יוצא שייטת חושף את העבודה ב"יחידת האבטחה" של אסדות קידוח הגז

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.globes.co.il/images/site/Header/GLOBES_logo200x70.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.globes.co.il/serve/images/pixel.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.globes.co.il/serve/images/pixel.gif]
נתראה ב"תמר 1": בוגרי הקומנדו הימי, סיירת מטכ"ל ו-669 מאבטחים את אסדות הקידוח של נובל אנרג'י מול חופי ישראל - בסיוע מכ"מ, חיל הים ומזל"טים

הרחק ממשרדיו המפוארים של יצחק תשובה, מול חופי עזה, בטווח רקטות חמאס וכשמסביב ספינות דיג פלסטיניות, ניצבים האנשים ששומרים על שאיפות הגז של ישראל
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.globes.co.il/Images/NewGlobes/Misc_2/icon_Bullet_4x4_Black.gif]
הם צוללים, מפטרלים, ומתכוננים בכל רגע לגרוע מכול
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.globes.co.il/Images/NewGlobes/Misc_2/icon_Bullet_4x4_Black.gif]
מגזין G מספק הצצה נדירה לחייהם של בוגרי הקומנדו הימי על אסדת הקידוח המאובטחת בעולם

יועז הנדל

20/2/2009

הים געש, הרוחות סערו, זרזיפי הגשם ניתכו על סיפון הגוררת הקטנה שהיטלטלה בין הגלים, וגם אני, שכבר הפלגתי לא מעט בחיי לפני כן, התחלתי לתהות אם הרעיון לצאת ולאבטח גוש של פלדה במרחק של 22 קילומטרים מחופי אשקלון ועזה אינו אקט מוגזם אפילו בשבילי.

כאשר נגלתה אסדת קידוח הגז "ים תטיס" לנגד עיניי, התהייה הפכה למחודדת יותר. גובהה העצום מותיר אותך, השט למרגלותיה, קטן מהחיים; יסודותיה הארוכים נמתחים 236 מטרים עד לבטן האדמה אי-שם בלבו של הים, ומעל לגלים הגובה עד לקומת הסיפון הראשונה עצום גם הוא. העובדים עוטי הקסדות בקומות העליונות נראו קטנים כאילו היו בובות לגו שנטמנו באופק הרחוק, ועוד בטרם הספקתי להפנים את המראות, נזרק לעברנו סל ענק כדי למשות אותנו מהמים כאילו היינו דגיגונים שזה עתה נלכדו ברשת.

בהמשך הוסבר כי הגובה בין פני הים לבין קומת הסיפון הראשונה נועד לצורכי אבטחה - להרחיק אורחים לא קרואים, דוגמת טרוריסטים, שודדי מתכות ופיראטים הששים אלי קרב; נימוקים שרק מגבירים את תחושת הדריכות שבאוויר.

הסל הענק מזכיר בצורתו קונוס, כאשר זרוע מנוף נשלחת היישר מגג האסדה אל מרכז הגוררת שעליה אנחנו נמצאים. האורחים מתבקשים לטפס אל הסל, לאחוז באחד החבלים שמקיפים אותו, ומשם - בתנופה - לגובה של גורד שחקים קטן. בימים נוחים של שמש וים שקט, הטיפוס אל הסל ומשיכתו אתכם אל גובה הסיפון העליון מזכירים עמידה במתקן שעשועים, אבל כשהגלים גבוהים מדובר במעבר מסוכן.

בשבריר שנייה עלולים חבלי הסל להסתבך באחד ממוטות הסיפון ולהפוך את הגוררת או את המנוף מעוצמת המשיכה. זה לא עניין של מה בכך, ואנשי האסדה ממעטים ליטול סיכונים מיותרים.

עד כדי כך, שאת הביקור הראשון שלי על האסדה כמעט שנאלצתי לדחות למועד מאוחר יותר, ולשוב ארצה כשחצי תאוותי בידי: איש המנוף האמריקאי של חברת נובל אנרג'י, המפעילה את האסדה והמחזיקה כ-47% ממניות הפרויקט, שקל לוותר על הורדת הסל, ובאותה הזדמנות גם על האספקה שנשלחה מהחוף. בסופו של דבר, החשש ממחסור במזון הכריע את המנופאי עב הבשר, הסל נחת לשניות ספורות, טלטל אותנו כהוגן, והעמיס אותנו על הסיפון העליון.

אורחים רמי דרג המגיעים לבקר באסדה אינם נאלצים להתמודד עם הטלטול הזה, כמו גם עם השיט בים (פרוצדורה של שלוש שעות פלוס-מינוס). בין אם אלה בעלי החברות השותפות נובל, דלק (קידוחים והשקעות) ואבנר חיפושי נפט (החברה שמצאה את המרבץ ושיצרה את שיתוף הפעולה), ובין אם מדובר בנציגי הממשלה המבקשים לבחון את הפעילות - כולם מגיעים במסוקים היישר אל המנחת שנבנה בקומה השלישית.

גם שם מתעוררות לא מעט בעיות, שכן אסדת קידוח בלב ים אינה המקום הידידותי ביותר לאדם, בוודאי לא לאדם גדול. שר התשתיות בנימין בן-אליעזר כמעט ששבר את רגלו באחד הביקורים באסדה, וגם לאריאל שרון לא היה פשוט להתנייד עליה. מצד שני, ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט ניצל את גזרתו האתלטית יחסית וקיפץ בקלילות בין המנחת לבין חדרי הבקרה והאבטחה, כדי לראות את פלאי האנרגיה הבוקעים מבטן האדמה.

6,000 שקל לשבוע

שבועות ספורים לפני העלייה הסוערת ההיא לאסדה, הצטרפתי לצוות האבטחה שלה. קראתי בעיון את נוהלי העבודה, נפגשתי עם נציגי החברות שאמונות על הקידוח, ובעיקר ניסיתי להבין איך יכול להתקיים השילוב המוזר הזה בין אסדה אזרחית בשיתוף חברה אמריקאית, שבסיסה ביוסטון, לבין ספינות משמר של חיל הים ולבין יחידה פרטית של מאבטחים יוצאי הקומנדו הימי - שעטנז של שפות ושל אינטרסים.

כמו מרבית חבריי ליחידת האבטחה ששהו על האסדה, הסיבה העיקרית לכך שלקחתי על עצמי את האתגר בכלוב הפלדה המרוחק הייתה השכר המתגמל. שכרם הממוצע של המאבטחים באסדה עמד אז על קרוב ל-6,000 שקל לשבוע, ומי שרצה להגדיל את שכרו הוסיף עוד מספר ימי השלמה, או אבטח את ספינת התובלה של האסדה, שהמתינה באשדוד. נכון, לא מדובר בסכומי כסף מסנוורים ולא הופכים כאן למיליונרים, אבל לסטודנט שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, שבוע עבודה סידר את שארית החודש, זמן שבו הוא יכול היה להתרכז בלימודיו לתואר.

"הייתי משוחרר טרי מהצבא, כאשר פנו אליי להקים את מערך המאבטחים באסדה", מספר ארז, רב סרן במיל' מהשייטת. הוא גויס בזמנו על-ידי חברת אנוש, שזכתה במכרז הראשון לאבטחתו. היום הוא מגדל ומשווק עגבניות.

"השכר היה מפתה מאוד, והיו לנו שלושה שבועות בלבד להקים מערך אבטחה מלא. התחלתי להתקשר למשוחררים טריים של היחידה: בזמן קצר מאוד, בשיטת חבר מביא חבר, ובעזרת הודעה שנתלתה במשרד המילואים שלנו, היו לנו כמה עשרות מאבטחים. עיקר המאמץ הראשוני היה לבנות שפה משותפת מול חיל הים, מול המשטרה הימית, ואפילו מול הצוות המקצועי האמריקאי שהיה אחראי על הפקת הגז.

"ככל שעבר יותר זמן כך השתפרנו, הצטיידנו באמצעי לחימה משופרים וביצענו אימונים שהתאימו לאיומים באזור. כולנו בצוות האבטחה היינו משוחררי השייטת, כך שהיו לנו שפה ונורמות משותפות. אפילו הפיקוד והניהול של האסדה הורכבו מיוצאי היחידה, מנהלי המשמרות היו קצינים לשעבר, והעובדים שתחת אחריותם היו בחלק מהמקרים פקודיהם מהסדיר".

מאז פועלת יחידת האבטחה של אסדת ים תטיס קרוב לשש שנים. אחרי חבלי לידה קשים מונה חיל הים, על-פי החלטת מערכת הביטחון, לגוף שאחראי על מתן הנחיות האבטחה לחברה האזרחית.

לא בכדי משגיחים בחיל הים באדיקות על האסדה. במערכת הביטחון הבינו שפיגוע טרור במתקן עלול לפגוע בתצרוכת האנרגיה של מדינת ישראל לשנים ארוכות, זאת בלי קשר לפוטנציאל הנזק הכלכלי - הרחקת משקיעים עתידיים בשוק האנרגיה, הדליל גם כך.

חיל הים בחר להציב באופן קבוע את אחת מספינות המשמר שלו, שנועדו לסגירת האזור הימי של עזה, בקצה שדה הקידוח. כדי לשמור על קשר בין המאבטחים האזרחיים שעל האסדה לבין הספינה הצבאית, העניק החיל לאסדה מכשיר קשר צבאי.

בשלב הבא הבינו אנשי הקומנדו הימי במילואים שלא ניתן לאבטח את האסדה עם אקדחים בלבד, וביקשו לקבל נשק משופר. לאחר משא ומתן עם משרד הביטחון העניק חיל הים לנציגי נובל אנרג'י - חברה אמריקאית, כזכור - נשקי M-16 ומקלעים לטווח ארוך מתוך מאגר הנשק של החיל.

מנגד הציבה הנהלת הפרויקט האזרחי מכ"מ גילוי אזרחי רב עוצמה על גג האסדה, אמצעי תצפית ואמצעי לחימה ייעודיים נוספים, ובכך הרחיבה את יכולות הגילוי הימיות של מדינת ישראל מערבה מקו החוף.

"האסדה יכולה להיחשב למטרה איכותית מאוד למי שרוצה לפגוע באינטרסים אמריקאיים וישראליים", מסביר ארז, ומספר כי לא הרחק ממנה שטות עשרות סירות דיג פלסטיניות. בנוסף, הוא אומר שגם ללא קשר לאיומים הביטחוניים, "יש סיכון בעבודה על מתקן לקידוח גז; מתנהלים שם תהליכים מסוכנים, וכבר היו תאונות עם קידוחי גז ברחבי העולם. זאת לא אסדת דיג".

יש גם מטכ"ליסט בצוות

מודל האבטחה של אסדת "ים תטיס", הממוקמת מעל מאגר "מרי B", המציג ללא עוררין את אסדת הקידוח המאובטחת ביותר בעולם, הוא ייחודי באופיו. אותו המודל יהווה בסיס עתידי גם לאבטחת אתר הקידוח תמר, הממוקם כתשעים קילומטרים מערבית לחיפה, בעומק מים של כ-1,650 מטרים ובעומק קדיחה שאפתני מאוד של כחמישה קילומטרים, כאשר תיבנה ותיגרר אליו אסדת קידוח מיוחדת למשימה.

מה הופך אותו לייחודי כל-כך? השילוב של כוח אדם מיומן ברמת מקצועיות גבוהה עם שיתוף פעולה צבאי שלא קיים במקומות אחרים בעולם, למרות רמות איומים גבוהות לא פחות. באפריקה ובמפרץ הפרסי, למשל, הפחד מפעולות טרור של ארגונים דוגמת אל-קאעדה, ומהפסדים בנפש ובכיס שעלולים להיגרם, שורר במידה לא מבוטלת, ולמרות זאת אין להשוות את רמת ההשקעה באבטחה באסדות אחרות לעומת זו שכאן.

"היצוא הישראלי הבולט ביותר בהקשר הזה הנו השימוש במזל"טים, בעיקר במדינות מערב אפריקה", אומר מומחה לביטחון, יוצא השייטת, שמספק שירותי ייעוץ למתקנים ימיים באפריקה, והמבקש להישאר בעילום שם. "מדובר בעשרות מתקנים שמפוזרים בים, לעתים בצפיפות רבה; המזל"טים טסים מעליהם ומשגיחים שאין שום דבר חריג. אם מזהים משהו, שולחים לשם את כוחות הצבא. מצד אחד, עם מזל"טים אי-אפשר למנוע פיגוע טרור מתוכנן שקורה במהירות; מצד שני, לו היו מקימים יחידת קומנדו על כל אסדה באפריקה היו צריכים לשם כך צבא שלם של מאבטחים. בסופו של יום צריך לזכור שמעבר לשיקולי האבטחה, מדובר בסך-הכול באמצעי לעשות כסף".

את אנשי חברת נובל זה לא מעניין. הגם שהחברה מפעילה אסדות במקומות עתירי סיכון ברחבי העולם, כולל בים הקריבי הרווי בספינות פיראטים, הקרבה לעזה הותירה אך ורק סימני קריאה באשר לצורך להשקיע באבטחה כמה שנדרש.

כבר בשלב תכנון האסדה במטה החברה ביוסטון, התייעצו אדריכלי האסדה עם מומחים ישראלים למיגון ולאבטחה, ובנו אותה כך שתוכל לשאת עמדות שמירה מבוטנות, פתחים שננעלים אוטומטית מבפנים, אמצעי תצפית ארוכי טווח וסולמות כבדים שניתן להורידם מקומה לקומה רק בעזרת מנופים. כך גם צמחו מצלמות תת-ימיות, סירה מהירה, ומקלעים כבדים באותן עמדות עמוסות במשקל.

עוד לפני שהוצבו חלקי האסדה בפרויקט הנדסי מורכב, נחתם חוזה בין נציגי השותפות לבין צה"ל וחיל הים לגבי מעטפת האבטחה הימית. ב-2002 הופץ מכרז להקמת יחידת אבטחה בין חברות השמירה הישראליות הגדולות. מלבד הדרישות הבסיסיות להצגת חוסן כלכלי ואישורים משפטיים נדרשו החברות להציג יכולת העסקה של מאבטחים בעלי כישורי צלילה, הפעלת סירות ולחימה בטרור, או במילים אחרות לוחמים יוצאי "שייטת 13".

כדי לזכות במכרז, גייסו חברות השמירה שהתמודדו קציני חיל ים בכירים במילואים. "על-פי השמועות שרצו בשוק היה פוטנציאל רב של כסף בפרויקט", סיפר השבוע אחד המתמודדים על המכרז. את אחת החברות ייצג מפקד חיל הים לשעבר אלכס טל, אך "אנוש אבטחה ואחזקה", חברה קטנה מרמת גן שמאוחר יותר תפשוט את הרגל, הציגה שני מפקדי שייטת לשעבר כמי שמתכוונים לנהל את היחידה, וזכתה בחוזה. מאז הועבר הפרויקט לחברת השמירה בהליך שהיה כרוך בלא מעט כאב ראש לנובל, שנאלצה להגדיל את התקציב לחברת האבטחה שתשלם את משכורות המאבטחים ואת ההפרשות הסוציאליות שלהם - הכול כדי שלא להישאר חשופה בצריח מול חופי עזה.

לפני שלוש שנים נפל דבר באסדה. הבלעדיות של לוחמי השייטת נסדקה, לאחר שבהנהלת הפרויקט הוחלט שניתן להעסיק גם מאבטחים בוגרי יחידות עילית אחרות. היעד הראשוני של ההנהלה היה לשבור את המונופול של בוגרי השייטת, ולשלם להם משכורת נמוכה יותר כדי לצמצם עלויות.

הרכש הזר הראשון שעלה לאסדה היה בן היחידה המתחרה, קיבוצניק מעמק יזרעאל, יוצא סיירת מטכ"ל; אחריו הגיעו יוצאי 669 (יחידת החילוץ של חיל האוויר) ושלדג, והיום יש אפילו בוגרי צנחנים. השייטים הוותיקים התרעמו, אבל נרגעו כאשר הבינו שהם נותרו הגרעין המרכזי של צוותי האבטחה, ולו רק בשל כך שהיתרון היחסי של התמקצעות בהפעלת כלי שיט, בצלילה וכן הלאה נותר בידיהם.

"טווח נשימה מוגבל"

על אף שחייהם של עובדי האסדה (אמריקאים ברובם) ושל המאבטחים הישראלים מתנהלים בשטח קטן של ארבעה סיפונים שאורכם כ-60 מטרים ורוחבם כ-33 מטרים, הקלסטרופוביה דווקא די נוחה כאן. שתי הקומות הראשונות מכילות את משאבות הענק - הייעוד האמיתי של המפלצת. שתי הקומות העליונות מכילות את חדרי הבקרה ואת חדרי המגורים והפנאי.

באסדה קיים מטבח משוכלל עם שני טבחים, לרוב ממדינות מזרח אירופה. חומרי המזון מיובאים מארצות הברית, את המוצרים המתכלים קונים בארץ - הכול באיכות הגבוהה ביותר. ארונות המטבח פתוחים לכל דורש, ואלמלא חדר הכושר הצנוע שהוקם כבר בימים הראשונים של האסדה, הייתה מקבלת השייטת אנשי מילואים עם עודפי שומן. למאבטחים יש חדרי שינה עם מיטות דו-קומתיות ועם טלוויזיה שמחוברת לערוצי הלוויין.

בזמן שלא שומרים באחת מהעמדות שפוזרו באסדה יכולים הסטודנטים שבין המאבטחים לעבוד על פינות המחשב שבמתקן, או לנצל את הזמן לבטלה מול השקיעה. כבר בימים הראשונים של הפרויקט הבינו יוצאי חיל הים את פוטנציאל הדיג העצום שטמון בשטח צבאי סגור בלב ים.

צוללני צוותי האבטחה, שנשלחו מפעם לפעם לסרוק את עומק האסדה, זיהו להקות ענקיות של דגי טונה המחכות לשיירי האוכל שנזרקו מדי ערב מסיפון האסדה. הדייגים שבצוות האבטחה קשרו קרסים לחוטי דיג ארוכים והמתינו בסבלנות. הדיג לא אכזב: דגי טונה במשקל עשרות קילוגרמים, כאלה שכל דייג היה מפליג מרחקים ארוכים בשבילם, מצאו את עצמם בצלחות העובדים מדי ערב, ואת השיירים הקפיאו - מתנות למשפחות בבית. אם יום אחד ייגמר פה הגז, אומר אותו עובד, שווה להשאיר את המתקן רק בשביל הטונות.

"לא רע לנו כאן", מאשר אחד המאבטחים הנוכחיים במתקן, שמבקש להישאר בעילום שם. "זאת אמנם עבודה משעממת - לעמוד שעות מול הים או מול מכ"מ ולהסתכל ששום דבר לא קורה - אבל מצד שני זה מאפשר לי לחיות חיים נוחים אחרי העבודה".

אותו מאבטח הוא מהמחזורים החדשים של המגויסים לאסדה. על העבודה שמע עוד כשהיה בקבע, בשייטת. כשהשתחרר טייל קצת בחו"ל, ואז, לפני שהתחיל ללמוד, הוא הגיע למילואים ביחידה וראה מודעה על לוח המודעות של קצינת המילואים, המבשרת שבקרוב עומד להתחיל גיוס מאבטחים חדש. "כמה ימים במטווחי קיסריה ואתה מאבטח מוסמך", הוא אומר, ומאז מגיע לשבוע, לפעמים אפילו ליותר. את יתר הזמן הוא מקדיש ללימודים. על-פי חוקי האסדה הוא מחויב ביומיים אימון בחודש, מעבר לשהות שלו בצוות האבטחה, ולפעמים, כשהוא זקוק לתוספת שכר, הוא שומר במשך יום או יומיים על הספינה הגוררת.

"בגוררת אין כמעט סיכוי שתיתקע ושלא תצליח לחזור בזמן הביתה; גם כשהיא מפליגה מעכשיו לעכשיו, בסוף היא חוזרת לחוף", הוא מספר. "באסדה, לעומת זאת, כבר קרה לי שנשארתי תקוע בגלל מזג אוויר או סתם ביטול של הפלגות". את השכר הוא מחשב על-פי ימי עבודה, קרוב ל-200 דולר ליום, על-פי שער של 4.2 שקלים לדולר.

רועי, איש שייטת במילואים, שהצטרף לצוות האבטחה של האסדה מיד לאחר שחרורו מהצבא, וכיום עובד בחטיבה הפיננסית באינטל במקביל ללימודי ראיית חשבון ומשפטים, מוסיף: "הניתוק על האסדה הוא קשה, וזה לא משנה אם אתה בעל משפחה או סטודנט. בהתחלה לא היה לנו קשר עם העולם החיצוני, למעט מכשירי הקשר עם הצבא. אחרי זה התקינו אנטנה של חברת אורנג' והצלחנו לדבר עם הבית - אבל עדיין בקושי רב. היום, אני לא מסוגל להתנתק ככה, להיות תלוי במזג אוויר בשביל לצאת הביתה".

באחת הפעמים שבהן אמור היה רועי להתחלף, השתנה מזג האוויר. הגוררת, שאמורה הייתה לאסוף אותו ואת שאר אנשי הצוות ולהביאם אל החוף, קיבלה הוראה שלא להתקרב למתקן וסבה על עקבותיה. באותו ערב אמור היה רועי להשתתף בחתונה של אחד מחבריו הטובים. הסערה נמשכה שלושה ימים, ורק בסיומה הגיעה הגוררת להחליף את אנשי הצוות. "קיבלנו על זה תוספת כספית מכובדת, אבל חוסר האונים הזה על האסדה הביא אותי לחפש מקום עבודה יבשתי," הוא מסביר.

"בכלל", הוא מבקש לעמעמם מעט את ההילה שסביב העבודה המאתגרת, "בשנים שעבדתי באסדה תמיד הייתה לי הרגשה של מתקן צבאי מבודד. יש שם הרגשה של ניתוק תמידי, אפילו ביום יפה אתה פותח את העיניים ורואה מסביב ים וברזל. אין קיוסק שאפשר לגשת אליו, אין ציביליזציה חוץ מצוות האסדה. ישנם החברים שנמצאים איתך בצוות האבטחה, שאת כולם הכרתי כבר מהצבא, וישנו הצוות של האמריקאים, שלקח זמן עד שלמדנו לעבוד איתם".

"בעיניי, הקושי הזה של המרחק והסיכון שהזכרתי הופכים את העבודה הזאת לעבודה עם טווח נשימה מוגבל", מסכם ארז. "עבודה סיזיפית, גם אם בחוץ היא נשמעת לחלק מהאנשים כרווחית מאוד".

yoaz@012.net.il

אימון צבאות זרים באפריקה, אבטחת אוליגרכים ברוסיה ופינוי מוקשים בדרום אמריקה. אלפי חיילים משוחררים מנצלים את הכישורים שרכשו בצה"ל כדי להרוויח משכורות עתק בעבודות ביטחוניות בחו"ל. בדרך, הם מהמרים על חייהם ומסתכנים בהסתבכות עם החוק, אבל מה שגורם לחלקם לתפוס את המטוס הראשון הביתה הוא דווקא ייסורי המצפון. מאז שהשתחרר, לפני עשרה חודשים בדיוק, הספיק סמ"ר (מיל') תומר כהן לטוס לחו"ל 96 פעמים. לבוש בחליפות יוקרה הוא עלה בכל פעם מחדש על מטוס פרטי, התרווח במושבי העור, וציפה כבר להגיע ליעד. שם, עם הנחיתה, הוא הובל במכונית נוצצת אל וילה רחבת ידיים. אחרי שהתמקם והביט על הנוף הקפוא שבחוץ, הוא קפץ לחדר הכושר הפרטי.

כהן (22), עד לפני פחות משנה לוחם בפלס"ר הצנחנים, הוא לא נצר לשושלת אצולה מקומית וגם לא זוכה טרי בלוטו. הוא בסך הכול ידע לעשות אחד ועוד אחד - ולנצל את הכישורים שרכש בצבא כדי להגיע למשרה מיוחדת מאוד. כזאת שמגדירה מחדש את המושג "עבודה מועדפת".

תחילה הוא הגיש קורות חיים, אחר כך הגיע לפגישה - ולבסוף התקבל לחברת C.P.I, המדריכה צבאות בחו"ל, וגם שולחת חיילים למשימות אבטחה של אנשי עסקים במזרח אירופה. "נשלחתי למוסקווה כדי לאבטח את אחד האנשים הבכירים ביותר בעולם העסקים - יהודי משפיע ביותר", הוא מספר. "היו שם הרבה רגעים בלתי נשכחים, ובאחד מהם אפילו הגענו עם האישיות לארוחת ערב עם מלך תאילנד. ישבנו שם, בערך 20 איש, במשהו שנראה כמו מטבח מאוד גדול, ואז המלך פנה אליי ושאל אותי שאלות. סתם שאלות, כמו בן כמה אני והאם הייתי פעם בתאילנד".

כהן מביט על הימים ההם בגאווה. "כשאני חושב על זה, זאת הייתה תקופה מיוחדת מאוד - אתה אחראי על חיים של בן–אדם חשוב מאוד, ותמיד חושב שני צעדים קדימה", הוא אומר. "אם הוא ניגש לדלת אתה פותח לו אותה, אם הוא צריך לשירותים אתה שולח אדם שיבדוק אותם לפני כן. פעם אחת אפילו סיכלנו אירוע שהיה יכול להיגמר בטרגדיה. האישיות היה ברכב עם אשתו כשהתחילו לירות עליו - אבל אנחנו היינו ברכבים ממוגנים והצלחנו לחלץ אותו משם".

עשר אוניות מולך

סיפורו של כהן כבר אינו חריג בנוף העבודות של החיילים המשוחררים. לפי הערכות בענף, בישראל פועלות מאות חברות שמגייסות צעירים לעבודות ביטחוניות בחו"ל. בזמן שאתם מתאמנים על חיוכים מזויפים בדרך לעגלות הקניונים בארצות הברית או בקנדה, אלפי בני 20 פלוס עושים מעשה ולוקחים את רעיון העבודה בחו"ל צעד אחד קדימה. וזה רחוק יותר ממה שזה נשמע. ט' (25), לדוגמה, מצא את עצמו בחודש מאי האחרון מבלה 32 יום על ספינה במפרץ עדן שמול חופי סומליה. אחרי שהשתחרר מיחידה מובחרת בצבא הוא נרשם ל"Four troop", חברת כוח אדם והשמה לתחום הביטחוני - וכשחיפשו מאבטחים ישראלים שיגנו על אוניית המחקר, הוא שמח להצטרף. אחרי הכול, מה לא עושים כדי לראות שודדי ים מקרוב?

"כבר אין להם דגל שחור ותוכי", אומר גיא סקין, אחד ממנהלי החברה ויוצא השייטת אשר פיקד על הפרויקט בספינה. שודדי הים המאיימים על הספינות, הוא מספר, הם למעשה דייגים סומלים שפרנסתם נלקחה מהם על–ידי ספינות דיג זרות. בתחילה הם ניסו לגרש אותן באמצעות מעשי שוד - אך במהרה גילו שהעסק החדש דווקא די משתלם. מפרץ עדן התמלא בשודדי ים שמנסים להשתלט על ספינות, לקחת בני ערובה ולהרוויח דמי כופר - ולישראלים יוצאי היחידות המובחרות התחילו לזרום הרבה הצעות עבודה.

"באחת הפעמים, מאבטח משלנו ראה משהו מוזר, והזעיק את כל הצוות למעלה", אומר ט'. "אונייה קטנה התקרבה אלינו וסימנה לנו משהו, אבל לא הבנו מה היא רוצה. הראינו לה שיש לנו נשק והיא התרחקה, אבל אחרי שחזרנו לשגרה, פתאום שוב הוזעקנו להגיע בטיל. ראינו שסגרו עלינו מארב מטורף, עשר אוניות שמחכות ביישור קו מולך".

ט' וחבריו לא איבדו עשתונות - הם כבר התמודדו עם מצבים דומים גם כאן, במגרש הביתי שלהם. יוצאי צה"ל דרכו את הנשקים והתקרבו לאוניות, רק כדי לגלות שמדובר בכלל בסיפור אחר לגמרי. "מבחינתנו אלה היו פיראטים שחיכו לנו, אבל בסוף הבנו שהם דייגים", הוא אומר. "האונייה הראשונה שאלה אם אנחנו רואים דולפינים, שבדרך כלל רודפים אחרי להקות של טונות. הם רצו לעקוב אחריהם כדי שיובילו אותם אליהם. התברר שהגענו ללב לבה של להקת דולפינים, ופתאום ראינו מאות מהם שהרגישו שהם בצרה והתחילו לקפוץ לגובה. קיבלנו שם חמש דקות של מופע מהסרטים. קשה למצוא דברים כאלה בארץ".

גם ש', מדריך לוט"ר משוחרר, פגש במחזות מעניינים במסגרת עבודתו, שסביר להניח כי לא היה נתקל בהם לו היה בוחר למלצר ב"קפה–קפה". בשנה שעברה הוא טס למרכז אפריקה, למדינה שהוא מסרב לחשוף את שמה, והתבקש להדריך בה יחידה מיוחדת של המשטרה המקומית. כביכול עוד עבודה מן המניין, אלא שמהר מאוד ש' הבין שהוא לא במטה הארצי בירושלים. "הלוחמים שם שייכים לממשלה ולא שייכים לממשלה, הכול שם הפוך", הוא אומר. "למרות שהם אומרים שהם מאוד יציבים, לא ברור באמת איפה הממשלה שם. כבר כשהגעתי למלון שאר המדריכים אמרו לי: 'כשתגיע לשם אתה תראה שער, אבל הבסיס לא ייראה כמו שהשער נראה'. כשהגעתי למקום אני רואה מולי שער מטורף, כמו שאין בשום מקום בארץ, השער הכי גדול בקריה לא מתקרב לזה. אבל אז התקרבתי וראיתי שזה רק שער. אין גדר מסביב, אין כלום.

"תקעו אותו באמצע שום מקום".
ש', אשר קיבל אלפי דולרים רק כדי להגיע לנקודה הנידחת, הבין מהר מאוד על חשבון התנאים של מי הגיעה המשכורת. "הבסיס היה מורכב מכמה צריפונים ממתכת, ומסביב אנשים הלכו עם חציר על הראש ועזים נגחו אחת בשנייה בין הטורים של החיילים", הוא מספר. "האמת, הבסיס היה תקוע באמצע כפר שנראה כאילו נלקח מהנשיונל ג'יאוגרפיק".

יותר מ־21 לשעה

אז מה גורם לכל אותן מדינות רחוקות להציע סכומי עתק רק כדי שהלוחמים מארץ הקודש יגיעו לעבוד בשירותן? אבשלום קטוע, מנכ"ל חברת גורן–כידון, העוסקת בהדרכה בתחום החבלה ובפינוי שדות מוקשים ("כן, זה שם המשפחה. תכתבי שזה מביא מזל"), מסביר כי מדובר בשילוב מנצח. לישראלים, הוא קובע, יש מצרך יקר ביותר שחסר מעבר לים - ניסיון."הייתי באפריקה, והם אמרו לי בפשטות: 'אלוהים נתן לנו הכול: נתן לנו נפט, נתן לנו יהלומים, נתן לנו מים ויערות, אבל דבר אחד הוא לא נתן לנו. הוא לא נתן לנו יכולות ניהול'", אומר קטוע.

"ישראלים, לעומת זאת, מאוד טובים בניהול ובפיקוד. לוקחים ילד בן 22 שהיה מפקד בצבא, מלמדים אותו את התכנים, והוא יודע להדריך חיילים בחו"ל יותר טוב מהמפקדים שלהם בעצמם. זה משהו באופי הישראלי, ההבדל הזה בינינו לבין העולם - אנחנו הגענו למדינה הזו מתוך יצר הישרדות, ולכן אנחנו מעולים במה שאנחנו עושים".ואכן, הצירוף "מדינת ישראל" פותח דלתות רבות בחו"ל כשמגיעים לחפש משרות בתחומים ביטחוניים. "הלוחם הישראלי נחשב ללוחם טוב ומיומן", אומר סקין. "הוא צובר הרבה ניסיון בשלוש שנים ויותר שלו בצבא, כמו סטודנט שהולך ללמוד שלוש שנים, ואז יש לו עבודה. לחייל יש מקצוע - ואנחנו בעצם משווקים אותו בחו"ל במקצוע שהוא רכש".

גם אלעד דוד (25), קצין לשעבר מפלגת יעל ביהל"ם, ביקש עם פשיטתו את המדים לנצל את המיומנויות שרכש לאורך הדרך. "השתחררתי, וכמו כולם חיפשתי את עצמי", הוא מספר. "בואי נגיד שמתדלק מבחינתי לא היה בא בחשבון, ובטח שלא מלצרות. קצת לפני השחרור שאל אותי אחד הקצינים ביחידה אם אני מעוניין בעבודה ביטחונית - וחשבתי שאני באמת לא רוצה למצוא את עצמי אחרי הצבא בלי כלום, ובעבודה ביטחונית יש כסף טוב. זה לא 21 שקל לשעה. מדובר בעבודה מאוד מתגמלת".

דרך ההמלצה של חברו ליחידה, מצא את עצמו דוד מתגייס לחברת "גורן–כידון". מהר מאוד הוא עלה על מטוס לקראת השתלמות באיטליה, ומיד לאחר מכן התחיל לשמש בתור מפקד צוות בפרויקטים לפינוי מוקשים במרכז אמריקה. הפועלים עצמם היו קמבודים, ודוד היה אחראי להדריך אותם למשימה ולפקד עליהם בשטח. "זה היה מאוד דומה לעבודה שלי בצבא, רק שבארץ פיקדתי על חיילים שהייתי איתם חלק מהחבר'ה", הוא אומר. "בחו"ל פחות הכרתי אותם, אבל מהר מאוד למדתי להסתדר. הם כן מקשיבים לכל הערה וכן יש הערכה - לא מדובר בטירונים שעכשיו התגייסו וצריך להסביר
להם הכול. אתה תופס כמה חבר'ה, מספר להם מה הולך לקרות בשעות הקרובות, והם מתקתקים את זה. זה בדיוק כמו כל תדריך".

לא שכירי חרב

ש' דווקא שם לב לכמה הבדלים בין החיילים שקיבל לידיו במרכז אפריקה לבין החיילים שאימן בארץ כמדריך לוט"ר. לדבריו, הפערים בין הצבא שהכיר כאן לבין זה שמצא שם גדלו והעמיקו לאורך שהותו במדינה הרחוקה - ואיתם גם הספקות וחשבון הנפש. "בתקופה שלי בתור מדריך בצה"ל נכנסו ההגבלות על הקד"רים - אבל אצלם אין דבר כזה", הוא מספר. "בשלב מסוים קיבלתי מאה חיילים לידיים, והייתי בעצם המ"כ טירונים שלהם. אמרו לנו לקרוע אותם, וזה הגיע למצב שבו למרות שהמטרה הייתה לאמן אותם עם נשק, הם בקושי ידעו לירות בו.

כל היום הם זחלו שם עם קלצ'ניקוב, מגפיים וסמרטוטים. גם בלילה, כשהלכתי לישון, הכריחו אותם להחזיק באוויר אלונקות, וככה הריצו אותם עד הבוקר. לא ראיתי דבר כזה בחיים. החיילים כמעט ולא תפקדו מרוב שהם היו קרועים. הם עבדו שם על פחד".

אחרי שבועיים בלבד של עבודה באפריקה, החליט ש' לשוב לארץ. תוך 24 שעות כבר חזר לחדרו בישראל, משאיר מאחור את הזיכרונות מהיבשת השחורה. "הרבה פעמים ההדרכה היא עבודה קשה", הוא אומר. "כשהייתי בלוט"ר זה יצא לי מהלב, אבל באפריקה שאלתי את עצמי בשביל מי אני בעצם עובד".
הפריע לך שאתה מכשיר אותם למשימות הרסניות? שיש כאן פגיעה בטוהר הנשק?
"לא, טוהר הנשק על הזין שלי. ידעתי שהם הולכים לירות בחבר'ה מהאזור שם, אבל מצדי שכל היבשת תשקע, כמה שיותר מהר יותר טוב. מה שהפריע לי הוא שאני מעביר להם ידע ברמה גבוהה כזו.

לא כי חששתי שהם יעבירו אותו לאויבים שלנו - הם יכולים למצוא אותו בעצמם אם הם רוצים - אלא כי הרגשתי שהם לא ראויים לקבל אותו. בארץ אני אאמן את כולם, יבוא אליי הבן–אדם הכי עקום ואני אעביר לו את מה שאני יכול מכל הלב, אבל שם היה לי קשה להפריד בין היכולת הטכנית של הלוחמה בטרור למסר שעומד מאחוריה. הרווחתי שם בסביבות 6,000 דולר לחודש, אבל לא משנה כמה כסף הם היו זורקים עליי, לא הייתי מסוגל להמשיך".

אוהד (28), שהשתחרר בשנת 2007 מטייסת המל"טים הראשונה כמטיס מל"ט מדגם "מחץ", רואה את הדברים בצורה אחרת. כבר כמה שנים שהוא עובד בתעשייה האווירית, נוסע בין מדינות ומדגים כיצד המערכת עובדת - אבל שלא תעזו להגיד לו שהוא תורם לאויב. "בסוף הכסף שאנחנו, כמערכת, מרוויחים בחו"ל, הולך לפיתוח מערכות שישמשו להגנה של מדינת ישראל", הוא אומר. "התעשייה האווירית היא בבעלות הממשלה, ולכן הכסף והידע שאנחנו צוברים הולך לפיתוח מערכות טובות יותר עבור צה"ל. חוץ מזה שבסופו של דבר אנחנו מלמדים רק איך להטיס את המטוס, ולא איך לעשות איתו דברים אחרים – וגם פועלים רק במדינות שעברו את אישורו של משרד הביטחון".

גם ט', המשקיף עכשיו מרחוק על ההפלגות שלו במפרץ עדן, לא מרגיש שעליו להתנצל על פעילותו. הוא טוען שכפי שלימדו אותו בצה"ל, גם כאן הוא בסך הכול חותר להשגת היעד. "בסופו של יום אתה נמצא על אונייה והמשימה שלך היא להגן עליה - אם לא תעשה את זה אתה תמות, לא מישהו אחר", הוא אומר. "גם בצבא, כשאתה עושה מעצר ואתה נמצא בשטח, אכפת לך מהחברים שלך ומעצמך, ובאותו רגע אתה לא חושב על כל האידאלים", הוא מתלבט כמה רגעים ואז מוסיף: "חוץ מזה, זה לא כזה שחור ולבן. גם הסומלים היו בהתחלה האנשים הטובים - ונדפקו.
אני לא עשיתי משהו רע, בסך הכול הגנתי על אונייה חפה מפשע בדרכה להגיע ליעדה".
סקין, היושב לצדו, מהנהן בהסכמה. "אנחנו מגינים עליהם מפני אנשים שבהחלט אפשר להגיד שהם רעים - הרי פיראטים באים להילחם, והם כבר הרגו וחטפו אנשים", הוא אומר. "אני לא חושב שזו בושה. אנחנו נותנים שירות לאנשים שבלעדינו היו יכולים להיות בצרה. שכיר חרב נלחם עבור מדינה או מטרה בשביל כסף - ואנחנו עושים הגנה בלבד".

"בסוף, אנחנו לוקחים את הידע הצבאי שלנו ומתרגמים אותו למשהו שהוא טוב", אומר קטוע. "אנחנו בלי ספק מתפרנסים מהחברה הזו, זה נכון, אבל הפרנסה שלנו היא בתחום הומניטרי. אנחנו, לדוגמה, לא מלמדים אנשים איך להניח מוקשים - אלא איך להרים שדות מוקשים. לא נלמד אף אחד איך לבנות מטען, אלא רק איך לפרק אותו".

לשמור על ביצת הזהב

עם כל הכבוד לחשבונות הנפש הקבוצתיים, העבודה בחו"ל יכולה לגרום, לצד ההסתבכות המצפונית, גם להסתבכות ממשית עם החוק. בשנת 2006 הוקם במשרד הביטחון אגף הפיקוח על הייצוא הביטחוני (אפ"י), אשר נועד למנוע זליגה של טכנולוגיה, ציוד וידע ביטחוני. מאז, כל חברה ישראלית המבקשת לעשות בחו"ל עסקים בנושאים ביטחוניים, מחויבת להגיש לאגף בקשה לקבלת רישיון.

עו"ד אבי אברמוביץ', המייעץ לחברות בנושא, מזהיר כי אם תבקשו לייצא ידע ביטחוני לסין תהיו בבעיה, וכך גם אם תבקשו לסייע לכורדים בעיראק ולמדינות מסוימות באפריקה. "אפ"י מוודאת שמדובר במשטר דמוקרטי ולא, למשל, בברוני סמים למיניהם", הוא אומר. "את הבקשה בוחנים קצינים בכירים במילואים, והם יכולים להגביל את האישור לפרויקט מסוים, לזמן מסוים - וגם להגביל את הידע שיועבר ללקוח. ישנם שיקולים ברורים מטעמים של ביטחון לאומי, אך ישנם גם כאלה שנובעים מהצורך לשמור על יחסי החוץ של המדינה. קיימת ועדה מייעצת, והיא נקראת בפעמים בהן קיים חשש שיש כאן שיקולים נוספים - למשל כשמבקשים לייצא לגוף שאינו ממשלתי או למדינה שיש איתה יחסים דיפלומטיים, אך יש חשש שהייצוא יביא לסכסוך".
סקין מספר שנתקל במצבים בהם אפ"י מאשרת להעביר הדרכה למדינה, אבל הוא עצמו בוחר שלא להעביר נושאים מסוימים בהדרכה אף על פי שאושרו. "אפ"י מחליטה בדיוק אם אני מאמן אותם בירי בקו יורים או בתוך מסדרון. אבל בשטח למדריכים יש שיקול דעת, ולא לקצינים הבכירים ממשרד הביטחון. היו פעמים בהן אני לא הדרכתי נושאים מסוימים כי בעיניי אף אחד לא צריך לדעת אותם - למרות שאפ"י אישרה".

עו"ד אברמוביץ' מסביר שהעונש הצפוי לאדם שמייצא ידע או ציוד ביטחוני ללא אישור, מגיע עד שלוש שנות מאסר וקנסות כבדים. "ולא רק החברה זקוקה לאישור, אלא גם המבצע", הוא אומר. "העונש תקף גם לגבי החייל המשוחרר שעובד בחו"ל. מי שעובד שם צריך לדאוג לעצמו, ולקבל מראש חוות דעת משפטית שמוודאת שמי שהזמין ממנו את השירות פעל כדין".

אז איך באמת יודעים המשוחררים הטריים האם מדובר בהזדמנות עסקית חד–פעמית, או בחוויה מפוקפקת שהם עתידים לשלם עליה ביוקר? לכהן, שכבר הספיק לצבור קילומטראז' בתחום, יש כמה עצות. "בסופו של דבר, רוב החברות עובדות בשיטה של מפה לאוזן, אבל אפשר לראות שחברה לא רצינית זו אחת שלא מבטחת אותך, כזאת שאין לה משרדים, שמראיינים אותך בה בבית–קפה", הוא אומר. "חברה רצינית זו אחת עם משרדים גדולים ואתה פוגש בה אחראי כוח אדם ואת המנכ"ל. כשאני גויסתי עשיתי מבחנים פסיכולוגיים ונשאלתי מה אני מעדיף לעשות".

"אנחנו אכן עובדים עם עוד חברה שנותנת הערכת עובד - אם זה על–ידי פסיכולוגים שעושים הערכת נאמנות, וגם פוליגרף כשנדרש כדי לתת את התמונה המושלמת של העובד ללקוח", מאשר סקין. "בסופו של דבר, הלקוח יודע טוב מאוד מה הוא רוצה - ובמשימה שלנו בהפלגה, לדוגמה, ביקשו רק יוצאי סיירות. גם חברת היי–טק שמגייסת עובד רוצה לדעת בדיוק מי האדם שהיא שוכרת".

אחרי שכבר התקבלו הלוחמים לשעבר לעבודה, מסביר סקין, עליהם להתרגל לכך שאחרי חופשה קצרה - הם שוב חוזרים למסגרת קשוחה מאוד. "יש משמעת צבאית: הם עושים מסדרים וחייבים להיות תמיד מגולחים", הוא אומר. "יש לקוחות שמבקשים עובדים מגיל מסוים, רק אחרי גיל 26, בדיוק מהחשש שהם יראו בזה טיול אחרי צבא".

כהן, הצעיר שבחבורה, יודע שלא היה מרשה לעצמו למעוד ולהפוך את החוויה בחו"ל להשתוללות. "יצא לי גם לצאת לבלות, כי זה חלק מההוראות של החברה - חובה לצאת ולבלות ולעשות קניות, להיות אנושי", הוא אומר. "אתה ילד שבגיל 21 מרוויח 7,000 דולר בחודש, כששנייה לפני זה הרווחת 700 שקל - ואנחנו באמת לא רק עובדים. אנחנו גם יוצאים, אבל עושים את זה בצורה מאורגנת ומסודרת. בסך הכול, אנחנו אנשים שבאו לעשות את העבודה שלהם בצורה הכי מקצועית. אתה לא מתפתה לשום דבר כי אתה יודע שיש לך ביד ביצת זהב, ואתה פשוט לא מוכן להיפרד ממנה".

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2011/03/08.htm

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.18 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה