לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי         אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל החברים ובני משפחותיהם !!! :-) חג שמח !!! חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חברה וקהילה > מה שבלב
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 04-04-2009, 01:35
  ggwp ggwp אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.04.09
הודעות: 25
"תן לי נקודת אור אחת בחיים שלך"; "לא מוצא כלום"

ההודעה הזו מתבשלת אצלי כבר המון זמן, שאני מחפש בו דרך להוציא את זה החוצה. כתוב באנונימי כדי בכל זאת לשמור על פרטיות.

יכול להיות שאני בכיין, יכול להיות שאני מרחם על עצמי, ויכול להיות שהתפיסה שלי את החיים ממש לא נכונה, אבל אני מרגיש שהגעתי לשפל של החיים שלי עד עכשיו. זה שילוב של המון דברים שקרו וקורים לי בחיים ואני כנראה פשוט לא יודע איך להתמודד איתם.
אני בן 20(היום), עוד מעט סוגר שנה בצבא. חיים עם בעיות היו לי כבר לפני הצבא, בערך מתקופת חט"ב. אנחנו גרים בדירת 3 חדרים שהיתה אמורה להיות זמנית כשהייתי בן 6. עד לפני שנה בערך היינו 2 הורים, אח שלי ואני. לפני שנה, אחרי בערך 4 שנים של מריבות אבא שלי עבר לגור במלון ליד, ונשארנו עם אמא בבית.
חבר לא היה אצלי בבית מאז כיתה ח', וחדר משלי לא באמת היה לי אף פעם. הבית נראה נורא, מוזנח. ערימות של ניירות, ספרים וחומר עבודה של ההורים, קירות שמתקלפים, על המיטה בחדר של ההורים יש ערימות של כביסה לא מקופלת. בלי דלת למקלחת...

האבסורד הוא שמעולם לא החסירו ממני שום דבר. יש לנו שני מחשבים בבית, טלויזית LCD, דיוידי ופלייסטיישן. אנחנו לא חיים במחסור ואנחנו לא נזקקים, אבל בית נורמלי אין.
אמא שלי מקובעת בגישה שרק היא תסדר ורק היא תמיין את כל החומרים והדברים שיש בבית, כי הכל שלה, ורק אז נביא שיפוצניקים ונתקן את הבית. בגלל שהיא צריכה גם לעבוד, אז היא לא מספיקה לעשות את זה בעצמה, ונתקענו במעגל כזה שלא נשבר אף פעם.
אבא שלי אימפוטנט, אין מה לדבר ואין מה לצפות לעזרה. הכי הרבה שהוא מסוגל לעשות זה להסיע ולעזור בקניות. מצד שני, לא עברנו דירה עדיין כי אמא שלי לא הצליחה למצוא את ה-דירה שהיא רוצה.
אני חושב שניסיתי לעזור ולהרים את המצב למעלה, אבל היא פשוט לא מוכנה או להתפשר במטלות או לסמוך עליי. הכי הרבה שהיא מסכימה שאני אעשה בבית זה לשטוף כלים, רצפה ולקפל כביסה, אבל כשדברים נראים איך שהם נראים, זה פשוט כ"כ מייאש, וכשאני עושה את זה אני חושב 'אוקיי, ו? איך זה יקדם אותנו איכשהו?'

זאת הפעם הראשונה שאני מספר את זה בכזה פירוט. לחברים שלי לא סיפרתי כלום, בחיים. פשוט אי אפשר לבוא אליי, וזה בערך סוף העניין מבחינתם. סיפרתי פעם קצת למישהו מהצבא, וזה היה יותר לעודד אותו כדי שיראה שיש עוד אנשים עם בעיות שמסתדרים. אני לא מרגיש שיש לי חברים טובים, אבל אני לא יודע אם זה בגלל שאני לא נפתח איתם, אף פעם, בגלל משהו שאני משדר(העיניים שלי מראות הכל?) או שפשוט זה האופי שלהם שלא מתאים לי.
אנחנו חבורה של כמה חבר'ה מהאזור, את חלקם הכרתי בשנתיים האחרונות ועם חלקם גדלתי מההתחלה. כן, זה ישמע סטראוטיפי על גבול כיתה ד', אבל אני פשוט מרגיש שהם "חנונים", וכשאני איתם, אני פשוט לא מרוצה שאלו החברים שלי.
חברים חדשים שאני חושב שמתאימים לי ושאני ארצה להיות איתם לא ממש הצלחתי למצוא, לפחות לא איך שאני חושב שחברות צריכה להראות(מצד שני, אני לא בטוח שאני יודע איך היא כן אמורה להיות). יכול להיות שכן מצאתי ולא ידעתי לשמור על קשר. זה אחד הדברים שאני הכי גרוע בהם, בלשמור על קשר.אני סגור וביישן מלכתחילה, וגם בצבא אני חושב שאני יותר סגור מכולם ובגלל זה לא התחברתי שם ליותר מדי אנשים.

חזרה לרצף הכרונולוגי, שלושה שבועות לפני הגיוס טיילתי בשביל ישראל. שבוע אחד עשיתי עם 2 אנשים שהכרתי ועוד 2 שמישהו שאני מכיר צירף. בכוונה לא השתמשתי במילה חברים, כי המשך קשר לא יצא מזה, עם אף אחד מהם. אח"כ טיילתי עוד שבועיים עם קבוצה מאורגנת(אב"י בשביל ישראל). גם שם הכרתי אנשים שרציתי לשמור איתם על קשר, וגם מזה לא באמת יצא משהו. גם שם וגם במקומות אחרים, כמו העבודה לפני הגיוס או הקבוצת הכנה לצבא זוכרים אותי, אומרים שאני נחמד ואני חושב שגם אהבו אותי אז, אבל בתכל'ס הקשר עם אף אחד לא נשמר, ולא יצא לי יותר מחבר אחד או שניים שהקשר איתם רופף מכל אלו, וגם אליהם לא הצלחתי להתחבר מספיק כדי להגיע לבילויים משותפים. מהצבא יצאתי עד עכשיו עם חבר אחד שהקשר בינינו בינוני+-.

ואז התגייסתי, לפני שנה(באפריל) ליחידה מיוחדת. לפחות בזה הרגשתי שהצלחתי אז, אבל כשהגעתי למסלול לא הייתי מהחזקים בסופו של דבר. הייתי חוזר אחרי שלושה שבועות לסופ"ש של מריבות בבית, כשהשיא היה ביום ראשון בבוקר לפני החזרה לבסיס. נפלתי משם פעמיים, על שטויות. בפעם הראשונה החזירו אותי, כי בסופו של דבר לא היו בטוחים, ויומיים אחרי זה עשיתי פאשלה נוראית, וידעתי שהסוף, שהגיע חודשיים אחרי אותה חזרה, כבר היה בלתי נמנע, ועפתי שוב ביום האחרון של הטירונות יחידה.
נשארתי למרות הידיעה שאני הולך ליפול(ואני לא מתחרט) כי אני מרגיש שקיבלתי שם הרבה כלים, ועברתי דברים שלא הייתי עובר בשום מקום רגיל בצבא. המפק"צ שלי הגדיר את זה בסוף כ'עניין של גישה', ואמר שכאחד שהיה ביחידה הזו חמש שנים,הוא פשוט לא חושב שאני מתאים לשרת שם. בתכל'ס זה נשאר עדיין סימן שאלה גדול בשבילי, כי נפילות יש לכולם ואני לא חושב שעשיתי יותר טעויות משאר הצוות, אבל אולי אני כבר הייתי על הכוונת והן באו בתזמון לא טוב. רציתי להיות שם, אהבתי את מה שהתעסקנו בו, אבל הייתי בגישה של 'אם לא רוצים אותי אז לא צריך וההפסד שלהם'. הגעתי לבקו"ם לשיבוץ מחדש אחרי 7 חודשים בצבא.

בדרך נפצעתי. פגיעות מאמץ בשתי הברכיים מהמסלול, ואיזושהי בעיה ברקמה בברך ימין בגלל מכה שקיבלתי בה. בהתחלה זה בא בקטנה, אח"כ קצת יותר כאב, התחילו הפטורים, חשבתי שיעבור עם קצת מנוחה, לא עבר. כשהגעתי לבקו"ם לא ידעתי שהמצב עד כדי כך לא משהו, אבל ידעתי שחי"ר אני לא אשרוד. הלכתי לשריון, פספסתי את המסלול כוכבים בשלושה ימים ונזרקתי מחדש לתוך טירונות בדצמבר ביחד עם מחזור נוב' 08.(10 חודשים של דיסטנס ושש שעות שינה...)

בהתחלה רצתי, אח"כ הכאבים בברכיים החמירו וכבר כאב לי לרוץ. הגענו למקצועות, אני טען וצריך להרים פגזים. אחרי שבועיים של תרגולים כאלו כבר ממש ממש כאב לי, ועל הדרך התחילו לי עוד סוגים חדשים של בעיות בברך. אז אמרתי סטופ, אני הולך לברר מה הסיפור. עשו לי את המוות, גם בגישה שלהם וגם עם לצאת לבדיקות ולראות רופאה בבסיס.
בכיתי שלוש פעמים עד עכשיו בשירות הצבאי שלי, כולן היו בשריון. פעם אחת היתה אחרי שמפקד אמר לי לזחול על אבנים למרות שהוא ידע שיש לי בעיות ברכיים, כי אין לי פטור. קיבלתי מכות בברכיים, שהתחילו לשרוף, וזה פשוט כאב בצורה נוראית. הפעם השניה היתה כשלא רצו לשחרר אותי לבדיקה חשובה, וניסו רק לדחות את זה כמה שאפשר. הפעם השלישית היתה כשהחובש, ביחד עם עוד מפקד מהסגל, פשוט אמרו לי "אתה לא נפצעת בצבא", וגם הרשו לעצמם להתווכח איתי על זה, וזה גמר אותי לגמרי.

עכשיו אנחנו באימון מתקדם, שאני לא עושה. יש לי פיזיוטרפיה וכנראה שאני אלך גם לניתוח, לפחות בברך אחת. זה אומר שאני ארד מחזור למרץ 09, ושאני אסיים מסלול, כשזה יקרה, עם פז"ם של לפחות שנה וחצי. קצת יותר מדי בשביל כולה לעשות מסלול בשריון. אנשים שהתגייסו איתי כבר לוחמים, בקורס מפקדים או יסיימו את המסלול שהייתי בו עוד 4 חודשים, ואני פשוט נתקע מאחורה. בתקופה שהצבא זה כל החיים שלך, זה הורס. יכולתי להוריד פרופיל, העדפתי שלא. אני פשוט לא מסוגל לראות את עצמי עושה משהו לא קרבי בצבא. אולי בפנים אני צריך להוכיח משהו.

תכל'ס, אני עסוק רוב היום בלחשוב כמה רע לי. "אין לי בית, אין לי חברה, אין לי חברים , אני לא מוצא את עצמי בצבא, נדפקו לי הברכיים." אני יודע שזה לא טוב, אני גם יודע שהיו זמנים שצורת המחשבה שלי היתה אחרת. עכשיו אני פשוט לא מצליח לשנות אותה.

אני לא בטוח למה כתבתי את ההודעה הזו פה, אבל נראה לי שאני מחפש דרך לצאת מהמצב הזה, להתרומם. היום דיברתי עם מישהו על עניין הצבא והוא אמר לי "אוקיי, תספר לי עכשיו על נקודת אור אחת בחיים שלך." חשבתי, ולא היה לי מה לענות לו.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 04-04-2009, 10:42
צלמית המשתמש של חרוב
  משתמש זכר חרוב חרוב אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 17.05.03
הודעות: 4,101
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ggwp שמתחילה ב ""תן לי נקודת אור אחת בחיים שלך"; "לא מוצא כלום""

אני ממש מתבלט מאיזו נקודה להתחיל...

אני אתחיל מנקודת הצבא.
1. בתור מישהו שגם נפצע מבחינה בריאותית בצבא רק בגלל שהוא רצה לתרום מעצמו עוד ועוד - הגישה שלי היא כזאת: קרבי זה נחמד וכיף אבל יש עוד המון תפקדים וצורות אחרות לתרום. אם תהרוס את הברכיים לחלוטן (ואתה בדרך לשם אם עוד לא שם כבר עכשיו) - החיים שלך ישתנו. את הצהבא, כפי שהבנת, זה לא יעניין.

אם תשאר בקרבי לשם אתה מועד ותסלח לי - זה לא שווה את זה. תנסה לקבל שיחת מג"ד (ואתה חייב לקבל) תשתוך בפניו את הסיפור ותבקש ללכת לוודעה רפואית. תנסה להוריד פרופיל בשביל לעזור בתפקידים אחרים (מודיעין, למשל). אם זה לא יצליח אני ממיץ לשאל בפורום מתגייסים. חלק מהכותבים בפורום הם אנשי צבא בכירים בסדיר ובמילואים (מבדיקה אישית).

הבית.

אני בגישה של אם משהו לא מוצא חן בעינייך - תשנה אותו. יש לך את הכוח הפיזי ויש לך את הרצון. אז, לפי מה שתיארת זה מה שצריך לעשות:

2. למצוא דלת למקלחת - אתה צריך לחפש בבתים נטושים / כאלה שמיועדים להריסה / בתים שמיועדים למכירה... רק לא לשכוח לשאול. אתה לא צריך את הדלת המושלמת לשנת 2009? רק... דלת.

3. בן כמה אחיך? תלוי בגילו אבל אתה והוא יכולים לפוך את זה למבצע צבאי. להשתלט על הבית. כל סופ"ש משימה אחרת. פעם זה הקירות. פעם זה הספרים (גם אם צריך לשים מדפים). פעם זה כל הניירות וכדומה. אגב, אם תביא למבצע הזה גם אנשים שאתה רוצה להעמיק איתם את הקשר - זאת דרך מצויינת לעשות את זה!

4. אני מבין שסעיפים 1+2 נוגדם את ההשקפה של אמא שלך אודות זה שרק היא תסדר ותארגן. אבל, במבחן המציאות, זה לא עובד. עובדה. אמרת שהבית מוזנח. אמא שלך רק מנסה להוכיח לעצמה ולאחרים שיש חיים עצמאיים לחלוטין לאחר הפרידה מאבא שלך. זה קשה ולא קל. אבל, אין אדם שמסוגל לעשות הכל בעצמו. רק כשהיא תבין שאתה ואחיך יכולים להיות ביחד בשבילה - אז כשמשפחה אתם תגיעו הרבה יותר רחוק מאשר כל אחד לחוד.

הגישה

5. מסלול חיי שונה אך דומה לשלך. גם לי לא הייתה מישהי באמת עד גיל 19-20. גם אני דפקתי את הבריאות שלי בצבא. אבל. יש לך המון להודות עליו. קודם כל - יש לך בית. יש לך 4 קירות שמלאים באנשים שאוהבים אותך. יש לך משפחה. אמא, אבא, אח. אלה לא דברים מובנים מאליו. יש לך מסגרת - הצבא. יש לך גוף שעוד ימצא לך תעסוקה ושבו תוכל להכיר אנשים חדשים וקשרים נפלאים (לי אגב, אין שום קשר עם מי שהיה איתי בקרבי אך המון קשר עם החבר'ה מהתפקיד עורף ומהמילואים). יש לך גב כלכלי. יש לך המון. רק תפסיק לראות אותם כמובן מאליו. ובקשר לחברה... אני את הקשר הרציני הארוך טווח הטוב ביותר שלי הכרתי רק בגיל 21... כן, מיד אחריי השחרור. אז מה?

החברים


6. חברים. שוב, חברים באים והולכים. חברי האמת הם אלה שצריך לשמור עליהם ומלווים אותך שנים כלווינים. יש לי חברים בני 7-8 שנות הכרות. ויש לי כאלה בני 2-3 שנים. אז מה? אגב, חלק מהחברים הכי טובים שלי הגיעו... מפה. אנשים שאני מרגיש ממש קרוב אליהם. חלקם איתי בניהול, לדוגמה. חלקם כבר לא כותבים פה. המפגשים נותנים המון.
_____________________________________
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 09-04-2009, 00:37
  -=Ohad=- -=Ohad=- אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 1,742
הודעה קצת שונה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ggwp שמתחילה ב ""תן לי נקודת אור אחת בחיים שלך"; "לא מוצא כלום""

"אני יודע שזה לא טוב, אני גם יודע שהיו זמנים שצורת המחשבה שלי היתה אחרת. עכשיו אני פשוט לא מצליח לשנות אותה."

כל מה שקורה לך בחיים הוא תוצאה של צורת המחשבה שלך,
בין אם אתה חושב ככה ובין אם לא...

הנחת היסוד שלך לגבי החיים היא שלילית, אתה פסימי, ואתה מכניס את עצמך עמוק יותר לתוך החרא...

הייתי מציע לך לקנות ספר בשם "כוחו של התת מודע" - ד"ר גוזף מרפי
(זה בערך רב מכר עולמי ככה, והסופר בכלל אמריקאי ככה שתהיו בטוחים שלא יוצא לי מזה כלום)

בספר הזה, תבין קצת יותר על ההשפעה של צורת המחשבה שלך ושל הנחות היסוד,
ותקבל עצות מעשיות איך לשנות את המחשבות ההרסניות האלה שלך..

ואל תתבכיין על חוסר זמן,
אני הייתי קורא ספרים גם כשהייתי חוזר הביתה אחרי 28 וגם בחצי שעה התארגנות אם זה היה חשוב.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 03-07-2009, 23:55
  zmani123 zmani123 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 03.07.09
הודעות: 1
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ggwp שמתחילה ב ""תן לי נקודת אור אחת בחיים שלך"; "לא מוצא כלום""

נרשמתי לפורום הזה במיוחד בשביל להגיב לך.

אני מכיר את האישיות שלך, יש הרבה אנשים כמוך, אני אחד מהם.

אל תקשיב לכל שטויות של ה"אתה יצרת את המציאות הזו" וכל הקלישאות המעפנות האלה של אנשים שעם כל הכבוד על הרצון לעזור, לא מבינים שלא כל אחד נולד לאותו גורל ומדברים מנקודת מבט רחוקה שנות אור, ולכן לא ממש יכולים לעזור.

בגלל זה אתה לא תראה אותי מגיב לדברים שאני לא מכיר ולא התניסיתי בהם ולכן אני לא אתיימר "לעזור" ע"י זריקת קלישאות מרגיזות.

אז נחזור לענייננו.

יש לך בעיה גבר. אני יכול לשבת ולמנות כמה שטויות הם באשמתך. אם אני אשב ואספר לך את הסיפורי גבורה שלי מהצבא, אתה תתפלא לראות כמה קווי דימיון יש בין הסיפורים שלי ושלך.

המשפחה שלך קלקלה אותך גבר. אף אחד לא אשם, אין על מי לכעוס, אבל אתה צריך להבין, יש לך אישיות מקולקלת.
כל הדברים הרעים שקורים לך, תתפלא (או לא) אבל רק אתה זה שמביא את המצבים הרעים. אתה כרגע לא יכול להבין את זה, אבל יש לך אישיות הרסנית. כל הזמן יחזרו על עצמם בחיים שלך סיפורים כאלה של איך נדפק לך הכל ואיך פה לא הלך לך כי הזה והזה היה ככה... ואחר כך כמו לולאה הסיפורים האלה יחזרו על עצמם כל החיים שלך עד שתעשה סטופ.

ככה לי זה היה, אתה צריך להבין, אני מדבר איתך בכזה ביטחון שאני יודע מי אתה כי אני מכיר את הסיפורים האלה אחד לאחד. גם אני הייתי במסלול בצבא ואז יצאתי ואז הגעתי למקום אחר. אפילו יצאתי לקצונה ואז עפתי מיחידה וזה משהו שחזר על עצמו בכל דבר שעשיתי בחיים שלי גם אחרי שהשתחררתי.

גבר. תעשה סטופ.

אתה צריך פ-ס-י-כ-ו-ל-ו-ג.

אתה צריך ללכת לטיפול לפחות שנה.

אין מה לעשות אח קטן ויקר, לפעמים בחיים הגורל לא נחמד לכל אחד ויש כמה מאיתנו שנהיים אנשים מקולקלים בתוכם.

מה שאבא ואמא לא עשו, כלומר להעניק לך יסודות להיות אדם נורמטיבי, רק פסיכולוג יוכל לתקן.
זה מרגיז , זה מעצבן, זה משגע..

תעשה טובה לעצמך. לך לטיפול.

אני?... כבר אין לי סרטים כאלה בחיים. אין יותר קפריזות, אין יותר דברים שנדפקים ועוגמות נפש שיכולות לשגע.
ומה קרה?... אני בנאדם אחר?.. לא. אני אותו בנאדם. רק בנאדם שתיקנו לו קצת את האישיות.

אז שמע לי אח יקר,
פסיכולוג. לפחות שנה.
אתה תודה לי
בהצלחה
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 16-07-2009, 11:15
  lets_go_to_dance lets_go_to_dance אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 18.06.08
הודעות: 110
בתגובה להודעה מספר 5 שנכתבה על ידי פאקטשלי שמתחילה ב "קודם כל, ברוך הבא לפורום,..."

ל ZMANI123

אני לא הא לשפט אם ספרי גוזף מרפי הם טובים או לא (לדעתי כן) אבל אתה לא יכול לומר לבן אדם לא לקרא אותם כי הם לא יתנו לו כלום ושזה לא נכון שהכל תלוי במחשבה שלו ושורה אחרי זה להגיד לבן אדם שיש לו אישיות הרסנית והוא צריך טיפול - שהרי מה שכתוב בספרי מרפי זה איך להפוך מאישיות שהורסת את עצמה לאישיות שבונה את עצמה

כמו כן זה ממש מכוער ולא נכון לקבע שיש לבן אדם אישיות הרסניתת!!- מה אתה רוצה ממנו בסך הכל בו אדם שגדל בסיבה קשה והתמודד ולא הרים ידיים -על סמך מה קבעת לו שיש לו אישיות הרסנית -קצת פרופרציה!!!

ועכשיו אליך הכותב- קודם כל ישר כח שאתה מתמודד עם כזו בעיה ולא מתיאש מלפתור את המצב
אני גם חושב כמו מי שכתב לפני שאתה ואחיך צריכים לקחת פיקוד על הבית מתוך הרבה כבוד לאמא שלכם שנראה שחסר לה הרבה בטחון עצמי (חוסר יכולת להאציל תפקידים נובע רק מחוסר בטחון עצמי -וזה מובן מתוך מה שקרה לה עם אבא שלך)

יש לך כאן מקרה שאתה אחראי על בית עוד לפני שהתחתנת זה נורא קשה וכואב כשמדובר באמא
לדעתי כל פתרון צריך לכלכ גם את אמא שלך - פסיכולוג שיחות עידוד והרבה כבוד גם כשהיא משגעת אותך

בקשר לצבא- מותר לפעמים גם להגיד לא למפקד מטומטם ןללכת לכלא לאיזה שבוע - לא קרה כלום זאת לא בושה להיות בכלא צבאי כי אתה מתעקש על הבריאות שלך - לצערי בצבא מבינים רק אנשים מאד עקשנים ומתכסחי מערכת----לא תאמיןכמה הצבא מפחד מאנשים שמתכסחים איתו ונותן להם כל מה שהם רוצים
אני הייתי תותחן והיה איתי בפלוגה בחור שלא ידע ללכת לכלא בגלל כדי לשמר על הבריאות שלו -והיום יש לו פריצת דיסק חמורה שדופקת לו את כל החייים - אז תעשה חושבים - מותר לסרב פקודה בשביל הבריאות
(אני מאד אוהב את הצבא ואני מאד בעד הגוף הזה - אבל יש דברים שבהם הוא לא תקין)
לך גם לקב"ן - לאו דווקא כדי לעוף מהיחידה אלא כדי לקבל ממנו עזרה מקצועית - זה בחינם , וגם הוא יעביר את המקרה שלך ל מ"פ ותראה שכל היחס אליך ישתנה--אני אומר לך את זה מניסיון אישי

בהצלחה!
_____________________________________
בלוג ימני (1 מ 5 או 6 ברשת)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 12:03

הדף נוצר ב 0.17 שניות עם 10 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2020 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר