מילים נודפות כגשם זלעפות
ביום בהיר שטוף שמש.
ילדים משחקים בגן ומתגלשים
במנהרת זמן על דמיון רחב.
צוללות טובעות בים מדברי.
רכבות על פני שטח תלול
מלטפות שיירות מקקים כאמהות.
אני יושב על מרבד קסמים,
מחכה לנסיכה בעלת שיער זהוב ומתולתל.
האם אפשר לחתוך את המתח עם סכין?

שבילי זוהמה מבעד לחנות בגדים
מובילים את היופי הנוצץ של פח הזבל.
רקמות דם מונחות על מדרכות
המחכות למשיח שיבוא.
אריחי מתכת טבולים בחומצה
מעלים זיכרון ישן של חוכמה.
אני מרחף איתה על גבי מטוס,
מביט בעיניים כחולות נוצצות מעייפות.
האם ראוי לשבור את האגרטל הכחול?

מרכבות סוסים נוהרות למלחמה
הנוגעת בעומקי שלום לא החלטי.
נערות מביטות במראה רוחנית
המטיפה לראשות מלכת היופי הצנועה.
יונים גוועות לפירור לחם
המלקק שפמו מגבינת השמנת.
אני מחבק נערה עירומה
ומגונן על פיסת גופה השברירי.
היש עוד יופי בעולם זה מלבדה?

"אינני מוכן להודות בכך, אך אנסה לנסח זאת בבהירות מוחלטת: אנוכי הוא אנוכי. אתה הוא אתה. כל העובדות אשר נוכחות בשטח לא קיימות מבחינתי!"

זה... וואו. אני אפילו לא משלה את עצמי שאני מבין בצורה מלאה את מה שניסית להעביר כאן אך ההפצצה (הטובה) הזאת בסצנות של ניגודים שמתוארות בצורה מצויינת פשוט משאירה אותי בפה פעור.

בראבו!

קראתי את כל השיר שלוש פעמים, ועדיין אני מאמינה שלא הצלחתי לחלוטין לחדור לעומק המחשבה שלך בכתיבה. כפי שהקרדינל כתב, עוצמת הניגודים שהצגת פה מטורפת ומסחררת.

כל הכבוד. יצירה שגורמת לקורא שלה לחשוב- לטעמי היא יצירה טובה.