הסרט נבחר כאחד מחמישה למועמדות לאוסקר.

שוב הוכחה הנוסחה המנצחת והתמהיל הנכון להגיע לפרס:

לז'אנר הזה יש את זה : הכה על ישבן של יהודי ותזכה לפרס (ראו free zone המתייפח של פורטמן את "מריומה" ועוד)

(לא כאן... בחיים האמיתיים). יסודות האשמה נשענו בעיקר על כך שלא ראיתי את הסרט, הבעתי אדישות לעניין הצלחתו בעולם או ערכו האומנותי ופורץ הדרך (שבזה אני פשוט לא מבין) ועוד כמה פרטים שוליים שאף אחד מהם לא ממש מבוסס מספיק כדי לשאת עליו את המסקנה הנ"ל.

בימים האחרונים "הזרם גובר" ומישהו כבר אמר לי ש"אתה כמו אוהדי הפועל האלה שכשמכבי מגיעה לפיינל פור הם מעדיפים שאפילו הפועל טהרן ינצחו אותם"...

יאללה שיזכה כבר באוסקר ונוכל לדבר בשקט על הדלפק בשד' רוטשילד עם הסנדוויץ' והקפה בלי לקבל הערות של "סלח לי אבל..." מכל מיני שוטרי מחשבות...

.

אני ראיתי את הסרט ולא הבנתי מה כולם מתלהבים ממנו. האנימציה היא די בינונית במקרה הטוב והסיפור בנאלי ומשעמם.

Alas, poor Yorick! I knew him, Horatio: a fellow of infinite jest, of most excellent fancy

"מבחן הזיפזופ" המאוד אכזרי שלי. קודם יהיה צריך להגיע ל YES...

.

מקווה שלא יזכה.
התעמולה השמאלנית לא מספיק מוצלחת כדי לזכות באוסקר.

ראית את הסרט?

הגלריה שלי בפליקר

בשביל להטיף נגד התופעה

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

אני מבין שהתגובה הייתה מיועדת אליי.
ההשוואה שלך לא נכונה - האפיפיור לא צריך ללכת לבית זונות כי הוא יודע בדיוק מה הולך שם (מבקרי הכנסייה הקתולית יוסיפו שגם בגלל שיש שם בחורות ולא ילדים קטנים).
לעומת זאת מכל הביקורות שראיתי עד היום של אנשים שצפו בסרט, כולם הדגישו שאין בו שום דבר אנטי ישראלי (ואפילו לא פוליטי), הביקורת היחידה ששמעתי היא שלא מדובר באמת בסרט וזה צריך להופיע ב"יס דוקו" ולא בקולנוע (אבל הביקורת עצמה עדיין הייתה חיובית מאוד על הסרט עצמו) ולהתמודד על פרסים בהתאם (דוקומנטרי ולא עלילתי).

לעומת זאת, כל הביקורות השליליות שראיתי עד עכשיו הם מפי אנשים שהודו שהם לא ראו את הסרט. לכן ההשוואה לבית זונות ואפיפיור אינה רלוונטית, כל עוד לא מופיעה ביקורת עם רוח התגובה שלך ממישהו שצפה בסרט.

הגלריה שלי בפליקר

סרטים ישראליים שזוכים לתשבחות בחו"ל, הם בדר"כ יצירות תעמולה אנטי-ישראליות ברמה כזו או
אחרת. הלהיט הישראלי האחרון בחו"ל היה נטילתו של ספר נפלא נטול כל אג'נדה פוליטית, והפיכתו
למסמך תועמלני שסילף אפילו את השורה האחרונה בספר (הסרט מסתיים ברגע הנסיגה הנפלא, בעוד
שהספר מסתיים בהתחלתה של המלחמה החדשה, זו שהחלה בספטמבר 2000 - ובנבואה מדהימה
שעוד נשוב ללבנון בעקבות חטיפה).
אני לא הייתי חולם לצפות בסרט לולא ראיתי את נאומו של ארי פולמן כשזכה בגלובוס הזהב באמצע
הלחימה ברצועה, נאום שלא כלל אפילו קריאה אחת להפסקת הכיבוש ולהפסקת פשעי המלחמה
הישראלים כנגד הילדים בעזה. לולא נאום זה, גם אני הייתי מעדיף לוותר על צפייה בסרט ולהניח שמדובר
בעוד "בופור", שלהבדיל מקודמו, לא כולל קאסט עם אינספור משתמטים...

"אין מנוס מהענקת פרס התעתוע ליוצר "ואלס עם באשיר". שכן לא מדובר פה בסרט בעל מסרים גלויים נוסח יורים ובוכים, שהביא ל"בופור" את הצלחותיו, אלא בטווייה סבוכה של אותו אליבי שאמור ביום מן הימים למרק את מצפונם של חיילי הכיבוש באשר הם"

http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/746/054.html

.

האבסורד הוא שגם את בופור שניצר לא אוהב, שכן אני חושש שיהודים עם מדים נתפסים כשליליים
באופן אוטומטי ע"י שוחר שלום מקצועי כמאיר שניצר...

ציטוט:

לעומת זאת מכל הביקורות שראיתי עד היום של אנשים שצפו בסרט, כולם הדגישו שאין בו שום דבר אנטי ישראלי (ואפילו לא פוליטי)

אינני יודע אילו ביקורות קראת. אני קראתי (באופן שטחי ולא בעיון, צריך להודות) מספר ביקורות מארה"ב שתיארו את הסרט כתעמולה אנטי-ישראלית, דבר חיובי וחיוני בעיני המבקרים. הינה למשל כמה קטעים מביקורת שמופיעה בעמוד הראשי באתר rottentomatoes.com:

ציטוט:

But Folman, a child of Auschwitz Holocaust survivors, doesn't flinch from the images of the young detained men with crucifixes carved into their chests by the Phalangists, or the terrified children, women and elderly remaining survivors with their hands in the air. And the gnawing self-accusation - am I now the Nazi?

תסכים איתי שאחרי קריאת ביקורת כזאת יש סיבה לחשוד שהסרט אכן תעמולתי, ללא קשר לדעות הקדומות שלי על הקולנוע הישראלי.

אני אלך לראות את הסרט במוצאי שבת, ומקווה שבסופו של דבר אני אסכים עם ori.

"ואלס עם באשיר" הוא סיפור אישי של צעיר בן 19 בארבעה חודשי לחימה. אין כאן שום הלקאה עצמית
כאילו אנחנו חבורת רוצחים פראיים, כאילו חבורת פושעי מלחמה ציוניים יצאה לטבוח בילדים פלסטיניים
בצברא ושתילא.
כמו כן, בנאום קבלת גלובוס הזהב הצליח הבמאי, התסריטאי והכוכב, ארי פולמן, לשאת נאום תודה מבלי
לציין שזו העת לסיים את הכיבוש, להפסיק לטבוח ילדים בעזה, ולנגב חומוס בצוותא...
רק על הנאום הזה מגיע לו אוסקר מבחינתי...

אני ממלית על צפייה בסרט. הוא מ-מ-ש לא הסרט-הישראלי-מוכוון-פרסי-חוץ הקלאסי. זה לא "בופור", זה
לא "מאחורי הסורגים", זה לא "קרקס פלשתינה". זה סרט אישי מאוד, קשה מאוד, אבל בהחלט עשוי טוב,
ובאופן הוגן.

עכשיו אני מוכרח לראות את הסרט.

סרט ישראלי על מלחמה שאינו עוסק בהלקאה עצמית? לא יכולה להיות חיה כזאת.

כמוך כמוני,אחרי ההרצאה של ORI,נראה את הסרט גם ואז נחליט בדיעה כשלהי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

מסכים, גם אני לא מצאתי שום מחאה אנטי ישראלית בסרט.
את הרשמים שלי כתבתי בפורום קולנוע וטלוויזיה:
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sh...570#post3213448

סרט מצוין בהחלט. מקווה שההישג הגדול שלו יהיה הפרס עצמו ולא רק המועמדות.
(וזאת למרות שהוא סרט מאד לא קל לצפיה, בטח עבור אנשים שיודעים במה המדובר).

אגב, כפי שכבר אמרתי לך, עד שלא הזכרת את העניין שמעולם לא נשמע ההתבטאות אנטי ישראלית מפולמן, לא שמתי לב
לזה. די מוזר בהתחשב בכל הטענות על אנטי ישראליותו של הסרט, שכן לו באמת היה כזה, התבטאות אנטי ישראלית
מצידו של פולמן הייתה מעלה עוד יותר את קרנו בעיני הגופים המחפשים את רעתנו.
אני חושד שפולמן בעדנו למרות הכל (ויש הרבה מ"הכל", ארבעה חודשי מלחמה הם לא דבר של מה בכך).

גם אני ראיתי את הסרט (ועוד הרבה לפני ההמולה שהוא גרר אחריו).
אני יצאתי בתחושה שהוא היה מאוזן.
הסיום שלו קצת מרגיז אבל הוא מנקודות מבט דקומנטרית וככה הסרט מוצג.

בברכה,

ראשית, אודה שראיתי רק את מחציתו הראשונה של הסרט מסיבות טכניות.
בחלק שראיתי התרשמתי מהאיכות של הסרט (אפילו אישתי שמתרחקת מסרטי מלחמה ת"ק פרסה מצאה אותו מרתק) ומהתיאור הריאליסטי להדהים של חווית המלחמה. אך בתיאור הזה טמון גם סיכון:
בסרטי המלחמה המוכרים לנו, כולל אלו המוגדרים כ"ריאליסטים" ו"אנטי מלחמתיים" (פלאטון, להציל את טוראי ראיין וכו'), הרי שהחיילים מהצד "שלנו" (בד"כ אמריקאים מטבע הדברים) מוצגים באופן כללי כנועזים, מוכשרים (עם יכולת הריגה אישית של בערך 1 לחמש ביחס לאויב) ובסיכומו של דבר גם כהומאנים (אונס או רצח שבוי פה ושם יוצגו כחריגים שרק מלמדים על הכלל).
"ואלס עם בשיר" הוא באמת ריאליסטי ולכן גם בהכרח אנטי מלחמתי: החיילים רוב הזמן מבולבלים ומפוחדים ונוהגים בהתאם, כולל ירי על "בלתי מעורבים". החייל רוב הזמן לא יודע מאיפה יורים עליו ואם הירי שלו בכלל אפקטיבי.
מי שהיה לוחם יודע שכך הם הדברים במציאות, אבל רוב צופי הקולנוע, ובוודאי בצפון אמריקה ואירופה, לא היו מעולם בצבא וכל המושגים שלהם בנידון שאולים מסרטי רמבו, פלאטון (שלא כזה שונה מימנו במובנים מסוימים) ולהציל את טוראי ראיין. על רקע זה, החייל הישראלי מצטייר באופן ייחודי כאכזר שולמיאלי ומוג לב שרוצח אזרחים בשל פחדנותו ואוזלת ידו. זה פוגע בדימוי הישראלי (כולל ההרתעתי) וזה אף מחזק דימויים אנטישמיים מסויימים.
אני מאוד שמח שעשו את הסרט הזה. אני רק מצר על כך שלא עשו אותו על מלחמת עירק.

ציטוט:

ראשית, אודה שראיתי רק את מחציתו הראשונה של הסרט מסיבות טכניות

אז פספסת את העיקר. במחצית השנייה הסרט ממש "חותר למגע" והופך לסרט דוקומנטאלי על סברה ושתילה, ומסתיים עם צילומים של גוויות נרקבות של פלסטינאים.

הסרט הזה הוא לא שחזור של "הפגנת ה400 אלף" שהייתה טריק פוליטי זול שנועד להפיל את תיק
הטבח על ממשלת בגין, בתקווה להפלתה ולעליית פרס במקומה. ההפגנה ההיא, ומסקנות וועדת כהן
(בהנהגתו המעשית של אהרן ברק, שעשה אז את הצעד הגדול הראשון שלו בדרך לתהילה בינ"ל כמי
ש"עומד בפרץ" מול האימפריאליזם הציוני הנפשע"...), היו עניין פוליטי גרידא - והם בסה"כ גרמו למי
שמראש רצה להגיד שאנחנו רוצחים, לומר ש"הנה, אפילו אתם מודים בכך שאתם רוצחים"...

אני התייחסתי לההתרשמות שלי מהאירועים המתוארים במחצית הראשונה של הסרט שבו רק התייחסויות קצרות ואגביות לטבח. הבעיה שלי היא לא אם ישראל תואשם עכשיו בטבח הזה או לא אלא אם התיאור של תפקוד החיילים הישראלים באופן כללי. חשבתי שהייתי ברור...
ולגבי האשמת ישראל בטבח-התגובה שלי לטענות של לא-ישראלים בעניין היא שאם הלבנונים עצמם פטרו מכל עונש את האחראים הישירים, הטובחים עצמם, ואף נתנו לרב הטבחים משרת שר בממשלת לבנון, לא ברור לי מה רוצים מהישראלים שבמקרה הגרוע אחראים בצורה עקיפה מאוד.
ואגב, אני דווקא כן תומך במסקנות ועדת כהאן-מי שלא הבין את המשמעות של שליחת הפלנגות למחנות משמע לא הבין כלל את לבנון וזירת הלחימה וצריך מאוד לחשוד בכשירותו הכללית ובתבונה שעמדה מאחורי התיכנון הבסיסי שלו ביחס למערכה.

בגין עשה משגה הסטורי בכך שנכנע ללחצים של גורמים שרצו בהקמת הוועדה רק כדי להדיחו, ואפשר
יצירת וועדה שהרוח החיה בה היה איש שמאל קיצוני (שרק עולם האבסורד הישראלי אפשר לו להמשיך
ולהגיע לנשיאות ביה"מ העליון, שם חולל הפיכה חוקתית שהפכה את הבחירות הכלליות לסוג של המלצה
לגבי ההתנהלות השלטונית, ולא יותר מכך...), ושמסקנותיה כאילו נכתבו ע"י האופוזיציה הפוליטית.

וועדת אור הוקמה כדי להרגיע את הערבים אחרי פרעות אוקטובר ולשדלם בכ"ז להצביע עבור ברק.
היא כללה אנשי שמאל (קיצוניים יותר ופחות), ומסקנותיה היו ברורות מראש ואנו עדיין משלמים עליהן
ביוקר.

(חייל משרת, או חייל לשעבר) בסרטים הישראליים תמיד בתוך הסטריאוטיפ כ"מתענה תמידית תחת ההשלכות המוסריות של הלחימה באוייב" (ולכן לא רק שהוא מצתייר כבעל אחריות אישית (שכן הוא אינו נער כפר בור ושטוף מוח אלא אדם חושב שעדיין נטל חלק במה שעשה), אלא למעשה גם מרמז לכך שלמרות שנקודתית אולי "אין לו ברירה" הרי שכתהליך הוא למעשה חלק ממערכת שגורמת לאותו אוייב להיות כזה...).

מצד שני אל תשכח שהסרטים שהזכרת מציגים עיסוק רך מאוד בסוגיית המלחמה של האמריקאי.

"אפוקליפסה עכשיו", לדוגמא, דווקא מציג דמות של חייל אמריקאי שלילי, גם אם רוב האמריקאים שהוא מציג בסרט הם טיפוסים של בני מעמדות נמוכים (ולכן בעצמם קורבן, כך משתמע) ואלה שאינם כאלה מביעים בקול רם הרהורי כפירה.

גם ב"אחים לנשק" הוצגו כבר טיפוסים בעלי תווי התנהגות שליליים - גם אם זה קרה נגד הגרמנים שיש קונצנזוס בדבר זה ש"הגיע להם".

אבל באופן כללי אתה צודק: ברוב מדינות המערב ישנה רתיעה מפני הצגה שלילית של חייל "מיין סטרים" מכוחותיהם, בעוד שבישראל זה כמעט לחם חוק.

אגב: אתמול ביומן ערוץ 2 (אני מניח שאפשר למצוא באתר שלהם) הייתה כתבה שבה פולמן נפגש עם חייל מהמחלקה שלו שדמותו מופיעה בסרט. אותו אדם (שהמשיך בתפקידי קצונה בצה"ל וכיום הוא בעל ביה"ס לאומנויות לחינה) הציג דמות הפוכה לחלוטין מזו של פולמן בסרט, ועוד בלי הרבה מילים. כמובן שהעובדה ששני בני 19 שחלקו חוויות זהות יראו אותן אחרת 25 שנה מאוחר יותר, זה לא חדשות, אבל בכ"ז היה מעניין לראות.

לא ראיתי עדיין את הסרט, אבל קראתי אודותיו משהו שקשור להרג של 26 כלבים: משהו שמייד "הדליק אצלי נורה" שכן בעצמי חיסלתי כ 26 כלבים בשירותי הצבאי (בפעם אחת: משימה שהוטלה עלי משום שטכנית הייתי מוכשר לעמוד בה ומשום שמדבירי הסיירית הירוקה לא יכלו להגיע לבסיס מסיבות בטחוניות), אירוע ששנים אחרי זה תפס בזכרונם של 4-5 אנשים שנותרו איתי בקשר כיוונים ומשמעויות שונות לחלוטין, נושא מאוד מעניין שאף היוו בסיס לאיזו עבודה אקדמית קטנה שעשיתי פעם.

.

ואני מניח שאתה מכיר את העבודה של לופטוס בנושא
אירועים (הרבה פחות דרמטיים משלך) שהייתי מעורב בהם בשירות הסדיר קיבלו עם הזמן וממילואים למילואים נופך מיתולוגי כמעט אצל החיילים חובבי הסיפורים והיה מהם מי שהיה מוכן להישבע שראה אותי בפירוש מבצע פעולות מסוימות שמעולם לא עשיתי.
ולגבי אפוקליפסה עכשיו-אתה צודק חלקית והאמת היא שהייתה מודע אליו כיוצא מהכלל כשכתבתי את הדברים. ואכן, בסרט זה רוב החיילים שם הם באמת עלובים, בורים או חלכאים אבל קפטן וילארד, האינטליגנט בחבורה, הוא בסך הכל נועז, מקצוען וגם מבחינה מוסרית פעולותיו ופעולות אחרים מוצגות כתוצר של סיטואציה שאליה הכניסו אותם הגנראלים ובסופו של דבר וילארד כן בוחר בשפיות ובניקיון המוסרי בסצינה האחרונה של הסרט (סצינה מסוג שחביב על הוליווד ואני מכנה "ובחרת בחיים").

במושגים של סרטי מלחמת העולם ה II הוא עלוב: (גם אם גבר מאוד נאה) - שתיין, בטלן מתוך סוג של מועקת קרב (בתחילת הסרט) ודבק במשימה הרבה אחרי שמסתבר לו שאינה לרוחו, ולא ממש חוקית (או מוסרית).

כישראלי אני מניח שאנחנו "דולים" בעיקר את הפרטים היותר מחמיאים, אבל בל נשכח:

הסצנה המפורסמת של הפשיטה המוסקת על הכפר הוויאטנמי (שזכורה בעיקר בשל הגלישה דווקא) מראה טבח לשמו. אמריקאים מכל הסוגים פשוט מגיעים מוכנים, ואפילו עם פירוטכניקה לכל דבר, לטבח באזרחים - אותו הם אכן מבצעים. הוויאטנמים בסצנות אלה נראים כצלליות ותו לא, אולם הסצנה מזכירה לי מאוד סרט שראיתי פעם אודות "פסטיבל" באחת ממדינות הדרום (בארה"ב) של טבח נחשים המוני - לכאורה הנחש מסוכן, אבל יש סצנות שבהן פתאום האדם נראה החיה... הקטע שבו חיילים ממסוק יורים למוות בזוג ויאטנמים מבוגרים, רק משום שרצו ליד ויטנמית שהשליכה רימון למסוק, הוא קטע קשה מאוד לעיכול. אתה למעשה מראה את האמריקאים יורים בבני אדם כאילו שהם דמויות במשחק מחשב. העובדה שהעולם, והאמריקאים, חיים בשלווה עם מראות כאלה: זה כבר נושא שקשור לדברים אחרים, אבל כן מוכיח לדעתי שהסברה/תעמולה/כתבות/סרטים לרוב "מפרים" קרקע שמוכנה לקבל אותם.

מה שנכון הוא שהאתוס האמריקאי תמיד "יטען" כי קומץ פוליטיקאים וגנרלים מושחתים מוסרית, שלחו את מיטב הנוער הבתול של אמריקה השניה לטבוח בוויאטנמים, בעוד האליטה המוסרית הפגינה, ובסוף נצחה. לבריטים יש אותן שיטות, אפילו משוכללות יותר. לאחרים הם לא נותנים הנחות כאלה, אגב, ובמיוחד כאשר הם לא ב"מילייה" של העולם הלבן הנוצרי. אני מניח ש"אנחנו" שייכים ל"אחרים".

לגבי זכרונות: אני לא מכיר עבודות, ואת זו שלי (סך הכל פרו סמינריון) גייסתי דווקא לטובת דיון בדינמיקה של אירועים בהיסטוריה, כתרגיל. זה היה כאשר כ 5-6 שנים אחרי האירוע הסתבר לי שכמה וכמה אנשים זכרו אותו, והעלו אותו בכמה הזדמנויות כאשר נפגשו במילואים - אני לא המשכתי במילואים לאותה חטיבה (אלכסנדרוני) משום שלפני תום השירות הוכשרתי למקצוע צבאי נוסף, שהיה נדרש בטיבה אחרת. וכך, אירוע שהיה פשוט בכלל, ובטח מבחינתי - חיסול של עדר כלבים משוטטים, מוזנחים וככל הנראה חולים בחלקם, אי שם בדרום הרצועה חודשים לפני מימוש עניין אוסלו, שהוטל עלי פשוט משום יכולת לתפעל כלי נשק שיועד לכך (רובה 0.22), נחרת אצל כמה שאחת מ"פסגות" הקו. מתוך ה 26, כ-2 נותרו בחיים מספיק זמן בכדי לברוח ולהעלם לכמה זמן, מה שהצריך איתור שלהם - משהו שעשיתי במהירות כאילו שמדובר היה בהצלת חיי לוחם פצוע רק משום שרציתי לשים קץ לייסוריהם (זו עובדה, לא נסיון לגרד סימטיה). מעניין היה לראות כיצד עניין הכלבים הפצועים (ומספרם) ואיך התגלגלו העניינים אתם, התפתחו בכוונים מאוד מוזרים ואפילו הזויים.

חלק מהעבודה שכתבתי - ומשהו שלא ידעו החברים למחלקה - נגע למשהו שהיה לי בראש באותו מקרה: כשהייתי ילד אבא שלי נשלח לשמור במילואים במחנה מודיעים מעל יריחו. מדובר היה על זמנים אחרים וצבא עם פחות חוקים מזה שאני הכרתי. נג"ד קו שהגיע למקום ראה עדר כלבים וחיפש מילואימניק שיירה בהם. הוא לא מצא, ולכן "איתר" איזה עובד רס"ר במחנה חנן (ממשל יריחו: המבנה שנהרס ע"י צה"ל לפני כמעט 3 שנים) שביצע זאת ברובה M16 שלא היה שולט בו מאוד. אבא שלי סיפר לנו על המקרה, ועד כמה שהצפיה גרמה לו צער, ובמיוחד כלבה אחת שניסתה להגן על גוריה.

אמנם כל הפרטים הנ"ל עלו אצלי רק משום הצורך לגייס אותם לעבודה אקדמית (שידעתי שאקבל עליה 100... כמה סטודנטים משתדלים כבר במדעי הרוח?) ובטח לא השאירו טראומה (בחורה אחת שיצאתי אתה אמרה לי פעם "אני מוחקת את זה מהזכרון, לעולם אל תספר לי, ואני מקווה לא לזכור את זה"...) אבל הרושם שלי היה שכל אלה שדנו באירוע שנים אחר כך חשבו שהוא מעיד על משהו (התקופה, הגיל, הדינמיקה של "צבא-חיילים" או שלל דברים אחרים שעולים לאנשים בני 25-8, בוגרי "הודו+מזרח+דרום אמריקה), בעוד שדווקא אצלי זה היה אחד האירועים הפחות "מסובכים" מבחינת תובנות שחוותי.

לא שלא ידעתי קודם לכן, אבל למדתי יפה מאירוע "סטרילי" כזה (איש לא פקפק בצורך להמית את עדר הכלבים ההוא) עד כמה שגם במקרים "פשוטים" האמת חמקמקה את רוצים שתהיה כזאת.

.

הדיון הגיע למקומות מעניינים וחבל שאין לי זמן כרגע להמשיך בו. על כל פנים, חבל שלא הופעת עם ה .22 בגיזרת נבטים בערך באותו זמן. היו שם כמה כלבים שמוטב היה לכולם (ובעיקר להם ולמנווטים באיזור) שיעברו לעולם שכולו בונזו.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי קגנס ראשית, אודה שראיתי רק את מחציתו הראשונה של הסרט מסיבות טכניות. בחלק שראיתי התרשמתי מהאיכות של הסרט (אפילו אישתי שמתרחקת מסרטי מלחמה ת"ק פרסה מצאה אותו מרתק) ומהתיאור הריאליסטי להדהים של חווית המלחמה. אך בתיאור הזה טמון גם סיכון: בסרטי המלחמה המוכרים לנו, כולל אלו המוגדרים כ"ריאליסטים" ו"אנטי מלחמתיים" (פלאטון, להציל את טוראי ראיין וכו'), הרי שהחיילים מהצד "שלנו" (בד"כ אמריקאים מטבע הדברים) מוצגים באופן כללי כנועזים, מוכשרים (עם יכולת הריגה אישית של בערך 1 לחמש ביחס לאויב) ובסיכומו של דבר גם כהומאנים (אונס או רצח שבוי פה ושם יוצגו כחריגים שרק מלמדים על הכלל). "ואלס עם בשיר" הוא באמת ריאליסטי ולכן גם בהכרח אנטי מלחמתי: החיילים רוב הזמן מבולבלים ומפוחדים ונוהגים בהתאם, כולל ירי על "בלתי מעורבים". החייל רוב הזמן לא יודע מאיפה יורים עליו ואם הירי שלו בכלל אפקטיבי. מי שהיה לוחם יודע שכך הם הדברים במציאות, אבל רוב צופי הקולנוע, ובוודאי בצפון אמריקה ואירופה, לא היו מעולם בצבא וכל המושגים שלהם בנידון שאולים מסרטי רמבו, פלאטון (שלא כזה שונה מימנו במובנים מסוימים) ולהציל את טוראי ראיין. על רקע זה, החייל הישראלי מצטייר באופן ייחודי כאכזר שולמיאלי ומוג לב שרוצח אזרחים בשל פחדנותו ואוזלת ידו. זה פוגע בדימוי הישראלי (כולל ההרתעתי) וזה אף מחזק דימויים אנטישמיים מסויימים. אני מאוד שמח שעשו את הסרט הזה. אני רק מצר על כך שלא עשו אותו על מלחמת עירק.

ראיתי עכשיו את השעה הראשונה של הסרט (בדיוק) ואני חייב להסכים עם מה שנאמר כאן: הבעיה היא לא עם התיאורים, אלא עם "המסננת" שדאגה לכך שבשעה של סרט יופיעו תיאורים מסויימים, ואחרים לא.

לישראלי כמוני: הסרט נראה ריאליסטי בהרבה יותר מאשר סרטים ישראליים אחרים שנעשו על המציאות כאן, גם אם הוא מתמקד בזכרונות של סוג מסויים של ישראלים ("אנשים חושבים" נגדיר אותם?) ומתעלם מאחרים (אבא שלי הוא דוגמא לאדם שחוויות החיים מותריות עליו "צריבה" שונה, והוא לא היחיד) ואף מציג אותם על הרקע הסטריאוטיפי שלהם ("הישראלי המוקצן" - מוכל פלאפל באמסטרדם, תל אביב רדוף וכו') שמדגיש את דמות הישראלי הנושא על כתפיו טונות של היסטוריה.

"בעיה" היא שעבור מי שאינו ישראלי הסצנות ירמזו על מציאות שונה של הוויות החיים כאן.

התיאור של קצינים צה"ליים כמין בני הדמות של טוביה צפיר ב"גבעת חלפון", ובמיוחד כאשר מדובר על קציני בדרגי פיקוד שדה, לא נראה לי ראוי, משום שרובם אינם כאלה. קיבלתי הרגשה חזקה שהבימאי, בקטע זה, "פזל" באופן בולט לטעם של הקהל הבורגני המערבי - הבז לתרבות הצבא ומרומם את דמות ה"חייל האמיץ שוויק" לעומת ה"מייג'ור" הנלעג של מונטי פייתון.

אגב: התיאורים של הקרבות במלחמה ההיא נקודתית, תואמים מאוד למה שאני מכיר מסיפורים של בני משפחה, כולל שניים שהיו חיילים סדירים: מלחמה מוזרה, בלשון המעטה.

לצערי אני חייב לציין כי אני מסכים לקביעה כי הסצנות המראות חייל ישראלי יאששו תדמית שבין "מיליציה של חנונים המשחקים במלחמה" ועד לתיאור הקלאסי של החייל היהודי מוג הלב, שגם כאשר מתעקש להוכיח את "גבריותו הלאומית" הוא מין שלומיאל. זה לא המצב המוכר לכולנו, או אפילו למי שמכיר מצבי לחימה (לא ישראלי) אבל שוב המסננת היא אחת מהשיטות הבדוקות לחתירה לאי אמת ללא הסתבכות "פלילית" בשקר, וישנה בעיה עם התמקדות מתמדת בסצנות כאלה, ועוד כאשר זו מגיעה ממדינה כמו ישראל, שלא בדיוק מפיקה חומרים איכותיים בתחומים אחרים מבחינת אומנות המייצגת את החיים כאן.

מצד שני: הסרט מציג באור נכון גם את "הצד השני", שהייתי אומר שאף נראה חולני הרבה מעבר למה שהיה מוצג ב"סרט פטריוטי" - הלבנונים אינם עושים שום מאמץ לשמור על חייהם, ואלה מביניהם שלוחמים הם מין "עארסים" רוצחי שבויים.

איפושהו אני חושב שהסרט מציג פן מורכב יחסית, אבל די חיובי - אולי משום שלא נראה כמו תעמולה נטו. הוא "מסביר" את חוליי הלחימה כנגד גרילה של ערבים באופן "טוב" מזה של ההסברה הרגילה של "לא אנחנו ירינו - סליחה זה אנחנו אבל ירו עלינו - סליחה זה אנחנו, טעות, אבל רק הפעם".

בסופו של יום מוצר עדיף בהרבה על הפמפלטים הפוליטיים המביכים בסגנון "עץ הלימון".

.

גם אצל אבא שלי זה השאיר רישום שונה. אומנם הוא בהחלט מהזן של "אנשים חושבים" (אם הבנתי את הכוונה בזה) ובמלחמת ששת הימים הוא היה קיבוצניק איש השומר הצעיר אבל הזיכרונות שהוא תמיד העלה מהמלחמה היו שונים בתכלית ממה שמוצג בסרט הזה ובאחרים. שום רגשי אשם ושום התמרקות בטראומות. גם כשירד על קצינים מסויימים בחטיבה שלו מהמלחמה או שתיאר אירועים קשים.
ואני חייב להעלות כאן את אחד מסיפוריו הטובים (לא מהמלחמות)
בשירות מילואים אחד בבקעת הירדן הוא שימש כקשר/נהג של המג"ד-טיפוס נמרץ ועצבני שהרבה לצעוק עליו ולאיים עליו במשפטים. במקרה אחד המג"ד נקרא להתייעצות דחופה בחטיבה וקרא לאבי בחרפות וצעקות שיגיע לג'יפ. אבי עלה לג'יפ בנחת ולא עשה דבר. כאן החלו חילופי הדברים הבאים:
המג"ד: "סע"!
אבי: "אני לא יכול"
המג"ד: "מה?! סע אני אומר לך!"
אבי "אני לא יכול"
המג"ד: "אתה עוד פעם מתחיל? סע כבר!"
אבי: "אבל אני לא יכול!"
המג"ד: "למה אתה לא יכול?!"
אבי: "כי אתה יושב מול ההגה..."
המג"ד: "אה, נכון..."

"חושבים יותר מדי" - דהיינו האנשים שכל התרחשות שחורגת מן המציאות האפורה מביאה אותם למחשבות עמוקות, עד כדי תפנית בחיים. זה לא רק קשור לאינטיליגנציה, אלא יותר (לדעתי כמובן) לכמה הייתה מודע לפרטים של המציאות של מה שמעבר למעגל הפנימי של חייך, לפני שאלה הוטחו בפניך בפתאומיות.

בסרט של פולמן יש דגש על הטיפוסים מן הסוג הזה: זו הצגה במיקרו של תדמית מקרו של ישראל, שיש הרואים כנכונה: אנשים טובים בבסיסם, שפשוט עושים כל טעות אפשרית והורסים להרבה אחרים בדרך.

.

תחכה עוד קצת יוצא המשך לסרט הזה "ואלס עם ציפי".

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

ראיתי את הסרט ואני לחלוטין לא מסכים עם ori. זה סרט על איסורי מצפון של הבמאי על מה שקרה בסברה ושתילה, אירוע שעליו הוא מרגיש אשמה אישית. מה שמציל את הסרט מלהיות תעמולה שמאלנית זולה הוא עצם העובדה שזאת הלקאה עצמית אישית ולא בהכרח הלקאה עצמית לאומית, למרות שהסרט נתון מאוד לפרשנות כעוד "עדות" על פשעי המלחמה של הציונים, עובדה שהרבה מבקרים בחו"ל שמחים לציין. אבל בשונה מסרטים כמו בופור, הסרט הזה משקף כנראה טראומה אמיתית שהבמאי עבר עקב המאורעות ולא סתם מנסה להתרפס לפני הקהל הליבראלי בחו"ל.

בקיצור, עוד תוצר של הבועה התל-אביבית שמייצג את המוסר המעוות שם האליטה הישראלית. אין חדש תחת השמש.

הסרט הזה ממש, אבל ממש, לא מציג אשמה ישראלית בטבח בסברא ושתילא, אלא מציג את האמת
כפי שהיא: טבח של ערבים (שהיו בעלי ברית שלנו, ושנכנסו למחנות בחיפוי שלנו) בערבים - שאנחנו
היינו צריכים לחזות מראש. אין לנו סיבה לחוש אשמה או חרטה - אבל מחדל מודיעיני מביך, בכך שלא
הבינו אצלנו שאם נכניס את הפלנגות למחנות, יומיים אחרי רצח בשיר - אנחנו מבטיחים שיווצר פרק חדש
במסכת האינסופית של מעשי טבח הדדיים בין הנוצרים לבין הפלסטינים.
אנחנו לא ירינו, אנחנו לא ידענו שיירו (וזו הפאדיחה שלנו, ולא שום דבר אחר).

למעשה, הסרט מדגיש באופן המובהק ביותר שמי ש-ע-צ-ר את הטבח, היה האוגדונר הישראלי, עמוס ירון.

להגיד " אין לנו סיבה לחוש אשמה או חרטה - אבל מחדל מודיעיני מביך " כמו שאתה אומר זה כמו להגיד " אין סיבה להרגיש אשמה או חרטה בעקבות 73 - אבל מחדל מודיעני מביך ".

המחדל הזה הוא בדיוק הסיבה להרגיש חרטה ואשמה ,אבל במידה .בזה שישראל אפשרה לפלנגות להיכנס למחנות היא נתנה להם את ההזדמנות לעשות מה שעשו .אי-אפשר לברוח מאשמה באופן גמור ,אבל בוודאי שלא עיקר האשמה רובצת עלינו אלא על הרוצחים עצמם .

ולכן ההבדל בינו לבין סברא ושתילא, הוא יום ולילה.
יש לא מעטים שמאשימים אותנו באחריות ישירה לטבח בסברא ושתילא, כאילו ש-ל-ח-נ-ו את הפלנגות
לבצע את הטבח (כשחלק מהטיפשים חובבי התעמולה, מאמינים שנטלנו חלק גם בביצוע עצמו) - ועניין
האשמה כאן הוא האם ר-צ-י-נ-ו בקיומו של טבח כזה, כשהתשובה לכך היא חד-משמעית לא.
איש כאן לא רצה שפלסטינים חפים מפשע יוצאו מבתיהם ויירו בידי הפלנגות. לו היה רצון כזה - אז הייתה
בנו אשמה בנוגע לטבח.
האחריות שלנו היא שאנשים כאן לא קלטו מה שהיה צריך לקלוט - שהפלנגות רותחים מכעס, וכשהם
רותחים מכעס, הם רוצחים - והרבה. זה מחדל מודיעיני מדרגי השטח ועד לדרגים הגבוהים ביותר. הוא
ל-א מחדל של ממשלת ישראל, והעובדה שהיו כאן אנשים שניסו לתלות את האשם בממשלה, היה מתוך
ציניות פוליטית, לחולל מהומה שתפיל את הממשלה ותעלה אחרת במקומה. העניין הוא ששונאינו בחו"ל
רק חיכו לפוליטיקאים הציניים אצלנו שתלו את האשם בממשלה - ומיהרו להגיד "אפילו בישראל יש
הטוענים שישראל אשמה בטבח".

ראיתי את הסרט ולא התרשמתי ממנו לטובה כלל וכלל,עצם זה שהאירועים שם נסובו סביב מספר דברים שלא קרו באשמת ישראל ונועדו להכות על מצפוננו לא מסתדר לי מול הסרט עצמו,משום מה לערכתי אכן סרט אנטי ישראלי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

ראיתי את הסרט עכשיו ולא מצאתי שום דבר אנטי-ישראלי. הסרט לא היה אפילו פלצני כפי שציפיתי שיהיה. בד"כ סרטים ישראלים שמצליחים בחו"ל הם פלצניים ("אמנותיים", ראה החיים ע"פ אגפא, סרט משעמם בטירוף). הופתעתי מכך שהאנימציה אפשרה ליצור תחושה מאוד ריאליסטית במהלך הסרט. הסרט מתאר מסע אישי של הבמאי, ואפילו לא הלקאה עצמית או לאומית. מי שרוצה למצוא משהו אנטי-ישראלי בסרט יוכל למצוא אותו בכל מקרה, כמו שהוא יוכל למצוא אותו בגבעת חלפון, שתי אצבעות מצידון או כל סרט ישראלי אחר. מלחמה היא דבר מכוער והטבח בסברה ושתילה התרחש, אם נרצה או לא נרצה. מי לחץ על ההדק? הפלנגות. מי התמהמה כאשר החלו להגיע הידיעות על מה שקרה? אנחנו. על מי מוטלת האחריות? זה כבר עניין אישי של כל אחד. כל אחד יכול לקחת את זה קשה יותר או קשה פחות. בסוף היום, זהו סיפור אישי של הבמאי, ואי אפשר להתווכח איתו אם מה שהוא מרגיש הוא נכון או לא.
אגב, הסצינה שהכי נגעה בי היא הסצינה בה החייל שנשכח על החוף מספר שחשב על אמא שלו, ורואים אותו כילד ואת אמא דופקים שניצלים. לא יודע למה, עברה בי צמרמורת.

תסתכל שוב,אולי אחרי כמה פעמים תתחילו להבין.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://up96.siz.co.il/up2/nmxcjiytjtzm.gif]

ראיתי שוב, ועדיין לא מדובר בסרט אנטי ישראלי. אם כוונתך שלא מראים שם את חיילי צה"ל הגיבורים המקריבים עצמם למען המולדת וכו', צר לי, אך דברים כאלה יש בעיקר בסרטים סובייטים על מלחמת העולם השנייה.
מלחמה זה דבר מחורבן ומכוער. מה לעשות שלא כל החיילים הישראלים הם גיבורים ומה לעשות שיש כאלה שיש להם הלם קרב ויש כאלה שברחו ומה לעשות שארי פולמן בחר לעשות סרט על החוויה האישית שלו, שכנראה היתה יותר מחורבנת מאשר הירואית.