זה לא קשורים אליי.

וזה מציק, באמת. אבל זה תקופות שעוברות.
ואם יש להם בעיות עם איפה שאת משרתת שיילכו לחפש את החברים שלהם, אם טוב לך שם מה אכפת לך מה הם אומרים.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן.