החיפזון מן השכינה

הרב חיים סבתו




אחד המאפיינים הבולטים בחג הפסח הוא החיפזון. מאפיין זה שזור הוא בכל סיפור יציאת מצרים. התורה מְצווה (שמות יב, יא):


וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'.


כך אף מלמדת אותנו המשנה (פסחים ט, ה):




מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור וטעון הזאה באגודת אזוב על המשקוף ועל שתי מזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד.

מפרשים רבים הסבירו באמצעות עניין החיפזון גם את טעם אכילת קורבן פסח צלי אש. הכנת הבשר לאכילה על ידי בישול דורשת זמן רב ואילו צליית הבשר, מהירה היא.


החיפזון מופיע גם כאחד הדברים שמי שלא אמרם בפסח לא יצא ידי חובתו. כך אומרים אנו בהגדה:

רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הן פסח מצה ומרור... מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם, שנאמר: 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם' (שמות יב, לט).

מקורות אלה ואחרים המדגישים את נושא החיפזון, מעוררים את השאלה: מה טעם החיפזון ביציאת מצרים? מדוע נצטווינו לדורות להדגיש מוטיב זה?


רבותינו במכילתא מבארים (מס' דפסחא בא פרשה ז ד"ה וככה תאכלו):

'ואכלתם אותו בחפזון' זה חפזון מצרים. אתה אומר כן או אינו אלא חפזון ישראל? כשהוא אומר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו' (שמות יא, ז) הרי חפזון ישראל אמור, הא מה אני מקיים ואכלתם אותו בחפזון? זה חפזון מצרים... אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: זה חפזון שכינה, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: 'קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות' (שיר השירים ב, ח), ואומר: 'הנה זה עומד אחר כתלנו' (שיר השירים ב, ט) יכול אף לעתיד לבא יהא בחפזון? ת"ל: 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו'|' (ישעיה נב, יב).

שני הסברים מובאים במכילתא למהות החיפזון. לדעה הראשונה לא היה החיפזון של ישראל אלא של מצרים. ישראל יכולים היו לצאת ממצרים ביד רמה, מצד עצמם היה להם מספיק זמן על מנת לאפות לחם. אך המצרים הם שמיהרו, הם שזירזו (שמות יב, ל):

כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.


ועדיין יש לברר, אם נחפזו המצרים מדוע עלינו להדגיש חיפזון זה מידי דור ודור? התשובה היא משום שהחיפזון מבטא יותר מכל את גודל השינוי שעברו ישראל. מאתים ועשר שנים משעבדים אותם המצרים 'בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה', ופתאום, מהפך, המצרים הגיעו למצב בו הם מגרשים אותם. לפי דעה זו החיפזון מבטא בצורה השלמה ביותר את גודלם ותוקפם של ניסי מצרים.

על פי הדעה השנייה המובאת במכילתא, החיפזון היה של השכינה כביכול. מה משמעותו של חיפזון זה? מספר גישות מוצאים אנו בדברי רבותינו.

גישה אחת תולה את החיפזון במצבם הרוחני הירוד של ישראל שבאותו הדור. על פי רבותינו מצב רוחני זה מתבטא בדברי יחזקאל (יחזקאל טז, ו):

ּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶלפְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְמִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' וַתִּהְיִי לִי.

ישראל שבאותו הדור, דור ההולדת, דור יציאת מצרים, היו ערומים מן המצוות, שקועים במ"ט שערי טומאה. כך אף כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (א, ג):


והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה', עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן... וכמעט קטהיה העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן.


'כמעט קט' היה נעקר השורש ששתל אברהם אבינו. העולם היה רחוק כפסע מחזרה לטעותו האלילית הישנה. לכן נחפז הקב"ה, לא הייתה ברירה. 'זה חיפזון השכינה' אומר אבא חנן משום אליעזר במדרש ורומז לכך שישראל כה שקועים בבוץ היו עד כי עוד רגע קט לא יהיה את מי לגאול.


אבל החיפזון מחיר בצידו. אדם שקופץ ומדלג מועד הוא ליפול, החיפזון טומן בחובו חוסר יציבות. זהו ההסבר לדו ערכיות בתיאורו של דור יוצאי מצרים אשר מחד 'ארבעים שנה אקוט בדור' ומאידך 'זכרתי לך חסד נעורייך... לכתך אחרי במדבר'. אכן, מדגישים רבותינו בסוף המכילתא, שלעתיד לבוא לא יהיה חיפזון (ישעיה נב, יב):

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

גישה נוספתמוצאים אנו בדברי המהר"ל. לדבריו, ישנם שני סוגים של ניסים, נס טבעי ונס על טבעי. הראשון נתון הוא לממשלת הזמן, אך השני הוא מעל הזמן. החיפזון ביציאת מצרים מדגיש שיציאה זו הינה על טבעית, מחוץ לממשלת הזמן (גבורות ה' פרק לו):


ולמאן דאמר זה חפזון שכינה שמפני שהשכינה באה לגאול אותם וכוח א-לוהי כוח קדוש בא להיות נקרא עליהם, ומפני כוח א-לוהים הזה שבא לגאול אותם שממהר ויחיש מעשיו כפי כוחו גבורתו לעשות ולכך היו צריכים לאכול הפסח בחיפזון.

הניסים שקרו במהלך יציאת מצרים הינם ניסים א-לוהיים, 'אני ולא מלאך', ולכן הם מעל הזמן ובחיפזון.

המהר"ל מביע רעיון זה אף בפירושו למגילת אסתר. על פניו נדמה כי סיפור ההצלה במגילת אסתר הינו טבעי לחלוטין, לכן, מסביר המהר"ל, שזור לאורך המגילה מוטיב המהירות: 'מהר קח את הלבוש', 'ויבהילו להביא את המן', כדי להראות שההצלה מקורה בקב"ה.

עניין זה מופיע אף בספורנו (בראשית מא, יד):

ויריצוהו מן הבור - כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאומרו: 'כי קרובה ישועתי לבוא' (ישעיהו נו, א), וכאומרו: 'לו עמי שומע לי... כמעט אויביהם אכניע' (תהלים פא, יד-טו), וכך היה ענין מצרים, כאומרו: 'כי גורשו ממצרים' (שמות יב, לט), כאומרם ז"ל: 'שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם' (הגדה של פסח). וכן אמר לעשות לעתיד, כאומרו: 'ופתאום יבא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים' (מלאכי ג, א)

אף בדורנו זכינו לראות מעין זה. הבסת כל צבאות ערב, בזמן כה קצר במלחמת ששת הימים, אי אפשר לנו להבינה אלא כעניין א-לוהי על טבעי.

גישה אחרת מוצאים אנו בדברי הרב קוק בפירושו להגדה של פסח (עולת ראיה עמוד רפז):

אמנם יציאת החפזון ביסודה היתה עצת ד', להרים מעלתם של ישראל שלא ע"פ דרך ההתפתחות הסידורית, שכל אומה מתפתחת בסדריה הטבעיים ותבא למעלתה החמרית והרוחנית לאטה, כ"א שהכחות הגדולים, הנרדמים בנפש האומה כל זמן היותם במצרים, כבושים בעני ושפלות חמרית ומוסרית, יצאו בפתע פתאום מן הכח אל הפועל, עד שנהפכו מעבדים שפלים לעם תרבותי בתרבות א-להית רבת ורמת ערך, לעם קדוש הראוי לההדרכה היותר עליונה, לאור היותר גדול, של תורת אמת. והנה כאן נולד גוי פעם אחת, ויד ד' עשתה זאת להעמיד את ישראל לגוי לפניו ע"י ידו החזקה... והנה לולא היו ישראל עם כזה, שיוכל להתפתח רק ע"פ הנטיעה הא-להית, וששום צורה אחרת אינה יכולה להתרכב בו, אז לא היה צריך כלל לאותו החפזון, והיו מתפתחים מעט מעט, ממעלה למעלה, מתוך התרבות המצרית לתרבות יותר טובה עד שהיו באים להכשר קבלת התורה. אבל מתוך ששום תרבות אחרת היא מעכבת את קדושת התורה והצורה הא-להית המיוחדת לישראל לחול עליהם, ע"כ לעולם לא היו כלל ראויים לפיתוח של הדרגה, והיה משום כך החפזון מוכרח.

הרב קוק מסביר שישראל ביציאתם ממצרים עמדו לקבל 'קדושת תורה וצורה א-לוהית'. כל זמן שישראל שועבדו על ידי מצרים לא היה קיים החשש שהם ילמדו ממעשיהם, שכן תרבות זו מענה אותם ומשפילה אותם והם חשים ניכור טבעי כלפיה. ברם, מרגע שהשתחררו ישראל מעול העבדות, קיים חשש שחירות זו תגרור עימה התבוננות בתרבות המצרית ואימוץ חלק מיסודותיה שמוטבעים בהם. ומכאן חפזונה של השכינה. הקב"ה לא חפץ שישראל יישארו במצרים יותר מכדי שמונה עשרה רגעים, הזמן אשר השאור מחמיץ את העיסה.


אם היו ישראל קולטים מהתרבות המצרית, לא הייתה יכולה קדושת ה' לחול בהם בשלמות. עם ישראל זה עתה נוצר, השקפתם הינה כלוח חלק, וכל תרבות זרה שתוטמע בהם לא בנקל תישכח. רצונו של הקב"ה היה שהדבר הראשון שיבוא בליבם תהיה התורה הקדושה, אותה עתידים הם לקבל בקרוב. לכן זירז את יציאתם ממצרים, והנהיג אותם דווקא דרך המדבר הפנוי מן הדעות המשובשות.

עקרונות אלה באים לידי ביטוי בחינוך ילדים. הגמרא בסוכה אומרת (מב, א):

יודע לדבר - אביו לומדו תורה... תורה מאי היא? אמר רב המנונא: (דברים לג) 'תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב'.


מה כוונת הדברים? מדוע תורה הינה הפסוק 'תורה ציווה לנו משה'? אין זאת אלא שמבקשת הגמרא ללמדנו שהמילה 'תורה' היא המילה הראשונה שעל בנינו לומר בהגיעם לגיל בו יודעים הם לדבר. כך תיחרט התורה בהם בצורה השלמה ביותר. בני הנעורים הינם 'כחיצים ביד גיבור', סטייה קלה של החץ בתחילת מעופו הופכת בהמשך לסטייה משמעותית ביותר.

הרב קוק מסיים ואומר, שבגאולה לעתיד לבוא, 'לא בחיפזון תצאו'. מאחר והתורה מושרשת בנו אין חשש לביצוע הגאולה בהדרגה, אין חשש מקליטת תרבויות זרות. אדרבה, החוכמות הזרות כאשר באות הן על גבי התורה המושרשת באדם הן מעשירות אותו ומשלימות אותו.

אם לא נוח לקרוא את זה פה אפשר למצוא זאת באתר.

שיעורים נוספים באתר של ישיבת מעלה אדומים: www.ybm.org.il

CHRIS MARTIN: Coldplay is for people with great taste, intelligence, incredible good lookingness, talent, ability, success, grabbing of life. Coldplay's for people who know what life's about. They're always entertaining. Delightful to talk to. Sweet, charming, incredibly good in bed. Virile. They have incredible success with girls, or boys, or both. They're generally just the world's best citizens.. Maybe I'm biased, but I'm definitely right