הפעם החלטתי לשתף אתכם בשירו המיוחד כל כך של נתן אלתרמן- פגישה לאין קץ.
בשיר טמונים כמה רעיונות יסוד: המרכזי שבהם הוא העצירה מהמולת החיים על מנת שלא ליפול לידי השיגרה.
וַאֲנִי יודֵע כִי לְקול הַתוף
בְעָרֵי מִסְחָר חֵרְשות וְכואֲבות,
יום אֶחָד אֶפול עוד פְצועַ ראש לִקְטף
אֶת חִיוכֵנו זֶה מִבֵין הַמֶרְכָבות.
לכל אורך השיר ניתן לראות את ההתפעלות של המחבר ממושא הכתיבה שלו. על מה הוא כתב – לא באמת משנה, הכל תלוי בקורא. זו יכולה להיות השירה, העולם, התורה, הטבע או כל דבר אחר. מה שיותר חשוב הוא התחושה: "לנצח אנגנך שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים" רגשות כ"כ חזקים, אהבה כ"כ חזקה שמתבטאת בנתינה: "תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת הא לך", אהבה שמתבטאת בנתינה לזולת "אלוהי צווני שאת לעוללייך מעוני הרב שקדים וצימוקים". קישור
השיר קיים בביצועים שונים- בני אמדורסקי, חווה אלברשטיין, אריק אינשטיין, נעמי שמר, אורה זיטנר, רן דנקר ועילי בוטנר
קראתי בעבר לא מעט פרשנויות מאלפות, ניתוחים נהדרים וכו'. ועדיין איש לא הצליח להכיל, לדעתי, את התמונה המושלמת של השיר.
אותי זה לא ממש מעניין מי מושא הכתיבה, אני אוהבאת הסגנון, את המילים, את הלחן, את הסינרגיה בינהם.
אגב, אולי אני טועה, אבל מה שכתבת פה, זה לא חלק מאיזה מאמר (שאולי את כתבת?)? מאד מזכיר לי משהו שקראתי בעבר, יכול להיות שאני מתבלבל.