פרשת שבוע- משפטים

בפרשה נכתב:

{יב} מכה איש ומת מות יומת: {יג} ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה: {יד} וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות:
(שמות כא)

בקטע קצר זה מופיעים שני ביטויים משונים: "והאלהים אנה לידו" ו"מעם מזבחי תקחנו למות". ראשית, נבין את פשוטם של ביטויים אלה:
והאלהים אנה לידו- נחלקו המפרשים האם מדובר בתיאור הבעיה (הרצח) או בתיאור פתורנה (עיר המקלט).
הפרשנים הדוגלים באפשרות הראשונה אומרים:
"והאלהים אנה לידו- זימן לידו...ולמה תצא זאת מלפניו? הוא שאמר דוד: 'כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע'. 'משל הקדמוני'- היא התורה, שהיא משל הקב"ה, שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע? – והאלהים אנה לידו." (רש"י).
"אנה לידו- כמו 'מתאנה הוא לי', מבקש סיבות ועלילות. והנה טעמו, שהשם סיבב ותיקן עלילות שימות זה מיד זה ולא עלתה במחשבתו (של האיש השני להרוג את הראשון- י"נ). והשם סיבב לו זה בעבור עוון אחר שעשה כדי שיגלה ממקומו" (א"ע).
"והאלהים אינה לידו- שלא פשע לעשות דבר גורם זה, אלא שמגלגלין חובה ע"י חייב" (ספורנו).

לעומתם עומד הרס"ג:
"והאלהים אינה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה- הרי ה' הסדיר ענינו שאני אשים לך מקום שינוס אליו".

כעת, נפנה אל הביטוי השני- מעם מזבחי:
"מעם מזבחי- אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות" (רש"י).
"מעם מזבחי- הנה זה הפך הפסוק הראשון ששם כתוב 'ושמתי לך מקום לנוס שמה' והם ערי המקלט. רק המזיד שינוס, אפילו על מזבחי כאשר עשה יואב, יומת." (א"ע).

אחרי הבירור הזה, נשאל: שני הביטויים האלה מגלים התערבות מיוחדת של הקב"ה בעניינו של הרוצח- אם מדובר בלהביא רוצח במזיד לדין בכל מחיר, או בהענשה של אדם חייב ע"י הפיכתו לרוצח בשוגג, או בהגנה על אדם שהרג בשוגג וה' "מסדר" לו בית מבטחים.
מדוע בפרשיות אלה הקב"ה מעורב במיוחד, יותר מאשר בשאר הפרשיות?
נחזור אל הפעם הראשונה שבה מוזכר האיסור לרצוח, בפרשת נח:

{א} ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ: {ב} ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו: {ג} כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל: {ד} אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו: {ה} ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם: {ו} שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם: {ז} ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה:
(בראשית ט').

מה שכתוב בפרשת נח הוא חלק מתהליך כולל[1] של מעבר ממעמד האדם כחית-על, למעמד חדש, ובו האדם מצוי בספירה אחרת לחלוטין. נתאר מהלך זה בקצרה:
לפני המבול, האדם נברא ביחד עם החיות, בדיוק כמו החיות הוא מצווה לפרות ולרבות (בתוספת הציווי לשלוט בארץ). כשנח מצווה לאסוף את כל החיות, הדבר מתואר כך:

{יח} והקמתי את בריתי אתך ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך: {יט} ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחית אתך זכר ונקבה יהיו: {כ} מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות:
(שם, ו')

ובהמשך, באותו אופן:

{יג} בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה: {יד} המה וכל החיה למינה וכל הבהמה למינה וכל הרמש הרמש על הארץ למינהו וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף: {טו} ויבאו אל נח אל התבה שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים: {טז} והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה אתו אלהים ויסגר ה' בעדו:
(שם, ז')

האדם הוא אומנם מעל החיות, אבל הוא חלק מאותה רשימה.
לעומת זאת, לאחר המבול, מתווסף ציווי חדש, שלא הופיע בפרשת בראשית, בבריאת האדם:

{א} ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ: {ב} ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו: {ג} כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל: {ד} אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו: {ה} ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם: {ו} שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם:
(שם, ט').

כאן מצטרפים שני אלמנטים חדשים של עליונות- פחד של החיות מפני האדם, ואישור מהקב"ה לצוד ולאכול חיות.
כניגוד אחרי הציווי הזה, מופיע האיסור לרצוח, כשברור שהוא בא לומר שלמרות שמותר לצוד ולהרוג חיות לצורך מאכל, אסור להרוג אדם, שהרי האדם כעת (שלא כמו קודם- ואולי לכן צריך ציווי חדש על כך) הוא לא סוג של חיית על, אלא יצור חדש.
אבל אני מבקש לומר יותר מזה. יש דבר חדש בציווי הזה- הציווי עצמו. עד אז, הציווים של הקב"ה על האדם (פריה ורביה, גלות קין, בניית התיבה) היו ציווים קיומיים- ציווים שנועדו לעצב את אופן החיים הפשוט על פני האדמה. כעת, הקב"ה מצווה לראשונה ציווי מוסרי.
אני מבקש לטעון כי זהו חיזוק נוסף למעמדו החדש של האדם, אולם הפעם ציווי זה גם מגדיר את מעמדו החדש של האדם- יצור שיש לו אחריות מצד אחד כלפי הארץ (האיסור לרצוח) ומצד שני יש לו יכולת אלוהית חדשה- לשפוט. האדם נדרש לא רק להימנע מהרג, אלא גם להרוג את מי שרוצח. האדם הפך להיות נציגו של הקב"ה עלי אדמות ("צלם אלהים"), ומתוקף מעמדו זה יש איסור להורגו, ומתוקף מעמדו זה יש בכוחו לשפוט את אלו שסרו מהדרך עליה מצווה הקב"ה.
אם כן, ברור מדוע התורה מדגישה את נוכחותו של הקב"ה בפרשיות הרוצח בפרשתינו. האדם הפך להיות מייצגו של הקב"ה, שמצד אחד הוא שליטה העליון של הארץ, ומצד שני הוא נושא עליו את עול המוסר. את התקיפה על האדם הגלומה במעשה הרצח, נוכל להבין בשני אופנים לאור הבנה זו: מצד אחד, נאמר כי האדם הוא היצור העליון ביותר, ומי שרוצחו מבטא את הדעה (לפי האמור בפרשת נח) שהאדם הוא סוג של חיה, המותר בהריגה. בגלל שהאדם הוא מייצגו של הקב"ה, חורה פגיעה זו במעמד האדם לקב"ה במיוחד, ולכן הוא מתערב במיוחד במקרה זה. מאידך, נוכל להבין כי לא האדם הוא שנפגע במעשה הרצח, אלא הקב"ה. האדם הוא נושא דבר ה' בעולם, המהלך עלי אדמות בצלמו ובדמותו. פגיעה באדם, אם כן, היא בעצם פגיעה בקב"ה[2], ולכן זהו אקט של חילול ה', והקב"ה מתערב ומעניש כשמנסים לפגוע בו.
לסיכום, פרשה זו מדגישה את הפן הדואלי והעליון שבאדם דרך האיסור לרצוח, וההתערבות האקטיבית של הקב"ה, איך שלא נבחר להבין אותה- האדם העליון על העולם מצד אחד, והאדם נושא דבר ה', הכפוף למוסר ולדברו מצד שני.
מי ייתן ונזכה לקיים את הדואליות הזו, ומתוך הבנת עליונות האדם ושמירה עליה, נזכה לקיים עולם בלי מוות ובלי רצח, עולם חסד יבנה.
אמכי"ר.






הערות:

[1] שכתבתי עליו בהרחבה, אבל הוא היה על המחשב שלי כשזה החליט לאבד את עצמו לדעת () ולכן המאמר נמחק לי. אומר רק שהחילוק הזה, בין האדם הישן (חית-על) לבין האדם החדש (ספירה משלו) מסביר לא מעט דברים, ביניהם את מה שגרם למבול.
[2]ר' לעזר בן עזריה אומר: כל שאינו עוסק בפריה ורביה הרי זה שופך דמים ומבטל את הדמות שנא' "כי בצלם א-להים עשה את האדם" וכת' "ואתם פרו ורבו" וגו' (תוספתא יבמות ח, ז)

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אבא שלי היה שר לך עכשיו: "תזכה לראות בנים, בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ובעבודה"


אשריך.

לעיתים, אנשים משתנים.