ב-8 במרס 1969 פתחה מצרים בהפגזה כבדה לאורך 120 ק"מ בתעלת סואץ. במשך 17 חודשים המשיכו המצרים בפעולות לאורך התעלה, ואילו התושבים לאורך הגבולות מקריית שמונה ועד אילת סבלו מקטיושות ומפיגועים. 721 ישראלים נהרגו במלחמה הנשכחת - שפרצה לפני 40 שנה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3680881,00.html

looopy

בת עיר. מושג הולך ונעלם. אצלינו בני הדור השני, בן או בת עיר של הורינו,היו במעמד של כמעט דודים, שלרוב גם הםהיו שארי בשר רחוקים ששודרגו .כזו היתה אימו של מרק,ר בסגול, בוגיינסקי, בת עיר של אימי. מרק היה בן יחיד להוריו ששרדו את התופת באירופה. בלג בעומר פתחו המצרים בהפגזה לאורך הקיו. בין ההרוגים היה גם קצין הצנחנים מרק. אימו הלכה לעולמה חדשים מספר אחר כך. את אביו הייתי פוגש עוד שנים מספר באגף הספרים של השקם המרכזי בחיפה, שם עבד, או נכון יותר, עמד. עד שגם הוא ניפטר.

אני זוכר כי (כמדומני) ב-69/70 נפגע מטוס הפנטום של טייס צעיר בשם איתן בן אליהו (חבר משפחה..ולימים מפקד החיל) ע"י טיל מסוג סאם 2 ואיתן צנח "בשלום" בתעלה כאשר טנק שלנו נשלח לחלצו.
טייסי חיל האוויר באותה תקופה גילו אומץ לב מדהים בהפציצם מטרות בתעלה ובעומק מצריים, חשופים לחלוטין לירי טילי סאם 2 ו-3 שעשו שמות במטוסינו..
לא אחת נפל טייס בשבי ולא מעט טייסים אמיצים לא חזרו..

looopy

הייתי בי"ב (אז קראו לזה שמיניסט), מתוך כוונה גמורה ללכת לקרבי, כמו כל שאר הבנים בבית הספר. כל בוקר, לפני לכתנו לבית הספר, היינו שומעים במהדורת החדשות את מניין הנופלים של היממה האחרונה. זה היה מזוויע לגמרי. מצד אחד - האופוריה המוחלטת של הנצחון ב-67, ומאידך - החדשות המצמררות האלה.
מה שכמובן הוביל לבדיחות מורבידיות אינסופיות. הרי לא היתה אופציה להיות "פחדן" או "תבוסתן" (להזכירכם - היינו אז הצבא הטוב בעולם. מי היה מעז להשתמט או לפקפק?) ולפיכך - כל מה שנותר לנו לעשות זה לקבל בהשלמה מלאה, כמעט נינוחה, את הסיכוי הלא-רע להיהרג.
אבל היה עוד סיפור, ונקרא לו "הנוער לשלטון". באותן שנים הנוער היה לגמרי דומיננטי בתשומת ליבו של העולם - מפריז ועד וואשינגטון, מרומא עד קנט-סטייט. כיון שהציבור "שלנו" רצה להבין מה קורה עם הנוער "שלנו", היינו חשופים לא מעט לאורות הזרקורים. כיכבנו עם כל הומור הגרדומים שלנו.
לשמחתי ממש ערב הגיוס פרצה הפסקת האש, וזכינו להיות מחזור 212-הפסקת אש. כך שבני המחזור שלי - ברובם הגדול - לא אכלו אותה במלחמת ההתשה. היה זה המחזור הקודם לנו ששילמו את מלוא המחיר. אבל זה התאזן - ב-73 היינו בסוף שרותנו הסדיר, ולא היה מחזור שאכל אותה יותר מאתנו.

כנראה שאתה "מעט" בוגר ממני
אני מחזור אוגוסט 73.
אני זוכר היטב את כותרות העיתונים של אותה תקופה, הפשיטה על האי גרין..התחושות הקשות שמילאו את כולנו..תקופה קשה.

looopy

אני חייב לציין (ואני מאוד מתבייש בזה) שמעולם לא סיפרו לי על המלחמה.
חוץ מהזכרת השם בלבד (מלחמת ההתשה) מעולם לא שמעתי סיפורים על המלחמה.

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

אני לא ממש יודע אם המשפט נולד בשל מלחמת ההתשה אבל המשפט קנה לו מקום של כבוד בהיסטוריה העכשווית שלנו.
כמעט "גששי"

looopy

והנה עוד משהו מYNET:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3680889,00.html

המשפט הזה שייך, ואני לגמרי בטוח בכך (על אף העובדה שאאני מסתמך על זכרוני בלבד) לתקופת המיתון. בתקופה זו, שקדמה למלחמת ששת הימים, היה שפל כלכלי חזק בארץ, שהכה בעיקר בשכבות הביניים. אין לי מושג איך זה קורה, אבל זה קרה. השילוב של ממשלה סוציאליסטית, שחיתות ומשבר עונתי ילדו את זה.
כילד - אני זוכר שזה היה נורא. מדי שבוע מישהו בישר על עזיבתו את הארץ.
אז נולדו בדיחות אשכול, ואז נולדה האמירה הזו, שהיתה חלק מהספרון ההוא.
בכל מקרה - האוירה בארץ, במלחמת ההתשה, לא היתה תבוסתנית. כלל וכלל לא. להפך - הארץ היתה בשיא האופוריה, ומצב הרוח היה מרומם למדי.

להזכירכם - במקביל למלחמת ההתשה, הכותשנית והארורה, משה דיין הסביר שעדיף שארם ללא שלום, גולדה אסרה על נחום גולדמן להפגש עם נאצר, אייבי טס לקהיר, הפנתרים הפגינו בירושלים, מלכת האמבטיה נפלה בקאמרי, והיו מי שעשו חיים משוגעים במרחבי סיני.

זו בכלל לא היתה תקופה רעה - למעט הנופלים. כן, המשפט הזה נשמע מזעזע, אבל אני מדווח מהזכרון: מצב הרוח היה מרומם, הפטריוטיזם היה בשיאו, הכלכלה היתה טובה ו.... בחזית היו הרוגים. כל יום. רחוק מאד מהעין.

"לחם עבודה, מחנה ליהודה.."!

looopy

זכור לי במעומעם מספר ילדים כלשהו [איני זוכר איזה] כי כאשר משפחה הייתה יורדת מן הארץ היה נהוג להשתמש בבטוי המרכך 'עברו לחיפה' שכן ככל הנראה אז היו מפליגים ולא רק טסים.

ומה זה 'מחנה ליהודה', קשור לשוק?

אני זוכר אתה ההפגנות באמצעשנות ה-60 וזאת היתה הקריאה/סיסמה של אותה תקופה.
אני גם זוכר "עוברים לחיפה", אבל לא זוכר את ההקשר.

looopy

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ארדיכל ...בכל מקרה - האוירה בארץ, במלחמת ההתשה, לא היתה תבוסתנית. כלל וכלל לא. להפך - הארץ היתה בשיא האופוריה, ומצב הרוח היה מרומם למדי. להזכירכם - במקביל למלחמת ההתשה, הכותשנית והארורה, משה דיין הסביר שעדיף שארם ללא שלום, גולדה אסרה על נחום גולדמן להפגש עם נאצר, אייבי טס לקהיר, הפנתרים הפגינו בירושלים, מלכת האמבטיה נפלה בקאמרי, והיו מי שעשו חיים משוגעים במרחבי סיני. זו בכלל לא היתה תקופה רעה - למעט הנופלים. כן, המשפט הזה נשמע מזעזע, אבל אני מדווח מהזכרון: מצב הרוח היה מרומם, הפטריוטיזם היה בשיאו, הכלכלה היתה טובה ו.... בחזית היו הרוגים. כל יום. רחוק מאד מהעין...

צר לי להסכים עם התיאור שגם עפ"י זכרוני הוא די-מדוייק...

A friend in need - is a friend indeed

אכן, תיאור מדוייק. האופוריה הזאת התפוצצה לנו בסוף בפנים.
אני זוכר את תקופת שירותי בסיני כתקופה מלאת הכרזות בומבסטיות של "ננפנף אותם" , נקפל אותם וכיוצא באלה.
באוגדת סיני נערכו כל מיני קפ"קים גרנדיוזיים, בהם הציגו קציני אג"ם למיניהם תכניות מפוצצות, כגון, "חתול מדבר", "נמיה", "בן חיל", ועוד כל מיני שמות קוד של ביצועים, בהם צה"ל הגיבור יצלח כהרף עין את התעלה ויקפל את מערכי הצבא המצרי. מנגד, דוללו הכוחות בקו התעלה, כאשר שמעתי במו אזני קמב"ץ נפוח מרב חשיבות עצמית מסביר כי די בכל הגזרה המרכזית של התעלה בסוללת רומח אחת, וכי זאת אף תיתן מענה לשתי סוללות מהגזרות האחרות שהיו "מיותרות", לדעתו, נוכח הטווח הגדול של הרומח. יש לזכור כי המדובר היה ב-4 קנים בעלי קצב אש של פגז בדקה ופיזור עצום בטווחים הארוכים.

.

הביטוי לקוח מהספרון "כל בדיחות אשכול" שיצא באמצע שנות ה-60, שנות המיתון.

.

היתה תופעה של קציני מילואים שהתנדבו לשרת במעוזים בתעלה כדי להשרות ביטחון ולתרום מניסיונם. קראו להם הנמרים. באותה תקופה רווחו שירי הלהקות הצבאיות אודות יחידות צהל : יש לי אהוב בסיירת חרוב, בסיירת שקט, הוא פשוט שיריונר. ועוד. אגב, אם לכם קראו 212 הפסקת אש, לנו קראו משום מה: 222 פאנטום.

כנראה הגיעו הפאנטומים לארץ בעת גיוסכם.
שמות המחזורים היו בדרך כלל על סמך ארועים שארעו בצה"ל באותו חודש.

במיכלית של חיל האוויר האמריקאי שתדלקה את הפנטומים בטיסתם לארץ , איפואשהו מעל הים התיכון
אמר המוביל הישראלי לשאר הטייסים בעברית משהו בסיגנון : עכשיו נראה לזונות האמריקאיות כיצד אנו
יודעים לתדלק כמו שצריך , בן דודי שירד מהארץ בגיל 10 הבין כמובן עברית וענה בקשר : מדוע אתה
קורא לנו בני זונות ? . סיפר לי שמאז שענה מה שענה הייתה דממת קשר בעברית ...

האתר שלי :
http://sites.google.com/site/amotisrael/home

הפנטומים הגיעו הרבה לפני ה222. למיטב זכרוני הם הגיעו עם ה-205 או 207.

.

למעונינים אשכול שפתחתי בעבר. בקרב, באימונים ובשיגרה




http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=334904&highlight=402

תודה.

looopy

כדאי גם שתספר להם כי בכל הקו היו 6-9 סוללות (24-36 קנים) שעמדו מול למעלה מ-1000 קנים מצריים.
כמה פגזים יריתם אתם בכל יום קרב?

.

אוסיף כמה מילים על הלחימה בתקופה ההיא:

אמנם דווחתי כל יום דו"ח תחמושת, אך קשה לזכור מה היה השיא היומי. ירי מאות פגזים ליום לסוללה לא היה אירוע נדיר. היו מקרים בהם המאגר הסוללתי התרוקן ומשאיות תחמושת הגיעו עד לקנים תוך כדי ירי. רק הסוללה היה מתחילה בירי, מייד היו פותחות באש נ"ס סוללות רבות. למזלנו הירי המצרי היה ללא טיווח. פשוט היו מכסים באש שטחים נרחבים. גם אם נפלו פגזים קרוב, בדרך כלל החול שמסביב עזר לבלום את הרסיסים. למרות כל זאת המתח היה רב בייחוד כשהפגזים החלו להתקרב. הסוללה הייתה יורה מעמדה ולאחר זמן הייתה מדלגת לעמדת חליפין. מדדנו מראש בשטח עמדות חליפין רבות. היות והיה מחסור בסוללות שלנו, היו מקרים בהם נסענו על שרשראות עשרות קילומטרים, כדי לירות לגזרות יותר רחוקות. היו יורים בעיקר ביום אבל גם בלילה. פעמים רבות הטיווח נעשה ע"י תצפית אוויר שכונתה על ידינו "הסכסכן". רק המטוס היה מתקרב לאזור המצרים היו מתחילים בהפגזות. נוסף על השמירות הרגילות, תקופה ארוכה היינו משכיבים מערבים (כונו תשמועים) סביב הסוללה – היה חשש מפשיטות חיילי קומדו מצריים. הרבה לא ישנו בתקופה ההיא. שינה בלילה הייתה בדרך כלל עם נעליים. עקפנו את הבעיה בצורה לא תקנית בבית. סנדלר היה חותך את הנעל הצבאית ותופר ריצרץ בצד. בצורה זו הנעליים כל הזמן היו שרוכות במלואן. "תקן" היציאות היה לשבוע ברוטו, כל 3 שבועות לחימה. לא תמיד היה ניתן לעמוד בכך, אבל השתדלו מאד. הרבה פעמים אנשים היו מתחלפים לצאת הביתה תך כדי ירי . לא זכור לי מקרים של הברזה של אנשים שלא חזרו מהבית. האוכל למרות שהמוצרים לא היה מגוונים ומוצרי חלב טריים לא היו, בושל עם כל הלב ע"י טבחי הסוללה. האוכל תוגבר גם ע"י חבילות סרדינים למיניהם וצ'ופרים מהבית בעיקר לארוחות בוקר. פעם אחת הגיע טבח שלא היה שייך לסוללה והתחיל לחפף, נוהל שמיכה פעם אחת בלילה פטר את הבעיה. נציג "הנמרים" הגיע גם לסוללה שלנו, תך כמה ימים חלה בצהבת ופונה.

מתחמים משורטטים על המפה אליהם הסוללה ירתה בלי טיווח. זו הייתה שיטת הירי הרוסית שעיקרה היה: יש מספיק פגזים, אחד ודאי יפגע. בנוסף, זה ירי מטריד שמקשה על כוחותינו לפעול.אני חושב שקוראים לשיטה גם ירי סטטיסטי, אבל לא בטוח.
ניתקלתי בזה גם בגולן במלחמת יום כיפור.כאשר תפסנו מפות טיווח סוריות.

אולי ירו 40000 פגזים באופן חד פעמי, אך אני לא מאמין שזה היה על בסיס יומי. בכל מלחמת יוה"כ צהל ירה בשתי החזיתות כחצי מהכמות הזאת ליום לחימה.

לא כתוב שזה היה על בסיס יומי.

looopy

ביום 7/8/70 נאמה גולדה לאומה, נאום באשר להפסקת האש. באתר ההנצחה שלה, ניתן לשמועה את הנאום.
חומר לחשיבה:
https://goldameir.secured.co.il/zop...0/1/1153043049/

.

..במיוחד עבור גולדה שטעתה בתפיסתה פעם אחר פעם.

looopy