 |
18-02-2009, 22:58
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,837
|
|
|
שלי- חיסרון.
חיסרון:
הכוח להפוך אדם למאושר הוא כוח נורא.
עצמתי את עיני, חלפתי על פניה, והמשכתי ללכת.
כשהגעתי הביתה, והגשם החל לרדת, סודק רכות את הזגוגית ואת העולם שבחוץ, הבנתי שאני אוהב אותה.
העברתי את היד בעדינות על פני השולחן, והשמעתי את לחישתו של הים. הים סער על פני אצבעותיי, שטף את כיסאי וכיסה את כל הכיתה. דמיינתי את כולנו צוללים בתוכו, מחייכים זה לזה, שרים כמו הלווייתנים. אני מחייך.
המורה, שלא רגיל למחוות כגון אלו, מכווץ את מצחו באיטיות, ומפנה את נצנוץ משקפיו אלי. "ישי, אתה מוצא את סיפור זה מצחיק? אנא, שתף אותנו". "בשמחה", אני עונה בשלווה, יודע שזה יבוא מעצמו. שיעורי ספרות תמיד היו לי קלים- ולנתח סיפורים היה החלק הקל שבקל. "אני חושב שעגנון מנסה להעביר כאן תחושה אחת מרכזית- תפארת". "תפארת?", תמה המורה, "אני מזכיר כי זה נחשב לסיפור טראגי- חשוב על האישה המסכנה ועל רגע המוות שחווה הבעל". "המוות מהווה נקודת מפנה, אני חושב" אני אומר בלי היסוס, "בין שתי תחנות חשובות". אני שותק.
"אילו תחנות? אל תשאיר אותנו במתח" מחייך המורה אלי. שפתו המצוחצחת היא שריד קטן למורשתו התימנית, הקפדנית והמדויקת. קומתו הנמוכה ומבטו החודר מוקדשים כל כולם לי. אני משיב בחיוך גולגולת.
"בין המוות שלפני למוות שאחרי. בין המוות המדומה והאמיתי, המוות שבפנים והמוות שבחוץ, המוות הרגשי והמוות הקיומי. המוות שבו חברתו של אדם הורגת אותו והמוות שבו הוא קוטל את עצמו".
המורה נראה מזועזע מעט. "לא ידעתי שאדם מסוגל למות כל כך הרבה פעמים" הוא אומר אחרי נשימה קצרה.
אני נשען אחורה, ועיני בורקות.
כשחזרתי אז לביתי, ראיתי אותה, עוברת מצידו השני של הרחוב, שקועה בעצמה. ידיים ארוכות, רגליים, ראש ושיער שחור חלק. קצר. בת.
התעלמתי ממנה.
למחרת ראיתי אותה וחייכתי אליה. היא חייכה בחזרה.
שבוע לאחר מכן כבר ישבנו אחד ליד השנייה באוטובוס.
יום לאחר מכן הייתי חולה, ולא קרה כלום.
דיברנו לראשונה אחרי חודש.
זה היה במוצאי שבת.
עמדנו ארבעה, אני, שירה, הדס והיא. השעה הייתה אחת בלילה, הכוכבים נצצו בשערה ואני התמקדתי בעובדה שהנעליים שלי מלוכלכות לאללה, וכדאי מאוד שאמא שלי לא תתפוס אותי כשאני אכנס לבית.
העיניים שלה היו נעוצות בי. החזרתי לה מבט, ואני הייתי החזק יותר. היא השפילה את מבטה.
"לא", השבתי להדס, "אני לא מתכוון להתחתן".
"למה?" שירה שאלה.
"אני לא חושב שאני מתאים לזה", השבתי.
היא חייכה.
"לא התאהבת אף פעם?" אמא שאלה אותי פעם בארוחה בתדהמה.
"לא" השבתי.
"אתה לא יודע מה אתה מפסיד" היא אמרה והגישה לעצמה עוד מנת מרק.
משכתי בכתפיי.
"נישואין הם דבר מכוער וטיפשי" אמרתי לחברותא שלי בציניות, באחת מאותן שיחות מוזרות שמגיעים אליהן אחרי לימוד מאומץ שמגיע לשעה מאוחרת מדי. "אני רואה אותך בעוד עשר שנים, עם שיירה מאחוריך, אב מסור ואוהב" אומר קאופמן בלעג. "בחייך, לחיות עם יצור שמדמם פעם בחודש? יצור שלא עושה שום דבר חוץ מלסחוט לך את המשכורת?" אני אומר בחיוך, שלא יתקבל רושם מוטעה. "וחוץ מזה, הבאת ילדים היא האקט הכי אנוכי שיש".
קאופמן מתעצבן. "לא נכון".
"כן נכון".
אחר כך הולכים ושואלים את לויאן מה הוא חושב. הוא מסכים איתי.
אני יושב בבית הקפה ומחכה לה. אני מרגיש קצת נבוך. מסביבי יושבים לא מעט דייטים, עיניים שנעוצות אחת בשניה, מנסות לבנות עולם חדש שישתקף בברק שבהן. אנשים עלולים לקבל את הרושם הלא נכון. היא עלולה לקבל את הרושם הלא נכון.
היא מגיעה, לבושה בשחור, כרגיל. כמוני.
היא נעצרת לרגע על המפתן, מסירה את משקפי השמש. מבט מהיר מסביב לשולחנות מגלה לה אותי, יושב ופני אליה. אני מרים את ידי ומחייך חיוך קצר. היא נגשת ומתיישבת.
"מה שלומך?" אני שואל, נינוח, עכשיו שיש לי עיסוק שמפנה אותי מהזוגות שמסביב.
היא מחייכת, יודעת היטב מה מקורה של הנוחות הרגעית שלי. היא כבר מכירה אותי יותר מדי טוב.
דיברנו.
"אחי, היא שווה אש" אומר לי קפולסקי. קוראים לו עידו פולסקי, אבל הוא אוהב קפה, והוא נדפק עם שם משפחה כזה, וזה מה יש. בעסה לו. אפשר לחשוב שלי עשו חיים קלים עם 'נחליאל'. רמז: 'נחליאלי' הוא הכינוי המחמיא שבהם. מושא הדיבור של קפולסקי, אם תהיתם, הוא סמלת תמירה ושחורדינית, בעלת פרופורציות אותן רוב הגברים מוצאים מצודדים במיוחד. היא לא מתביישת בהם, היא מציגה אותם לראווה, בתנועה חצופה של הגוף ובאדישות בעיניים.
אני מכווץ את פי ועוצם את עיני, ההבעה הגלובאלית לחוסר אכפתיות, וקם. אני מתמתח, מנער את האבק ומפטיר, כבר תוך כדי הליכה: "סתם גוף".
'חדר של מראות שחורות, גדול וריק. הוא נכנס, וראה את עצמו משתקף בכל אחת מהן. הוא צעד אל מרכז החדר, שומע את צעדיו נמוגים בשחור החדר, ומלטפים באדוותיהם את התקרה הרחוקה. הוא מגיע אל המרכז. נושא מבטו אל הציור הענק שמעליו.
עולם נגלה לו,עולם גדול ואחר. עולם שבו מלאכים ושטנים משמשים בערבוביה, ואלוהים משקיף מלמעלה. הזוית הלא נוחה והיותו אדם מחזירים את ראשו למטה, מסוחרר מעט.
לילה אחרון, הוא אומר לעצמו, למי אכפת?
הוא מסתחרר, רץ במעגלים בחדר הריק, נותן לתקרה לגעת באדמה, נותן למלאכים ליפול ולשטנים לצלול בים.
הוא נותן לליבו לעוף חופשי'
סיפור גרוע, חשבתי לעצמי, מתרומם מהמחשב באנחה. משהו טורד את מנוחתי. מה זה?
ואני יודע, מפני שהדבר כבר פעם בדמי זמן רב, נישא בגופי על פני תחנות רבות, ונגרר אחרי בדממה על כבישים רבים.
אני מסתכל בחלון ומנתח את הסצנה הלילית. מבקש לשאוב השראה. סערה בחוץ היא תמיד תפאורה טובה כדי לתאר סערה פנימית. אולי איזה סופר מתוסכל.
"לעזאזל עם הכל", אני רוטן לבית הריק ויוצא החוצה. אני הולך אליה.
היא נמצאת בקולנוע, ביחד עם איזה אחד שהמלצתי לה עליו. בחור גדול. חזק אבל רגיש. שמעתי ששילוב כזה הולך חזק אצל הבנות היום.
קו אוטובוס אחד לוקח אותי לשם. אני נעצר ליד הכניסה המוארת, ושלטי החוצות המתארים את הסרטים המוצגים. אני מבלה את השעתיים הבאות בהסתכלות בהם. הם יפים.
והיא יוצאת איתו. הם מצחקקים בשקט, כאילו זהו סוד אותו הם חולקים במשותף, מגדלים אותו בשקט בתוכם וצופנים בו את כל תקוותיהם ואת כל עתידם.
אני מתקרב, עד שאני עומד בטווח קצר במיוחד. היא רואה אותי. אני מחייך חיוך קל. כמו תמיד.
ויורה.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
נערך לאחרונה ע"י yishain11 בתאריך 18-02-2009 בשעה 23:06.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
