|
27-12-2008, 08:19
|
|
|
חבר מתאריך: 08.04.06
הודעות: 1,390
|
|
עצוב לי
הלכתי השבוע לתזונאי. לפי הרפואה הסינית. שם, כמובן, יש קשר בין הנפש לגוף, ולפחות לזכותו ייאמר שהוא מיישם גישה זו. איכשהו בתוך האבחנות והבדיקות הגענו לזה שאני חיה עם ההורים שלי. הוא שאל אותי למה. אמרתי לו את האמת שהגעתי אליה בתוכי: שאין לי רצון לצאת מהבית. לא יודעת, אולי הייתי צריכה לסתום את הפה שלי ולהגיד את האמת שהיא נכונה לחלוטין: אין לי אפשרות כלכלית לעשות זאת. אני גם לא מתכוונת למצוא עבודה אחרת, כי בשום מקום לא אמצא בוס כמו שלי, עבודה כמו שלי ולא אגיע לתפקיד בכיר כמו שהגעתי אליו. אולי הייתי צריכה לסתם את הפה, אבל לא באתי כדי להסתתר מאחורי מסיכות. אני מעדיפה לומר את האמת במידת האפשר.
הטענה שלו: מכיוון שיש לי נוחות, זה גורם לחוסר רצון לצאת להיות עצמאית לבדי, וזה מה שגורם לחוסר זוגיות.
הוא לא רואה את חוסר ההיגיון בדבריו: אפילו אם יש לי נוחות, איך זה בדיוק מתקשר עם חוסר זוגיות? עם חוסר בן זוג אפילו ארעי? בשביל בן זוג או סתם סטוץ צריך חשק מיני – דבר שאין לי. אין לי שום רצון כזה. הדברים אינם קשורים אחד לשני. אם היה לי חשק מיני הייתי יכולה עדיין לגור בבית ועדיין להיות עם בן זוג ארעי או קבוע.
הוא לא יודע? הוא לא יודע שאני מפחדת לצאת לדייטים כי אני פוחדת מאונס? היום זה כבר לא כל כך ככה, כי הפחדים מאונס עברו לפחות באופן שטחי ע"י דיקור וע"י סיפור שכתבתי. הוא לא יודע שאני מפחדת לצאת לדייטים כי אני נותנת לכל אחד לעשות בי מה שהוא רוצה – נפשית וגופנית. אני אפילו לא מתנגדת, אני יותר מידי חלשה מכדי לעשות זאת. אני גם יותר מידי בהלם ואין לי אינסטינקטים מתאימים, כך שאפילו אם אני מגיבה, עד שאני יוצאת מההלם של איך מישהו בכלל עושה לי משהו, מאוחר מידי. אם אהבה זה אפילו עוד יותר גרוע כי אם אני אוהבת אני מרשה הכל בשם האהבה, אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אני מושפעת, וגם דברים לא טובים ודיעות והתנהגויות שאני לא מסכימה איתן חודרים אלי ואני פתאום מתנהגת וחושבת אחרת, ואני מנסה להתנגד בפנימיות שלי אבל שום דבר לא עוזר. אהבה היא הדרך החלקה ביותר להכניס למישהו משהו. מה שאני קוראת זיהום מחשבתי ורגשי".
גם ככה אני מסתובבת בעולם עם הרגשה שאני חסרת הגנה – לא רק גופנית אלא גם נפשית. כשאני חושפת את החלקים הכי עדינים שלי, ניראה שהם עומדים למשפט האם יש להם בכלל זכות קיום. פוגעים בהם, מבקרים אותם, וזה דבר שגורם לי להרגיש שאין לי מקום. אין שלווה, אין הרגשת ביטחון. אני כל הזמן מסננת ולא חושפת דברים כדי לא להיפגע, כדי שלא ישתמשו במידע נגדי.
יש דבר כזה ריב עם בן זוג שכשהוא רב איתך אז אין לו כוונה לפגוע בך? לא משתמש במידע שלך כנגדך? בדיבור עם אנשים ווירטואלים אתה רואה את ההשתקפות על עצמך ואת מה שניראה לך שהם מתכוונים. לא בהכרח את האמת למה הם מתכוונים. פנים מול פנים זה אחרת. יש לי הרבה אהבה שמופנית אלי מהרבה אנשים אחרים, ובאמת בורכתי בהרבה, אבל עדיין יש חלקים אינטימיים בתוכי שלא זכו אלא לשיפוט וביקורת ושלילת זכות קיומם. ואלה חלקים חשובים חיוניים לזוגיות. אני לא יכולה ליצור אינטימיות עם מישהו כי אני לא מרגישה ביטחון עמוק.
הוא לא מבין שנוחות בלתי תלוייה ברצון. אם מסירים את הנוחות, הרצון מתעורר רק אם הוא קיים. אם אין רצון מלכתחילה, הדברים ייראו בתוך תוכו של הבנאדם כקושי שהחיים הפילו עליו. ככורח. כ"החיים קשים". אם אני אצא מהבית כאשר אין לי רצון אמיתי ודחף פנימי לעשות כך, אם אני אצא להיות עצמאית רק כי הגיע הזמן לפי חוקי החברה שאני צריכה לחיות לבד, אני לא באמת רוצה את זה, אז אני לא באמת באמת אקבל בתוכי את העצמאות הזו. יש לה אמנם את הייתרונות שלה, כי לכל דבר יש את הייתרונות והחסרונות שלו, אבל כשאתה לא רוצה באמת באמת משהו, זה פוגע בך בחזרה כמו בומרנג. יש רגע אמת עם עצמך שבו אתה מגלה ששיקרת לעצמך וגם למה, אבל זה לא תמיד עוזר לשנות את המציאות. אתה כלוא בתוך מצב שאתה לא יכול לצאת ממנו.
אמרתי לו את האמת שאחת הסיבות שאני מפחדת לצאת לחופשי ולהיות עצמאית (וזה לא קשור לעובדה שכלכלית אני עדיין לא יכולה לפרנס את עצמי) זה שיש לי פחדים עצומים מהשרידות. שאני לא אוכל לתמוך בעצמי. הוא לא הבין את זה כך. הוא כל הזמן פלט "כן, אני מבין, אין לי כוח". אמרתי לו: זה לא מה שאני אמרתי. לצאת להיות עצמאית זה עיניין של שרידות. אני פוחדת שזה כל מה שאני אעשה. ומה הוא עונה לי? "אז מה!" מה אז מה? אם אני אתעסק כל הזמן בשרידות כבר לא תהיה אני. אני הפנימית תמות לגמרי כי לא יהיה זמן לבטא אותה. בקושי גם ככה יש לי רק שעה לעצמי בבוקר להחיות את עצמי ע"י יצירה, וגם ככה השעה הזו לפעמים נאכלת ע"י סידורים קטנים שאני חייבת לעשות. לא תהיה יצירה, לא יהיו חוגים, לא יהיה קשר עם אחרים, אני אעבוד עוד פחות והמשכורת שלי תקטן עוד יותר, כי אני כל הזמן אתעסק בשרידות: אוכל, להכין אותו, כביסה, גיהוץ, ניקוי, כלים, תשלומים ואלהים יודע מה עוד. נכון, יש כאלה שיכולים לעשות כמה דברים ביחד: גם לשרוד וגם לעשות יצירה או חוגים או משהו, אבל רואים אצל כולם שזה מירוץ אחד גדול ורדיפה אחרי משהו, ואין להם רגע מנוחה. אלו לפחות הנשים שאני פוגשת בחוגים שלי. הן מסתדרות עם זה. אני לא. לא כל הנשים מצליחות. יש לי חברה שנאלצת לעבוד חצי משרה בגלל שיש לה ילדה (הגדולה כבר נשואה, הקטנה עדיין בבית ספר), מרוויחה חצי ממני, והיא כל הזמן רצה כמו מטורפת אחרי השרידות. אין לה זמן לעצמה בכלל, אפילו שההורים שלה עוזרים לה עד כמה שהם יכולים. אמא שלי יוצאת כל יום עם הלשון בחוץ ורק בלילות מחצות והלאה, כשהיא ממוטטת מעייפות, היא מנסה לקרוא בספרים שהיא אוהבת. נרדמת באמצע כל הזמן (נו, באמת, לילה), הולכת לישון באופן רשמי בשתיים בלילה, קמה בשש וחצי בבוקר, והוא רוצה להגיד לי "אז מה?"
לא חשוב. מחר ארגיש יותר טוב, מצב רוחי יתרומם ואני לא אבין מילה ממה שכתבתי עכשיו. אני אראה דברים אחרת באופן הרבה יותר וורוד, תהיה אופטימיות. אולי אצליח למצוא פתרון לבעיות הפנימיות האלה שלי, איך למצוא ולחזק את המרחב הפנימי שלי. איך למצוא את האנשים שאוכל ליצור איתם אינטימיות. סה"כ בורכתי בהרבה אהבה ודברים לא חומריים שאחרים רק חולמים עליהם. אז תודה לכל האוהבים – אלה שאני מכירה ואלה שלא.
_____________________________________
gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...
|
|