מחשבות שמתסכלות על הבוקר,
קמתי עם שליחות.

היום,
מנקים את המקרר!

אם נשים רגע יד על הלב,
גם אתמול כבר יכולתי לעשות את זה,
כמה מוגבלת אני כבר עם תפרים בגב התחתון\ בתחת העליון (איך שתעדיפו)?
מי לא יכול לנגב מדף תחתון במקרר בלי למתוח את התפרים שיקרעו והמחזה יהיה מאוד לא נעים?

אני כנראה.

ברשרוש תזוזת תפר ראשון, נכנעתי.
טוב, זה היה אתמול, היום, זה כבר יום חדש.

בנחישות רבה, מול המרק משבוע שעבר, הגבינה שהייתה מיושנת כבר לפני שנתיים וה- מלפפון? (אני רוצה מאוד להגיד), עמדתי אני ושקית הזבל הגדולה שלי.

טוב, לא בדיוק עמדתי, יותר כרעתי על הברכיים בנטייה לשכיבה מוחלטת על הרצפה, כי בכל זאת יש לי תפרים נחושים בגב.

ונחשו מה?, ניצחתי!

המקרר, מעולם לא היה נקי יותר, אפילו כשנכנסנו לדירה הוא לא היה כזה נקי.
צעד קטן לאדם, כי צעד גדול אני פיזית לא יכולה לעשות.

מתלבטת אם להיאחז בתחושת הניצחון, או לחתור לשלמות גם מאחורי האסלה?
מתחילה לחשוב שקצת מסוכן שאני שבועיים בבית,

אולי (ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה) הגיע הזמן לחזור לעבודה.

יקרה שלי,

אחד הטקסטים הפחות טיפוסיים לך- ועם זאת- כל כך אהבתי!

משעשע וזורם. אני מקווה שיהיו עוד טקסטים בסגנון הזה!

דווקא בתקופה שאיך שהוא נוצר מרחק מסויים (פיסי וגם בקשר) מסתבר שאנחנו עוברים חוויות מאוד דומות.

נהנתי מאוד לקרוא את זה, כל משפט העלה בי חיוך והזכיר לי שאני גם צריך להוציא כמה דברים מהמקרר.

הגלריה שלי בפליקר