התנצלותי על האיחור בפרסום, אך הפרק הזה הפעם דרש יותר זיקוק. הסוף עדיין מרגיש לי לא שלם אך אני מקווה שיישמתי בהצלחה את רוב הערות מהאשכול הקודם. ושוב- הערות והארות יתקבלו בברכה.

בואו ילדיה,
כוכבים טהורים,
לסעוד אימכן החולה.

מרקורי, נעל נעלייך
וכרוח שלח
את צעקתה של הגבירה.

על אף השהות הקצרה באחוזה, הצליחה זו להשכיח ממרטין הייר את הסופה בחוץ. הרוח מכה בו בחוזקה וגשם ניטח עליו בעודו רץ לתוך הכרכרה, ללא הצורך לומר לנהג מילה. האיש היה נהגו האישי של דוקטור היידר וידע את כתובתו של מרטין בעל-פה.
פנים הכרכרה לא מציע חום, אך לפחות נותן להייר לפשוט את מעילו הרטוב. אולם רגע לפני שהוא מניח את המעיל על המושב לידו הוא מבחין במכתב הנושא את חותם השעווה של היידר.

חבר יקר,

אם אתה קורא את המכתב הזה הרי שהחלטת להימנע מלבצע את אשר הצעתי לך. אולי בעוזבך עכשיו את האחוזה הנך מרגיש שאני רואה זאת כבגידה, אולי אף כצעד של פחדנות. אם כן, טעות בידייך.
העובדה שנמנעת מלהשתתף במעשה מוכיחה לי שיש אנשים בעלי מוסר חסר פשרות שאינו מוכן להפר את צווי המוסר ויהי מה. אתה צריך להתגאות בחוזק המוסר הזה ודע שאני מכבד את החלטתך.
בנימה חיובית זו, ארשה לי לציין שאני בספק אם הדברים שאוזכרו לא עוררו את התעניינותך- מהו הטקס? מתי התרחש? מי השתתף בו? והאם יש בכלל תיעוד? אני אישית יכול להבטיח לך שהמאורע ריתק אותי עוד לפני שידעתי במה בדיוק מדובר ועל הטקס הנגדי שפיתח אבי סבי.
מכרנו המשותף- ויליאם מאג'יסטר, יהיה שמח במיוחד להציג לפנייך את התיעוד ההיסטורי ומחקר שכתב בנושא.

שלך,
ריצ'ארד.

מרטין חוכך בדעתו- לא תוכננו שום ישיבות או מו"מ להיום וסביר להניח שלא יתרחש איזה משבר כלכלי אם יעדר לכמה שעות מהמשרד ובכל מקרה- למה יש לו סגן אם לא בשביל אירועים כאלו?
הוא פותח את האשנב שמולו בשביל להודיע לנהג על שינוי המסלול.
"היעד שונה, אני רוצה שתיקח אותי אל ביתו של מר מאג'יסטר".
"כן אדוני" משיב הנהג שצפון בתוך מעילו.

בלונדון הסופה מתחילה להיחלש אך את הגשם מחליף ערפל כבד שחוסם את שדה הראייה. הכרכרה נעה לאט, מסביבה דמויות אנשים נראות כצללים, עד שהיא עוצרת אל מול בית דירות ישן.
"שאחכה לך אדוני?" שואל בהכנעה הנהג.
"אין צורך, לבטח יעברו כאן כרכרות עוד כמה שעות" משיב הייר בעודו עולה בגרם המדרגות, לא טורח אף להפנות את מבטו.
הייר פותח את דלת הכניסה כאילו הייתה ביתו וגל של חום עוטף אותו בכניסתו למבואה. בעודו תולה את מעילו וכובעו נשמעים צעדיו המדודים של ויליאם, מלווים בקול דריכתו של אקדח.
"אה, מרטין! חשבתי כבר שזה איזה פורץ!", מחייך לעברו הזקן כשידיו אוחזות אקדח תופי, "שכחתי שוב לסגור את הדלת?" שואל ומוציא צרור מפתחות.
ויליאם היה תופעה מיוחדת בנוף הלונדוני- כבן למשפחת אצולה לא היה צריך לעבוד יום אחד למען מחייתו אך בעוד רוב האצילים ניצלו את המותרות האלה לקריירה פוליטית או מחקרית לשם האדרת שם המשפחה, הוא ניסה להגשים את אידיאל איש האשכולות. לצערו, בין שינון כתבי אריסטו וכתיבת סימפוניות לא היה הרבה מקום בשביל לזכור דברים שגרתיים.
"אני מתנצל שהגעתי בלי הזמנה," מתחיל מרטין, כיאה לג'נטלמן אנגלי.
"אל תדבר שטויות," מנופף ויליאם בידו בביטול, "להפך- כבר עבר זמן רב מדי מאז שהייתה לי חברה. בבקשה, תעלה לסלון, אגיע בעוד כמה רגעים. תה?" עולה השאלה מהמטבח.
"כן, תודה".
הסלון משקיף בחלונות זכוכית גדולים על רחובותיה של לונדון המכוסים בערפל, ניגוד לאורה של האש באח שמתפשט ברחבי החלל. אל מול האח שוכבת חתולה פרסית לבנה, מתענגת על החום.
ויליאם עולה במדרגות עם מגש תה. "חיה ארורה. הפעמים היחידות שהיא מתייחסת אלי היא כשהיא רוצה חלב." למשמע המילה "חלב" מרימה החתולה את ראשה, אך מבחינה שאין קערה המתלווה להצהרה. היא מתהפכת לצד השני וחוזרת לישון.
"אז למה אתה לא מסלק אותה?" מציע מרטין.
"כי אחי אחרי זה ילעג לי,הוא טען שאנחנו משפחה שיכולה להסתדר רק עם כלבים, אני טענתי ההיפך. אם אסלק את החתול ידאג לחרוט על מצבתי שהוא צדק." ויליאם מחייך לנוכח הרעיון ומרטין מהנהן בהסכמה.
אחיו התאום של ויליאם, ברנרד, מנהל כבר שנים נישואים הדוקים עם הצבא הבריטי ובעוד אחיו זכה למזג נוח וסלחני הוא היה חם מזג ובעל יכולת לנטור טינה במשך שנים.
"מה באמת שלומו של ברנרד?".
"בפעם האחרונה שקיבלתי ממנו מכתב הוא היה בסדר גמור, אך זה היה לפני כמעט חודש. הוא סביר להניח עכשיו באיזה חור בהימלאיה." ויליאם מגיש למרטין כוס תה. "אולם למה לעסוק בו? מה שלומך מרטין חביבי?".
"שלומי טוב, במיוחד כשעם שוך האבק באמריקה הסניפים של החברה מתפקדים באופן מלא. לא תאמין כמה האמריקאים מוכנים לשלם בשביל נשק. ושלומך אתה?".
"אני מרגיש מצוין! כל פעם שאני מבקר בבית הלורדים ושומע את גניחותיהם של אצילי בריטניה המזדקנים אני מתמלא במרץ!" חיוך עולה על פני שניהם לנוכח הזיכרון של אותם זקנים הדורים שנעים באיטיות, מלאי חשיבות עצמית.
"כמובן, אין להכחיש את חשיבות פעולותיהם אך אני מעדיף לחקור ואם כבר אזכרת את אמריקה- קיבלתי מקטרת של הילידים. תרצה לראות?".
באותו רגע יודע מרטין שני דברים: אם לא יעצור את הזקן הוא הולך לבלות את השעתיים הקרובות בהקשבה להרצאה על הילידים האמריקאים ושזו ההזדמנות להסיט את השיחה לעבר מטרתו. "אולי מאוחר יותר", משיב מרטין. "האם קיבלת את זה מהיידר? אני זוכר שהוא היה לפני כמה זמן בארה"ב."
"אתה מתבלבל- ריצ'ארד ביקר במקסיקו, לא בארה"ב וכן, הוא הביא לי את המקטרת. למרות שאינני חושב שמקורה במרכז היבשת."
"מקסיקו? אתה בטוח לחלוטין?" מושך מרטין את הזקן לעבר הכיוון הרצוי לו.
"אישי הטוב, את הביקור שעשה כשבא אליי לא ניתן לשכוח- הצגתי לו את אחת התגליות הגדולות ביותר שלי!" מכריז בהנפת כוס התה וחיוך רחב.
"איזו?" שואל מרטין בתמימות וברוגע מבחוץ, אך בפנים ההתרגשות מפעמת בו. כשמאג'יסטר באמת התלהב ממשהו, הנאום בנושא היה מרתק.
למשמע השאלה מתרווח ויליאם בכיסאו וזוקף במקצת את גבו. "מה היית אומר למשמע הטענה שרבים מהאנשים העשירים בעולם מתאספים בשביל טקס פגאני שכולל רצח וסגידה לאלילים?".
"היית טוען שאתה משוגע."
"כן, כן, זה בדיוק מה שאני חשבתי בהתחלה." הוא מוציא שני סיגרים מכיסו, מניח אחד ליד מרטין ואת השני מדליק. מרטין שולח את ידו בשביל להחזיר סיגר אחד אולם ויליאם עוצר אותו. "תאמין לי, אתה עוד תרצה לעשן בשביל להירגע" קורץ ונושף טבעת עשן. "בכל מקרה, לנושא- העדות הראשונה, לטקס שציינתי, הייתה ביומן של נזיר מוונציה מהמאה ה-15.
"הנזיר מתאר שבאחד הלילות, בדרכו חזרה למנזר, שמע קולות משונים העולים מארמון של אחד מסוחרי העיר. במצב רגיל היה מתייג את הרעשים כאיזו מסיבה וממשיך, אך הוא מציין ש' חשתי מעין כוח אלוהי הדוחף אותי לבדוק את הנעשה בארמון. השתמשתי בסולם הקרוב למקום בשביל לעלות לחלון ולהציץ משם לחלל הפנימי של הארמון.'".
"ומה הוא רואה שם?".
" 'טקס פגאני, חטא נגד הבן והאב. במעגלים הולכים וגדלים, לבושים בגדי כסף, ריקדו עשיריה של אירופה כשבמרכז המעגל מצליפות נשים עירומות, צבועות כסף, בגבר המחזיק בידיו את הברית החדשה והישנה.'"
משהו נשמע להייר מוזר- לא היה זה הטקס שתיאר היידר, או שאולי היה חלק ממנו?. תמיהה עולה על פניו וויליאם, מרוצה שהצליח להפתיע את חברו, ממשיך- "חשבתי שמדובר באיזו המצאה של כומר בתקופה של חשדנות דתית. אולם עם הזמן מצאתי עוד ועוד כתבים שמתארים את הריקודים או חלקים אחרים של הטקס- משתה הנמשך יום שלם וניקור עיניה והשחתת גופה של אישה נבחרת." הוא נושף עוד טבעת עשן, מתענג לכמה רגעים על טעם הטבק.
"הטקס תואר על כל חלקיו אך החלק החשוב ביותר נעלם ממני- למה הוא מבוצע? מי קבע את כלליו? החלטתי אם כן להתחקות אחר התיעוד בשביל למצוא את התשובה...".
"רק רגע, אתה מדבר על תיעוד- אבל איזה תיעוד? לפי איך שזה נשמע הטקס לבטח אמור להיות חשאי." קוטע אותו מרטין.
" 'שני אנשים יכולים לשמור סוד, כל עוד אחד מהם מת' הוא פתגם מדויק להפליא במקרה הזה." הוא פונה לספרייה וחוזר עם מספר מכתבים ישנים. "המשתתפים לא פעם התפארו בהשתתפות בטקס כסמל למעמד שלהם. המכתבים כאן הם של ראש חברת הודו המזרחית, שחולק עם חבריו בקרב האליטה העסקית את כניסתו למועדון."מרטין פותח את המכתבים ובעוד הוא עובר עליהם במהירות, מניח על השולחן ויליאם מגילות עור ישנות.
"המכתבים לא חשובים, המגילות האלה דווקא כן. אלה מגילות רומאיות שמצאתי בעיזבונו של בלשן איטלקי. הוא פטר אותן כלא יותר מ' דיבורים מוזרים על כת הסוגדת לפלוטו'. כששמעתי על זה, מודעת אבל התפרסה בכתב עת מקומי שם אוזכר הנושא, מיהרתי לעירו ולמזלי בניו החליטו למכור אותן במקום לשמור אותן.
"בתחילה גיליתי רק שהבלשן טעה בתרגום- הן מדברות על סגידה לעושר [פלוטוס ביוונית] ולא לפלוטו. אולם ככל שהעמקתי לקרוא הבנתי שמדובר בקצה החוט שיוביל אותי לבסיס הכת- הכותב, מרקוס איש נאפוליס, מצהיר בתחילת המגילה שאלה כללי טקס הכת לפי 'ספר העושר של הארור יואל'.
הנחתי שמדובר ב 'כתבים האסורים', שמוזכרים בהטפה ביום האחרון של הטקס, וקיוויתי שהוא יספק אילו שהם ציטוטים נרחבים מהספר. לצערי את זה הוא לא עשה אך הוא הזכיר משהו אחר- במגילה האחרונה", המגילה נפתחת בזהירות מפני גילה, "מצוין שהעתקים של הספר נמצאים בספרייה של סנטור כלשהו ברומא, באוסף פרטי של משפחת קראסוס ובעוד כמה מקומות לא מעניינים למעט אחד- פומפיי."
הייר, עם הלטינית החלודה שלו במקצת, מזהה את המילה מתנוססת על פני הקלף המצהיב ומבין מייד את משמעות התגלית. ליבו מתחיל לפעום חזק יותר ופניו מאדימים.
"בהתחלה, כמוך," מגיב ויליאם להתרגשות חברו, "הייתי בטוח שהנה הספר נמצא בידי אולם מייד נזכרתי שהעיר נמצאת בתהליך חשיפה מתמיד וכשאני קראתי את המגילות, ב1883, חלקים גדולים היו כבר חשופים ויכול להיות שהספר כבר נמצא. כך, בהרגשה מעורבת, יצאתי לבקר את מנהל החפירה דאז, בריטי חביב בשם מלקולם. הוא היה יותר משמח לעזור לי לחפש אחרי כתב היד, שמסיבות ברורות לא בדיוק הייתי כנה לחלוטין בקשר לטיבו, והקצה לי כמה אנשים שיעזרו לי לסרוק את השכונות העשירות יותר של העיר.
"שלושה חודשים מתחילת העבודה גיליתי את הכתב, במצב שימור מצוין, באחת הווילות. מלקולם רצה לעיין בו ברם טענתי שעליי למהר לחזור לאנגליה בשביל שהספר לא יפגע ממגע האוויר ואכן, עם הגעתו למזג האוויר היותר לח שלנו כאן הכתב החל להיפגם." מאג'יסטר פונה לארונות הספרים ומוציא ספר בכריכת עור חומה. "זהו אחד העתקים שהדפסתי." הספר מונח ביראת כבוד על השולחן ומרטין מרים אותו באיטיות.
"איפה הכתב המקורי?" שואל כשהוא עובר על פני הדפים בלטינית. בכמה מקומות מופיעים איורים עליהם מתעכב מרטין- האישה מנוקרת העיניים, שלמה המקלל את יואל.
"עטוף ומוצפן במרתף הבית."
"אסור שהוא ייהרס, אה?". ההתרגשות הולמת בהייר והוא נזכר בסיגר המונח על מגש התה. יד מושטת לקחת אותו, הסיגר מודלק וברגע שהעשן חודר לריאותיו הוא יודע שמשהו לא בסדר עם הסיגר, מין ריח מתקתק והרגשה של ערפול חושים. הדבר מרגיש לו מוזר והוא לוקח עוד כמה שאיפות עמוקות של עשן הקנאביס, לא מודע להשפעת הסם.
אחרי עוד כמה שאיפות עשן, תומך בו ויליאם אל מחוץ לבית. בערפל כזה סביר להניח שימות בתאונה וגם אם לא, אף אחד לא יאמין למה שבמקרה יפלוט. ויליאם מנופף לו לשלום בעוד מרטין מתחיל לדדות לעבר הכביש.

בחדר העבודה, מחייג הזקן להיידר.
"הביטוח הוכנס לתוקף?" שואל היידר, ענייני כהרגלו.
"כן, הוא לקח כמה שאיפות עמוקות ועכשיו הוא בדרכו או למוות לא נעים או לנסיעה מאוד מעניינת הביתה" מצחקק מאג'יסטר.
"נהדר," אומר היידר בנימת עונג, "אני מצטער שהיינו צריכים להגיע לזה ברם מרטין עוד היה פולט משהו. אגב, הכרטיסים מוכנים?".
"שלושה כרטיסים להפלגה לצרפת ועוד שלושה לרכבת לציריך. הם נקנו להפלגה בעוד שלושה ימים, אז תצטרך למהר."
"אל תדאג" מרגיע היידר את חברו ומסיים את השיחה.
זה מה שתמיד אומרים כשהדאגה צריכה להיות רבה יותר, חושב ויליאם. הוא מסיר מעט אבק שדבק למכנסיו ויורד לסלון לנגן על הפסנתר, בראשו כבר מתנגנת היצירה- מארש הלוויות של שופן.

אני חייב לומר שבפרק זה, התעליתה על עצמך, מאוד נחמד, לקחתה בעצותנו והוספתה תאורים, מה שעשה את הקריאה והחוויה יותר יפה, הקטע עם הסיגרה מצויין, כאילו לע עלה על דעתי, זה יה מתוחכם ,נוסף על זה הסוף ממש מפתיע, וטוב.
הצלחתה למתוח אותי למשך הפרק, לסקרן ולתת תיאורים וכו'... כמו שצריך.
כול הכבוד, פרק מעולה.

ואל תתיאש שאין תגובות, זה קורה, למשל אתמול בלילה קראתי את הפרק, אבל לא רציתי להגיב כי אז הייתי עותב שטויות מרוב חוסר שינה, קיצור תמשיך ככה אוהב את הכתיבה שלך.

עכשיו אני רק צריך ששאר המבקרים יוציאו את חציהם בשביל שאני אוכל להפוך את הפרק הבא לטוב אף יותר

הכתיבה שלך טובה, אבל לאורך כל הסיפור מפריעות לי המון בעיות קטנות של סגנון שאני חושבת שהיית מתקן בעצמך אם היית עובד יותר על הטקסט. בגלל שאתה כותב פרקים ומפרסם כל פרק לפני שאתה מסיים את הפרק הבא יוצא שאתה מעבד פחות, ככה לפחות נדמה לי, כי בד"כ כשאתה מפרסם טקסט יש לי יותר ביקורת כללית מאשר הרבה הערות שאני מכניסה בטקסט עצמו. בסיפור הזה יוצא שיש לי הרבה הערות על הסגנון וזה מקשה על הקריאה, בגלל שאתה צריך להשאר בקצב של הקוראים נראה שאתה פחות מודאג מיצירת מתח.

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

כמה דוגמאות של בעיות בסגנון יכולות לעזור לי להבין מה הבעיה ולשפר. רק כמה שנראות לך כאילו הן חוזרות הרבה.

"הרוח מכה בו בחוזקה וגשם ניטח עליו בעודו רץ לתוך הכרכרה, ללא הצורך לומר לנהג מילה." - מכה בו בחוזקה וניטח אלה מילים מאוד חזקות. יש פה גם את התאור "ללא הצורך לומר לנהג מילה" שרק מסרבל את הטקסט, כי נוכל להבין את זה מהעובדה שאתה מתאר שהנהג פשוט נסע בלי שנאמר לו כלום. הסברים כאלה חוזרים די הרבה בטקסט, למשל -
הוא פותח את האשנב שמולו בשביל להודיע לנהג על שינוי המסלול.
"היעד שונה, אני רוצה שתיקח אותי אל ביתו של מר מאג'יסטר".
יש פה פעמיים אזכור על שינוי היעד, מה גם שאם הוא היה אומר לנהג "קח אותי אל ביתו של מאג'יסטר" זה היה מספיק בשביל שהקורא והנהג יבינו שהיעד שונה, גם בלי לציין את זה.
"שאחכה לך אדוני?" שואל בהכנעה הנהג
בהכנעה מיותר כאן.
"אין צורך, לבטח יעברו כאן כרכרות עוד כמה שעות" משיב הייר...
"אין צורך" יספיק, השאר מובן מאליו.
מכרנו המשותף- ויליאם מאג'יסטר, יהיה שמח במיוחד להציג לפנייך את התיעוד ההיסטורי ומחקר שכתב בנושא.
"מכרנו המשותף" מסגיר את העובדה שההסבר מיועד לקורא, אם הייתי כותבת לחברה לא הייתי מוסיפה "חברתנו המשותפת" בכל פעם שאני מזכירה מישהי אחרת.

בעניין אחר- יש כמה התרחשויות לא אמינות, שמכללי נימוס בסיסיים לא סביר שיתרחשו בין בני אדם, במיוחד לא כשהדמויות שלך מקפידות על כללי נימוס מחמירים יותר, למשל -
הייר פותח את דלת הכניסה כאילו הייתה ביתו וגל של חום עוטף אותו בכניסתו למבואה. בעודו תולה את מעילו וכובעו נשמעים צעדיו המדודים של ויליאם, מלווים בקול דריכתו של אקדח.


הדבר שאני חושבת שאתה הכי צריך להקפיד עליו זה לצמצם כמה שיותר במילים שאין בהם צורך של ממש, כל מילה שאפשר לוותר עליה בלי שהמשמעות תפגע היא מיותרת. כל הסבר שאתה מוסיף גורע מהמתח. עדיף לא לחשוף יותר מהמינימום הנדרש.

אין לי בעיה לסמן לך על כל הטקסט, אבל אני כבר מרגישה מייגעת מצטערת על זה

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

אם הייתי נותן לך לקרוא כתבים שלי מלפני כמה שנים זה היה אפילו יותר נורא. הביקורות עוזרות לי לשפר את הכתיבה ולהוריד את התיאורים לרמת הנחוץ ותו לא.

בנוגע להערות אחרות- 'בהכנעה' נועד להדגיש פה סוג של פער מעמדות בין האדון והמשרת. כך גם ההוספה של 'לבטח יעברו עוד כרכרות' מראות שהייר מתייחס אל הנהג כלא יותר מכלי, שאין צורך להקדיש לו טיפת תשומת לב מעבר לנדרש.

לבסוף הכניסה של הייר בלי להקיש על הדלת היא פחות חוסר נימוס ופשוט ציפייה שמאג'יסטר לא זכר לסגור את הדלת. אולם אולי זה באמת קצת יותר מדי לא אמין... אשים לב לדברים כאלה בסגנון בפרקים הבאים.

זה העניין, ההסברים שנועדו להדגיש את הפער מיותרים כי אנחנו כבר יודעים עליו ולא צריכים תזכורות תמידיות. בכל זאת, הוא בן אדם ולא כלב.
דווקא לא להסביר שיעברו עוד כרכרות יכול יותר להדגיש את הפער ביניהם כי הוא מרגיש שהוא לא חייב לנהג שלו הסברים. כדאי תמיד להמנע מהסברים שנועדו רק לקורא, כי מרגישים בסופו של דבר שהם לא חלק מהעלילה וזה צורם לפעמים.

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

הסיפור אחיד, הקצב וההתקדמות טובים, והתיאור מפורט, גם אם קצת מייגע לפעמים.
אין לי ביקורת הפעם, רק המלצה- כדאי שתפרט למה הטקס הזה מעניין את כל המשתתפים- הרי לכאורה מדובר באיזו היסטוריה עתיקה ולא משהו יותר חשוב מזה (אלא אם תקח את זה לתחום הבדיוני). דבר נוסף שאני מציע לך- אני רואה שאתה עובד על הרעיון של אגודה סודית, ואני ממליץ שבזה תממקד פחות. העניין והמתח שהרעיון הזה יוצר לא שווים את המאמץ שבכתיבתו.
ואהבתי את הרמיזות הקטנות של הסיפור- בעיקר המארש של שופן.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

על תיאורים עבדתי, אני עובד וכנראה אעבוד עוד בשביל להגיע לכמות המיטיבית שלהם. אך גם "רק לפעמים מייגע" זה גם ראוי, לא?

חשבתי שהעניין בנוגע לטקס הבצע ברור- עשירי העולם מתכנסים בשביל טקס פאגני שבמהלכו מתבצעים דברים נוראים כנגד המוסר והאל. האם אין זה מניע מספיק בשביל לפעול נגדו? אך מצד שני אם העניין באמת אינו ברור אני הכנתי פרק שמורכב מקטעי יומן של אבי סבו של היידר. אולי היומן יוכל לספק עוד תובנות בנוגע למנגנון שמניע את החבורה.

האגודה הסודית וההתעסקות בה פה נועדו להבהיר לקורא דברים שעוד יקרו ולהשאיר אותי חופשי מכל הזמן להכניס הערות ביניים משעממות בפרקים הבאים בשביל להסביר איך הם יודעים X,Y,Z.